הסוד לחוויה הולנדית מושלמת, פחות או יותר

הם התקשרו בשבת בערב. תשע, שעון ישראל. רצו לשמוע איך לנו בהולנד, אם זה קשה שאין במבה בסופר, עד כמה חשוב לדעת הולנדית ואיך זה הולך פה, עם בתי הספר והביטוח הרפואי. בקיצור, התקשרו לגשש. והם לא היחידים. פה ושם אנחנו מקבלים כאלה טלפונים, ממכרים או מחברים של חברים. לזוג אחד נמאס מיוקר המחייה ומהפקקים, לאחר קשה עם מערכת החינוך והדתיים. עבור אחרים זה הכיבוש, השליחה של הילדים לצבא, השחיתות, האלימות – כל אחד והסיבה שלו. לאלו הצטרפו, מאז הבחירות האחרונות, הסלידה והדאגה לנוכח מי שכרגע אוחזים בהגה והחשש משינוי אופיה הדמוקרטי של המדינה.

מירידה לרילוקיישן

הגירה מישראל היא לא דבר חדש. עם זאת, שיעור העוזבים את ישראל מתוך כלל האוכלוסיה, בשלושת העשורים האחרונים, נמצא במגמת ירידה. אגב ירידה, היחס לאלו שעוזבים גם הוא משתנה. לפני שלושה עשורים, מי שעזבו את ישראל זכו לכינוי השיפוטי 'יורדים'. מי שעזבו לתקופה קצובה טרחו למסגר את המעבר (הזמני, כן?) כ'שליחות' או כ'שנת שבתון'. היום, רבים משתמשים במילה הסקסית 'רילוקיישן', עם העמימות האינהרנטית שלה לגבי מסגרת הזמן. כבר אין תופעה של ירידה מהארץ אלא של 'בריחת מוחות' – שזה הרבה יותר חיובי, כלפי הבורחים. הנושא ממוסגר כבעייה, אם כי לא אקוטית. בינתיים. אם לשפוט על פי השיח החילוני-ליברלי של החודשים האחרונים, זה עומד להשתנות. לאור המצב – העגום על פי רבים מחברינו ומכרינו, נראה שנקבל הרבה יותר שיחות כאלה, של שבת בערב שעה תשע, שעון ישראל.

אם כבר עוזבים, הולנד היא בהחלט יעד ראוי. החיים בהולנד נינוחים עד כדי נמנמת. יצא לה שם, מוצדק בדרך-כלל, של מדינה ליברלית, סובלנית לזרים, ללהט"בים ולמעשני סמים קלים. למערכת החינוך שלה יצא בארץ שם, דווקא לא בטוח שכל-כך מוצדק, של מערכת מוצלחת באופן פנומנלי. גיאוגרפית, הולנד לא יותר מידי רחוקה מישראל. הפרש של שעה בלבד בין אזורי הזמן של שתי המדינות מאפשר לשלוח הודעות לוואטסאפ המשפחתי בלי חשש שהן תגענה, חלילה, באמצע הלילה. אם עוברים להולנד, רצוי לדעת הולנדית, אבל זה ממש לא חיוני כדי להסתדר. הולנד מציעה, אם כן, חבילה בהחלט אטרקטיבית.

אולי יעניין אותך גם:

להפגין או לא להפגין – טור דעה 
מה קרה לצריכת הגז בהולנד בשנה החולפת 
איזה מעיל מתאים למזג האוויר ההולנדי?

הייאוש יותר נוח

עבור רבים מאלו שיש להם את הפריבילגיה לקום ולעזוב, הדיבור על הגירה הוא יותר איתות על כוונה מאשר תכנית מעשית. או שאולי זה הגרסה החילונית-ליברלית של 'תחזיקו אותי לפני שאני מחטיף לו'. ומחזיקים אותו, בטח שמחזיקים. מחזיקה אותו הסבתא שפעמיים בשבוע מגיעה לשמור על הילדים. גם העבודה, שהיא אולי לא ג'וב החלומות, אבל בסך-הכל בסדר. מחזיקות אותו ה"מסגרות", שגם אם הן לא משהו יותר מידי להתפאר בו, הילדים כבר התרגלו אליהן. מחזיקה רשת התמיכה – משפחה, חברים – שכל אחד בנה לעצמו. מחזיקה השפה שמדברים, שפת האם. מחזיק גם האיחוד סביב הייאוש, כי במובן הזה, חווה אלברשטיין טועה: יותר נוח להיות מיואשים בארץ עם כולם מאשר בחו"ל לבד. והמחזיק הכי מאסיבי הוא הכח הפיזיקלי שקשה להפריז בחשיבותו, הלא הוא כוח האינרציה. 

הדיבור על עזיבה משקף מצוקה אמיתית בנוסח 'זהו, אי-אפשר יותר לחיות פה'. עם זאת, יש פער בין דיבור למעשים. נכון שכל דבר שנעשה, גדול ככל שיהיה, מתחיל מרעיון ולעיסה ורבלית שלו לאורך זמן. ונכון גם שרעיון-דיבורים-עשייה זה יותר בליל לא מאורגן של אלמנטים מאשר רצף ליניארי מסודר. מי שנמצא בהליכים מתקדמים של הוצאת דרכון פורטוגלי, לא בהכרח יגיע לאירופה לפני מי שרק חולם על אמסטרדם בהקיץ. עדיין, בתוך הבליל הזה, יש משהו חמקמק, רכיב סודי, שקובע האם השכנים שלך ידברו הולנדית או עברית. אדם מאמין יקרא לזה 'אמונה', האתאיסטית תקרא לזה 'אמון'. הרוחניק יאמר זאת באנגלית – trust – ויוסיף את המילה 'ביקום'. הרכיב הזה מאפשר לקפוץ קפיצת ראש בלי לחשוב שאולי המים לא מספיק עמוקים. לטעום ממה שיש לחיים להציע, גם אם זה עטוף באי-ודאות.

סטרופוואפל ודובדבנים

אם החלטתם לעבור להולנד, אף אחד לא מבטיח שהכל יהיה סטרופוואפל ודובדבנים. השמיים יודעים להיות קודרים, ההולנדים יכולים להיות מעצבנים, והבדידות עלולה להיות גדולת-ממדים. הריחוק ממעגל התמיכה יכול להיות כואב, אפילו פיזית, והקשיים הלוגיסטיים מתישים. אבל אם הצלחת לגייס מספיק מאותו רכיב סודי, האתגרים הללו לא יהפכו את עולמך, אלא פשוט יהיו עוד משהו שמתמודדים איתו. אם יש בך את האמונה, האמון, או ה-trust הנדרש, אז יהיה בסדר. הצדדים הלא-נעימים של להיות זרה יהיו פשוט חלק מזרם הנתונים שאת אוספת, אחרי שעברת ממצב פסיבי למצב של חקירה. אולי אחרי שנה-שנתיים תחליטו לקפל את הבסטה ולחזור. ואולי, אין לדעת, זה יתגלה כדבר הכי טבעי ונכון, לפחות לשנים הקרובות.

יהיה בסדר

שבועיים אחרי, הם סיפרו שקנו כרטיסים לאמסטרדם, לאוגוסט. פתאום ראיתי את עצמי רגע לפני הנסיעה, בתוך מבול הסידורים והגראז'-סייל. פתאום נזכרתי בפעולות שמילאו את כל התקופה הזו. פעולות הכרחיות כמו התפטרות מהעבודה או סיום חוזה השכירות, ובהתרגשות שמילאה את הרווח ביניהן. התרגשות מיוחדת כזאת, מעצימה. התרגשות שלוחשת 'תראי איך את, כן את, מתוך כל אלה שחולמים ומדברים, מאמינה שהכל יהיה בסדר, ויוצאת למסע'.

תמונה ראשית: לקפוץ בלי לחשוב שאולי המים לא מספיק עמוקים.
מקור: Anna Bader stills
Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0 International license