אליהו הנביא

מנחם יצא מבניין המגורים עם חיוך רחב.
כרגע סיים פגישה מוצלחת עם יהלומן מפוקפק באחת מעיירות הטאונשיפ שבפאתי קייפטאון.
היו אלו העיירות שאכלסו את השחורים והצבעונים בזמן משטר האפרטהייד ועם סיומו סופחו לתחומי העיר כפרברים.
רמת הפשיעה שם היא מהגבוהות בעולם ומקרי השוד והרצח מגיעים לכמה עשרות אלפים מדי שנה.
בתחילה, חשש להגיע לכאן לביצוע העסקה, אך שלושת המאבטחים החמושים ששכר וכעת הקיפו אותו בדרכו, השרו עליו תחושת ביטחון.
היהלומן הציג בפניו את המסמכים הנדרשים, על פניו נראה היה שהכל חוקי ותקין.
מנחם ידע שגם אם המסמכים זויפו, המחיר המצחיק ששילם עבור היהלומים והרווח האדיר שיוכל לגרוף בבלגיה, שווים את הסיכון.
אחד המאבטחים פתח עבורו את דלתה האחורית של הב.מ.וו והוא נכנס לרכב.
במושב לידו נחה לה חבילת מוצרים לפסח, אותה קיבל באותו בוקר משליח חב״ד בסי פוינט.
"הא לחמא ענייא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" אמר לו מנדל בחיוך שעה שמסר אותה לידו.
מנחם לא ממש שמר כשרות ובטח שלא חמץ בפסח, אבל עם חיוכו של מנדל לא ניתן להתווכח והוא הניח אותה ברכבו.
הם החלו בנסיעה כשלפתע צדה את עינו דמות זרוקה בפינת הרחוב, "תעצור רגע ליד ההומלס הזה".
הוא יצא מהרכב והלך אליו במהירות.
אם אני לא שומר כשרות לפחות אעשה מצווה עם החבילה שקיבלתי.
הוא נעמד מעל ההומלס וחזר על דברי מנדל משועשע: "הא לחמא ענייא". ההומלס הרים את ראשו והסתכל עליו המום. הוא פתח את החבילה במהירות, שלף משם את בקבוק היין וגמע אותו בשקיקה.
מנחם פנה חזרה לעבר הרכב צוחק לעצמו שהיין הוא מיץ ענבים ובטח ההומלס חשב על אלכוהול.
רגע לפני שנכנס לרכב נדרכו אוזניו, ההומלס החל לצעוק "אליהו הנביא, אליהו הנביאאאאאא, שומר ישראל, שומר ישראלללל".
המום ולא בטוח אם דמיונו בוגד בו, הסתובב בחזרה לעבר ההומלס –
"הייייי מאיפה אתה מכיר את השם הז.."
פיצוץ אדיר החריד את השכונה. מנחם הספיק לראות את הב.מ.וו עולה באש וצמד אופנוענים עם נשק אוטומטי מרססים את רכבו. הוא הועף אל הקרקע והכרתו אבדה.  
————————

"פסח כשר ושמח לכולם, בבקשה תשבו היכן שנוח לכם", פנתה לאה לבני הזוג רובינשטיין, היו אלה שכניהם החדשים, יומיים קודם לכן הם עברו לדירה סמוכה ולאה הזמינה אותם לארוחת הסדר. "שרוליק ומלכי לכו להביא כריות מהסלון".
יוסי בעלה בדיוק חזר מבית הכנסת והתיישב בראש השולחן. לאחר שקידש על היין החל בסדר הפסח.
מלכי הקטנה היתה נרגשת למצוא את האפיקומן, ואילו שרוליק לא הפסיק לדבר על זה שהוא הולך להישאר ער כל הלילה בהמתנה לפגוש את אליהו מגיע לשתות מכוס היין.
"הוא בכלל לא יגיע כי הוא לא קיים" טען בלהט בן דודתו.
אביו היסה אותו בחומרה, "אנחנו לא פוגעים באמונה של אחרים".
"אבא שלי פגש את אליהו הנביא כבר פעם, נכון אבא?!"
יוסי חייך קלות ואמר "נכון. זה סיפור לאחרי האוכל" ענה למבטיהם הסקרנים של גיסו ובני הזוג רובינשטיין.
משסיימו לאכול והזאטוטים היו עסוקים בחיפוש האפיקומן פתח יוסי בסיפורו.  
————–
היה זה לפני עשר שנים בדיוק.
הייתי תלמיד ישיבה שסטה מהדרך והחל לפרוק עול.
עזבתי את ירושלים ועברתי לתל אביב. בבקרים הייתי ממלצר בבית קפה ובערב "ברמנתי" בפאב השכונתי.
סגנון החיים שלי באותו זמן היה מטורף, התנסיתי בכל מיני חוויות ואפשר לומר שלא אמרתי "לא" לשום דבר.
ערב אחד הכרתי בפאב  בחור בשם זאקי. הוא מיד עשה עליי רושם כשהשאיר לי טיפ של 150 שקלים, לא לפני שסיפר לי אלף ואחד סיפורים על הרפתקאותיו ברחבי תבל. מאז היה מגיע בסופי שבוע ומפליג בסיפוריו, תמיד היה בחברת בחורה יפה ותמיד השאיר טיפ מכובד.
הוא סיפר שהוא עובד בייצוא וייבוא של "סחורות" מדרום אפריקה לאירופה.
פעם אחת כשהרגשתי קרוב אליו שאלתי אותו אם גם אני יכול לעשות כסף מייבוא וייצוא, היה ברור לי שמדובר בעסקים מפוקפקים אבל כמו שאמרתי הייתי צעיר פורק עול שהסתנוור מכסף, מעמד, חיי לילה ובילויים.
שבוע לאחר מכן אחזתי בדרכון חדש ויומיים אחרי כבר הייתי על טיסה לדרום אפריקה.
זאקי סידר לי מלון לשבוע ימים ומסר לי מספר טלפון אליו עליי להתקשר ביום האחרון.
מה אני אגיד לכם? שבוע ימים חגגתי כמו משוגע, זאקי דאג לכול!
נהג צמוד, ארוחות גורמה, ספא, בגדים חדשים, ומועדוני הלילה הכי נחשבים.
הכול שולם מראש, הייתי על גג העולם.
ביום האחרון התקשרתי למספר שזאקי מסר לי וקבעתי פגישה. אל החדר שלי הגיע ברנש עם כובע קסקט ומשקפי שמש.
אפילו בתוך החדר הוא לא הוריד את המשקפיים וזה עשה לי הרגשה לא טובה.
בידו אחז מזוודה קטנה.
"אנחנו ניסע עכשיו לשדה התעופה ואתה תחזור עם המזוודה לישראל", הודיע לי הברנש.
"מה יש במזוודה?" שאלתי בחשש.
"זה לא עניינך", פסק בטון מאיים, "קדימה צריך לזוז".
פחד אדיר החל להתפשט בגופי. ירדתי איתו לרכב והתחלנו בנסיעה לשדה התעופה.
בדרך התחלתי לרעוד בכול הגוף. הברנש שהיה איתי שלף מתא הכפפות חבילת כדורים וציווה עליי לבלוע אחד.
"זה כדור הרגעה, אסור שבשדה תעופה יראו אותך לחוץ".
שעתיים לאחר מכן התעוררתי זרוק בסמטה חשוכה. כל הגוף שלי כאב, מלשוני ניגר דם רב, בדיעבד הבנתי שעברתי התקף אפילפסיה והברנש שלא הבין מה קורה איתי פשוט נטש אותי איפשהו ונסע. ניסיתי לזוז אבל כאב חד ברגל ימין שלי הבהיר לי שאין מצב.
חיטטתי בכיסים שלי, מסתבר שהברנש לקח הכול, כולל הדרכון שלי, ופשוט השאיר אותי שם.
זחלתי במאמץ רב לפינת רחוב ושם איבדתי את הכרתי שוב.
התעוררתי בצהריים, השמש קפחה על פניי והייתי חייב לשתות. הרגשתי איך הגוף שלי נחלש והצימאון רק גובר. באותו הרגע חלף בראשי הרהור תשובה על מעשיי ובצר לי התחלתי לדבר עם אלוקים שיחלץ אותי מהמיצר. אנשים חלפו על פניי והמשיכו ללכת. קראתי, זעקתי אליהם, אבל כנראה שחשבו אותי להומלס משוגע ופשוט התעלמו.
וככה, כשאני על סף כוחותיי בין חיים מוות ותפילות לאלוהים, נעמד מולי אדם עם חליפה לבנה, הגיש לי חבילה ואמר "הא לחמא עניא". בתוך החבילה היה מיץ ענבים שהרווה את צמאוני. ראיתי אותו מתרחק וצעקתי לעברו "אליה.."
——-
אדון רובינשטיין החניק צעקת התרגשות.
״אליהו הנביא, אליהו הנביאאאא".
יוסי חייך והנהן עם הראש, "אכן כן, היה זה לדעתי אליהו הנביא".
"לא, לא. אתה צעקת אליהו הנביא שומר ישראל".
הפעם היה תורו של יוסי להחניק זעקת התרגשות.
"איך אתה יודע??"
מנחם רובנשטיין לגם מכוס היין שלו, הסדיר את נשימתו וסיפר את סיפורו.
"שנים שהייתי בטוח שההומלס לו נתתי את החבילה היה אליהו הנביא שנשלח להציל אותי משוד היהלומים".
שקט השתרר בשולחן, דמעות עמדו בעיניו של יוסי.
"אאאא אדון רובנשטיייין, אאאתתתה היית האליהו הנביא שלי, אתה מבין?!?! כשהמשטרה הגיעה לזירת האירוע הם חשבו שנפצעתי בשוד ולקחו אותי לבית החולים, שם חיי ניצלו".
"אתה אליהו הנביא שלי, אתה אליהו הנביא שלי".
———
מלכי הקטנה בדיוק נכנסה לחדר עם האפיקומן בידה.
"זה אליהו הנביא?" שאלה מבולבלת והצביעה על אדון רובנשטיין.
יוסי הרים את בתו בשתי ידיו, נשק לה ואמר: "מסתבר שאליהו הנביא קיים בכל אחד מאיתנו".

הדפסה