להפגין או לא להפגין – טור דעה

הארץ גועשת סביב תכניות הממשלה בישראל להפיכה משטרית, ואנחנו הישראלים בהולנד מביטים ומתלבטים. האם ראוי/מותר/כדאי/חובה להפגין ולהביע את דעתנו גם כאן ברחובות ההולנדיים? שלום מתלבט

במשפט "ארצי שינתה את פניה" השתמשנו כבר פעמים רבות בעבר. אך בשבועות האחרונים, מאז שנחשפו תכניותיה של הממשלה החדשה, ההרגשה היא שהפעם ישראל עומדת ממש לשנות את פניה. אולי באופן שאין ממנו חזרה. המחאה ההמונית והאווירה הכללית בארץ מסמנת שהפעם זה שונה. האם אנחנו, הישראלים החיים בהולנד, פשוט צופים מן הצד? או שראוי שנביע את דעתנו באופן פומבי גם כאן בהולנד?

אל תתערבו

כולנו כבר שמענו – מחברים, מטוקבקיסטים, ממובילי דעה בישראל, ובעיקר מהקול הפנימי שלנו, את הטענה המוחצת: "מה אתם מתערבים? אתם לא חיים בארץ, בחרתם לעזוב – תשחררו"

באופן אישי, גם אחרי 25 שנה בהולנד, הבוקר ההולנדי שלי נפתח כמעט תמיד עם גלי צה"ל ועיתון הארץ. אני בדרך כלל גם נוסע להצביע בבחירות, ומשתתף בהפגנות כשאני בישראל. הבנות שלי עדיין זוכרות את הקריאות "שוָויון!" בהגייה הדרוזית עם קמץ ב-וו, מן ההפגנות נגד חוק הלאום. מצד שני אני נמנע מהתערבות אקטיבית בפעילויות שאולי הייתי משתתף בהם אם הייתי חי בישראל. במקרים רבים אני מרגיש שאני "לוקח צעד אחורה" בדיונים ובהתארגנויות. הקול שלי, גם אם ראוי שיישמע, שווה פחות מהקול של מישהו שחי בארץ ומושפע באופן ישיר מההחלטות.

עיקר ההתלבטות עבורי היא בנושא של הפגנות או פעילויות כאן בהולנד עבור נושאים מקומיים בישראל. השתתפתי בהולנד בהפגנות למען אוקראינה, אך לעולם לא עמדתי, לא כדי לחזק ולא כדי למחות, מול שגרירות ישראל בהאג. העיקרון שניסחתי לעצמי, בלי להיות ממש מודע לו, הוא – כאשר אני בארץ אני משתתף. אך מכאן בהולנד אין לי זכות וגם אין טעם להפגין בנושאים פנימיים.

בעד ונגד

עם תחילת המחאה נגד ההפיכה המשטרית, חברה טובה שלי שחיה בלונדון, צרפה אותי מיד להתארגנות פאן-אירופית של מחאה בבירות אירופה. ההרגשה הראשונית שלי היתה לא נוחה מן העניין. היו לי, ביני לבין עצמי, שלושה טיעונים נגד לקיחת חלק בכזו התארגנות:

  1. אין לנו זכות להתערב מכאן (למרות שתרומות ועזרה ב"הסברה" מתקבלות כמובן בברכה – אבל זה לפעם אחרת).
  2. אין להפגנות בחו"ל שום השפעה על קבלת ההחלטות בארץ
  3. זה יכול אפילו לפגוע ולהעביר את הדיון החשוב למחוזות של 'התערבות חיצונית' ולביקורת על הוצאת דיבתה של הארץ ו'כיבוס הכביסה המלוכלכת בחוץ'

האם ישנם גם טיעונים בעד הפגנות, דווקא במדינות זרות?
נזכרתי במחאות של עמים שונים נגד ממשלותיהם, או נגד מדינות שפוגעות בהם, כאן בהולנד. טורקים וכורדים שמוחים נגד ארדואן, אוקראינים שמוחים על פלישת רוסיה, וגם פלסטינים שמוחים על הכיבוש הישראלי. אלה הן קבוצות שאפשרות המחאה נלקחה מהם בארצם, או שחשוב להם לעורר את דעת הקהל הבין לאומית למאבק שלהם.

המחאה בארץ חיה ובועטת ולכן הטיעון שאנחנו מוחים כאן כי אין לנו מקום אחר למחות בו איננה תקפה בעיני.

 

הפגנת טורקים באמסטרדם – קרדיט: .Steve Z

 

מה לגבי החלק השני? האם אנחנו רוצים לעורר את דעת הקהל ההולנדית לגבי המתרחש בישראל?
כאשר מדובר בהפגנות נגד השחיתות, נגד מדיניות הממשלה כלפי אזרחיה, ואפילו נגד, ואולי גם בעד, פעילות צבאית בשטחים ובלבנון – התשובה בעיני היא לא. אין מקום לפנות לאזרחים הולנדים, או לממשלת הולנד. אלו הם עניינים פנימיים שצריך להתווכח עליהם בתוך גבולות המדינה. אזרחים הולנדים יכולים להתעניין כמובן, אך אין מקום לפלוש למרחב הציבורי שלהם ולעמת אותם עם המצב.
אבל עכשיו נראה לי שמדובר במשהו אחר ויש סיבה לעשות זאת.

העם הליברלי

המאבק הנוכחי בארץ הוא לא על שחיתות מקומית או מדיניות מסוימת של הממשלה. המאבק הוא על פניה הדמוקרטיות והליברליות של ישראל. אנו מדברים הרבה על הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כאשר יש חשש לפגיעה בעקרונות יהודיים או רצון לחזק אותם, אין ספק שכל העם היהודי בעולם רשאי להשתתף בדיון, וצריך לדעת על הנעשה. אף אחד לא מתלונן על "פנייה למקורות זרים" כאשר מדובר בגורמים יהודיים שאינם ישראלים.
באותה מידה, כאשר יש חשש לפגיעה ביסודות הדמוקרטיים והליברליים של המשוואה, מותר וצריך לפנות ל'עם הליברלי' באשר הוא ולומר לו – העקרונות שלנו בסכנה. האם הולנד, כנציגה בכירה של השקפת העולם הליברלית והדמוקרטית, צריכה לשמוע, גם מאיתנו הישראלנדים, על הנעשה בישראל? אני מתחיל לחשוב שכן. הלחץ מ'העם הליברלי' על ממשלת ישראל חשוב הפעם יותר מתמיד. יכול להיות שהוא זה שיטה את הכף בסופו של דבר.

הטיעון החזק מכולם

אבל הטיעון החזק ביותר לטובת מחאה, גם מחוץ לגבולות ישראל, איננו אחד מהטיעונים שהזכרתי עד עכשיו.
כאשר אני חושב על האוקראינים, הכורדים, הטורקים והפלסטינאים שמוחים ברחובות אמסטרדם והאג, אני נזכר גם בעולים מדרום אפריקה ומארגנטינה שהכרתי בצעירותי שהיו מוחים על מדיניות המדינות שמהם עלו. הסיבה העיקרית לכל המחאות האלה היא לאו דווקא לעורר מישהו, או להשפיע. הסיבה העיקרית היא לזעוק. פשוט לעמוד ביחד עם בני העם שלך ולזעוק – ארצנו שינתה את פניה.
ואת זה מותר, ראוי, וכדאי לעשות בכל מקום בעולם.

Avatar photo

ד"ר שלום צוקרמן גר באמסטרדם ועובד כמרצה וכחוקר באוניברסיטת אוטרכט בתחום הפסיכולוגיה של השפה (פסיכו-בלשנות). הוא למד פילוסופיה ופסיכולוגיה קוגניטיבית בתל אביב, ועשה דוקטורט בנושא התפתחות שפה אצל ילדים, באוניברסיטת חרונינגן שבהולנד.
שלום תמיד אהב לכתוב ולערוך, החל מספר המחזור של בית הספר התיכון , דרך עלון גרעין הנח"ל וספר הפלוגה בצבא ועד שירים, ספרי ילדים וסיפורים שכתב למגרתו האהובה (היא מעולם לא כתבה לו בחזרה...). שני ספרי ילדים פרי עטו התפרסמו בישראל בספריית פיג'מה - 'יוסף איש חלם הולך לוורשה' ו 'יוליה אוספת עלים'.
https://www.pjisrael.org/book/yosef_ish_chelm/
https://www.pjisrael.org/book/yulia-osefet-alim/
שלום הצטרף לצוות דאצ'טאון באמצע שנת 2020 ומשמש כעורך וכותב.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.