מטריה שבורה

מאת: אלי טויל

הגשם היה מטורף,

מלווה ברוחות ומטחי ברד.

עמדתי ברחוב עם המטריה כשהיא החליטה להתהפך עליי, ניסיתי לגרום לה לחזור בחזרה,

אבל היא פשוט נשברה, 

הסתכלתי סביבי מחפש מחסה והבחנתי בתחנת האוטובוס, רצתי כמו משוגע, משהגעתי,

שמעתי זוג, בחור ובחורה בהמשך הרחוב מסתכלים עליי וצוחקים.

”ממש מצחיק" חשבתי לעצמי והרכנתי ראש,

"איזה אנשים חרא, לשונאים שלי

אני לא מאחל כזה דבר" 

תוך כדי שאני מתמרמר עם עצמי,

ומפליג בהרהורי העוול המתרחש,

אני שומע צעקה, אני מרים את העיניים ורואה את הבחורה על הברכיים, בתוך שלולית מים אדירה, מחזיקה במטריה עקומה וצועקת על החבר שלה בגרמנית שיעזור לה. 

הסתכלתי עליהם ופשוט התבאסתי,

הרגשתי איך היקום בוגד בי, 

"סעמקק איך לעזאזל פספסתי אותה נופלת לשלולית?!" 

חצי דקה אחר כך וכל האנשים ברחוב, נשארו ללא מטריה תקינה, ראיתי אולי חמש מטריות מתאבדות כל אחת בצורה אחרת.

צחקתי כמו משוגע ללא היכולת להפסיק. 

כשהסדרתי את הנשימה ונרגעתי,

נשאתי עיני לשמיים ואמרתי,

"הבנתי אותך,

אני גם, חרא של בנאדם"

אלי טויל

"כיבוי אורות זמן לישון" הכריזה אמא.
סגרתי את הספר, לא לפני שסימנתי היכן אני אוחז, ברגע ששמעתי את דלת החדר נסגרת, הוצאתי את הפנס שקיבלתי מסבא פליקס והמשכתי לקרוא מתחת לשמיכה.
”תולעת ספרים” קראו לי כולם.
בניגוד גמור, את שיעורי לשון,
לא סבלתי בעליל למעשה על
הבגרות בלשון קיבלתי 86
אחרי שמישהי עמדה מעליי
והכתיבה לי את התשובות הנכונות.
ניגודים זה דבר שמאפיין בחיי,
מילד שגדל בהתנחלויות,
דרך חינוך חרדי בבני ברק
ועד לסיום התיכון בתל אביב.
הגעתי לאמסטרדם במטרה לעבוד
בעגלות ומצאתי את עצמי ב-4
השנים האחרונות מנהל חנות פלאפל/שווארמה קטנה.
אני אוהב את השקט והשלווה
שאמסטרדם משרה עליי,
לצד התנועה הקולנית והבלתי פוסקת.
למדתי לחכות בתור בסבלנות,
למדתי תמיד להקדים בברכת שלום.
למדתי לקבל את השונה והאחר.
ולמדתי מה זה ׳חזלך׳
מקווה שזה מה שיהיה לכם
כשתקראו את הסיפורים.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.