כובע ושמש

שמש. ויטמין די. געגועים.

נראה לי שלא רק הציפורים נודדות, גם השמש עושה זאת. או שאולי היא בוחרת ללוות אותן במסע ונודדת איתן, ובמקום השמש הגיעו הגעגועים.

birds_pigeons_flyingגעגועים כאלה מכל הסוגים. יש כאלה ארוכים ונמתחים, שמלווים בהרגשה נוסטלגית שכזו, מעין קבלה שהעבר נשאר בעבר. שם מקומו. ועכשיו אנחנו במתנת ההווה. ויש געגועים קצרים, מדליקים כאלה, קופצים ומקפיצים, מעלים בי חיוך, חיוך כזה בלב שמתרחב.

ויש את השמש.לה יש געגוע משלה, ואליה אני מתגעגעת. לשמש שיוצאת מוקדם ומתעוררת לפני, לשמש שמחממת את מי הים הכחול שפעם היה מרחק יריקה ועתה, מרחק נסיעה ארוכה, לשמש שמנשקת לי את הנמשים ומגדלת לי את העציצים.

לשמש שתמיד שם. מחייכת.

בשבועות האחרונים אני קמה בחושך ומנסה לשכנע את בייבי-חן שאכן בוקר, מנסה לשכנע את עצמי שאכן בוקר. ועד ששתינו משתכנעות בלית-ברירה, הכל מתבלבל שוב בערב. יותר נכון בשעות אחה"צ, השעה חמש והנה החושך.

אבל חושך, כן? לא מחשיך, חושך. לפעמים זה קצת מפחיד, רגע אחד אנחנו מתנדנדות בפארק ובשני כבר לא, כי צריך לחזור. למה? כי אני קצת פחדנית ולא רוכבת עם בייבי חן בחשיכה.

אז מה יש לנו? 7 שעות אור.

שבע שעות אור.

השמש כבר לא ממש פה וזה קצת מדכדך, פתאום אין חשק לצאת, וקר מדי לטייל. בכלל, יציאה שפעם לקחה לנו 5 דקות, לוקחת כמעט רבע שעה. כל השכבות האלה…אויש…ולעתים היא מפתיעה אותי, באה לומר שלום, לתת נשיקה ולהזכיר לי כמה אני אוהבת את השמש, כמה אני אוהבת את השמים. את השמש והשמים ביחד.

אם אפסיק להיות קוטרית רק לרגע, אודה שיש כמה צדדים חיוביים.

autumn_leaves_210504 copyכשהיא לא כאן, היא פותחת לי אפשרויות, ואז אני רואה את היופי של הסתיו. בייבי חן ואני הולכות יחד, יד ביד ודורכות על עלי שלכת שעושים רעש כיפי כזה, צליל מיוחד שרק שתינו יכולות ליצור. והילד מהמדרכה ממול מנסה גם הוא, הוא עושה את אותו הדבר, אבל יוצא לו צליל אחר, רעש כיפי כזה אבל אחר

אני נהנית מהקור הזה. קור אירופאי אמיתי, קור שכאילו צועק תתעורר! וכמו תמיד, באנגלית זה נשמע טוב יותר..אני בטוחה שבהולנדית זה נשמע הרבה יותר גרוע… ואין ממש ברירה, אני מתעוררת ומזמינה קפה להתחמם.

וכמובן, כמו כל בחורה טיפוסית, עונה חדשה – קולקציה חדשה. חורף זה גם קניות.

מעיל מחמם, מגפיים גבוהות, מחממות ומגניבות וכאלה שלא יחליקו בשלג. אני מגלה שאני כבר שעות מחפשת כובע טוב שלא יהרוס לי את השיער, שלא ימעך לי את התלתלים, אבל אני לא מוצאת ומוותרת. בסוף אני קונה כובע מחמם, יפה ומועך שיער. אני מבינה שאם בחרתי את הנוחות על פני היופי, מצבי לא טוב ואני לגמרי מזדקנת.

ובבית מכינים מרק מינסטרונה כי זה הכי מזכיר לי חורף, עם מלא ירקות בפנים, עם ריח כזה של בית, משפחה, געגועים. ואז בייבי חן מבקשת שקדים. במרק איטלקי עם כל הטוב הזה, היא רוצה שקדים…אולי זה מקורי ומיוחד ואולי זה סתם תרוץ. ולה זה פשוט טעים.

rain_machine_roadמתחיל לרדת גשם, עדין כזה, שקט אפילו, לא מורגש ופתאום היא מגיעה, נותנת נשיקה לכל הטיפות ושולחת לי קשת-בענן כמו שרק היא מסוגלת לעשות. השמש פה. בייבי חן ואני יוצאת החוצה להתרשם מהפלא, לזכור אותו טוב טוב ומחליטות לחזור הביתה כדי לצייר זאת יחדיו. נו, היה יותר מדי קר. מזדקנת, לא?

אנחנו אוספות מהר עלים מגניבים בכל מיני צורות וצבעים כדי להדביק יחד על הבריסטול הענק שקנינו. לפתע פוגשות כמה חברים בחוץ ושומעות ש"הנה הגיע הסתיו, הא?"

זה הסתיו?!

אני תוהה אם זהו ההומור ההולנדי המשובח (לא!) ומעדיפה להדחיק, לפעמים זה טוב, להדחיק ולשים כובע מועך שיער.

Avatar

אני חן. ​ואני כותבת.
נולדתי בשנות השמונים העליזות ומאז משתדלת להיות עם חיוך תמידי על הפנים. נו, משתדלת.
עשיתי בחיי כל מיני דברים ובשנים האחרונות אני מנהלת פרוייקטים בהיי-טק ומדריכת קבוצות הורים ויחידים.
אוהבת לטייל, להסתכל אל האופק ולהרגיש את השמש מחממת את הכתפיים.
כתיבה בשבילי זה חמצן, אויר לנשימה. האותיות ממקדות אותי ובאותה עת מפזרות אותי.
אני שם בלי מסכות והגנות, רק אני והאותיות.
אני אוהבת את הצבע הכחול. הסגול. וגם אפור ושחור.
אוהבת את המורכבות של חיי ואומרת תודה על הפשטות ועל הצבע הלבן שקיים.
גרה באמסטרדם עם בן-זוגי ויחד אנחנו מגדלים את הדור הבא.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.