תמונה ראשית: איור – גילי ואן-אמן
שבעה באוקטובר היה אירוע מטלטל שלא יכולנו להתכונן אליו ונראה שהוא קשור באופן אישי לכל ישראלי באשר הוא. בשיחה עם לימור נבות, פסיכולוגית המתגוררת בהולנד, אנחנו מדברים על ההשפעה של אירוע כזה על חיינו, ישראלים שחיים מחוץ לישראל.
אשליות של שליטה
עברה שנה מאז אירועי שבעה באוקטובר, איך את רואה את ההשפעות על ישראלים שחיים כאן בהולנד?
"יש להניח שיעברו עוד שנים רבות עד שנבין לעומק את ההשלכות ואת ממדי הטראומה. לצערנו ה"אירוע" עדיין כאן, איתנו. המלחמה נמשכת, לא כל החטופים חזרו עדיין והמפונים מחוץ לביתם. אין ישראלי בעולם שלא הושפע או יושפע מאירועי השבעה באוקטוב, לא משנה היכן הוא מתגורר ומהי דרגת השייכות והאהבה שלו למדינה. בסופו של יום, ההשפעות של אירוע כזה מתכתבות עם הפחדים הכי גדולים שלנו כבני אדם."
למה את מתכוונת?
"מיום היוולדנו אנחנו עסוקים בלהגן על עצמנו מפני הפחד מהלא נודע – המוות. מגיל צעיר אנחנו בונים קירות של הכחשה וחומות של הגנה שמופיעים בצורות שונות ודרך אמונות שונות. למשל: "לי זה לא יקרה" /"יש מישהו שמגן עלי" /"אני מיוחד" /"דברים רעים קורים רק לאנשים רעים" ועוד. אמונות אלה עוזרות לנו ליצור אשליות של שליטה ושל מוגנות, ועוזרות לנו לשרוד בתוך עולם אכזר, מסוכן, ובעיקר, לא צפוי. באופן דומה, אנחנו מנסים גם לשמור על ילדינו הרכים מפני
אמיתות מפחידות, ומעבירים מסרים כגון "הסכנה רחוקה", "מפלצות קיימות רק באגדות", "הרעים הם בחוץ", ו"שכאן בבית, כולנו מוגנים". בשבעה באוקטובר, חומות ההגנה נפרצו. יחד עם הגדר של עזה.
ההכחשה קרסה, והחוויה של רבים בשנה האחרונה היא שהתערערה גם תחושת הביטחון והאמון בעולם."
אולי יעניין אותך גם:
שנה לשבעה באוקטובר – לכל כתבות המגזין
איך מתחילים שנה?
להצטרפות לרשימת התפוצה של דאצ'טאון
דלימה של ישראלים החו"ל
ומה לגבי תחושת האשמה על זה שאנחנו כאן, ורחוקים?
"יש כמה דברים שבעיני מאפיינים את הקהילה של הישראלים בחו"ל: ראשית, השאלה התמידית "איפה יותר נכון להיות", "להתגייס או לא להתגייס" או "מהי ההחלטה הנכונה" מקבלת משמעויות חדשות. זו דילמה מאוד מורכבת במצב הנוכחי.
יש המוצאים נחמה בגיחות תכופות לארץ, שכן למרות הסכנות, הייאוש והמלחמה המתמשכת, הקרבה הפיזית והרגשית מספקת תחושה של שותפות גורל, של קהילה ושל השתייכות. עבור רבים אחרים, דווקא השגרה בהולנד ושמירת המרחק הם שמועילים ומאפשרים יכולת לעיבוד, יצירת חוסן, והתארגנות מחדש. אחרים מצאו פיתרון "היברידי" של שמירת שגרה בצד מעורבויות חברתיות עם הקהילה הישראלית.
אין פה החלטה נכונה או לא נכונה, אבל המחיר שנשלם עבור כל החלטה ילווה פעמים רבות בתחושות אשמה. האשמה הזו נובעת לאו דווקא בשל כך שאנחנו מקבלים החלטות שגויות, אלא בשל העובדה הפשוטה שאנחנו אנושיים. בשל כך שיש לנו, כבני אדם, צרכים מנוגדים, שכרגע מתנגשים: מחד, צורך אבולוציוני בתחושת שייכות ונאמנות לשבט, ומאידך, צורך בתחושת ביטחון אישית ומשפחתית. הנפש, אגב, רוצה גם וגם.
אין מרחב מוגן להכנס אליו
נקודה נוספת נוגעת להתמודדות עם אבל ואובדן. רבים מאיתנו מכירים באופן ישיר, או עקיף, אדם שנרצח / נפצע / נלקח בשבי, או משפחות שאיבדו את יקיריהם בלחימה. בתהליך האבל יש לקהילה תפקיד חשוב ומשמעותי, ותחושת האבל כקהילה אכן חסרה כאן לרבים מאלה החיים בחו"ל. לא רק מבחינת הטקסים והמסורות ביהדות, אלא במובן הרחב יותר, הקשור ביכולת לשאוב כוחות ומשמעות מנוכחותם של אחרים השותפים לאובדן.
גם כאן, תחושת האשמה יכולה לעלות, שכן מדובר שוב בקונפליקט של צרכים מנוגדים: מחד, להיות שותפים לתהליך האבל של הקרובים בארץ ולשאוב משמעות מהקירבה ושותפות הגורל, ומאידך, לשמר את השגרה ואת החיים והעוגנים שבנינו לעצמנו בהולנד. אובדן נוסף הרלוונטי לקהילת הישראלים בחו"ל, הנוגע לתחושת הביטחון (או יותר נכון, 'אשליית הביטחון'). כל אובדן למעשה מתייחס לאירוע שבעקבותיו החיים מתחלקים לשניים: החיים שידענו לפני, שלא יחזרו עוד, והחיים שנחייה מעתה והלאה.
לפני השבעה באוקטובר, רבים מאיתנו אולי אמרו לעצמם בתוך תוכם ש"אנטישמיות היא בשוליים"/ "היא שייכת לתקופות היסטוריות חשוכות"/ "באירופה של 2024 אנחנו בטוחים". אך המציאות היום היא כנראה אחרת, והאמונות שיש לנו על העולם עוברות תהליך של 'כיול מחדש'. כשמשפחה בישראל שומעת אזעקה, כולם נכנסים לממ"ד ומחכים לבום. קיים תהליך של התארגנות סביב יצירת חוויות שליטה ומוכנות (חלקית), במצבי איום. אך כשילד ישראלי בהולנד חוזר הביתה מבית הספר ומספר ששאר הילדים הצדיעו במועל יד ושרו "הייל היטלר", אין מרחב מוגן להכנס אליו. וגם לא ברור אם ומתי יגיע הבום. זו תחושה שמאוד לא פשוט להתמודד איתה, אבל היא יוצרת חיבור אמיתי ואדפטיבי יותר למציאות."
התהליך הוא אישי – כל אחד בדרכו
אז איך ממשיכים מכאן?
"המלחמה הנוכחית והקשיים שהיא מביאה יכולים לבוא לידי ביטוי בצורות שונות מבחינה נפשית, וחשוב לנסות שלא להפחית בחשיבות המצוקה האישית שכל אחד חווה (היינו "אני מרגיש רע, אבל זה כלום לעומת מה שחווים החיילים שנמצאים בעזה"). חווית מצוקה היא תמיד אינדיבידואלית. כן כדאי להזכיר שתסמינים פוסט טראומתיים יכולים להופיע גם עבור מי שלא היה פיזית באירוע אלא נחשף אליו בדרך עקיפה, וכן ההתמודדויות הנוכחיות יכולות לעורר גם כאבים וטראומות מהעבר.
פניה לטיפול היא לגיטימית בכל מצב, ובמיוחד בעת זו. אני מסתכלת קדימה גם בתחושה של אופטימיות. חשוב לזכור שאנחנו בעיצומה של מלחמה, ועל כן הנפש עדיין בשלבי הישרדות והתאקלמות. התהליך הוא אישי וכל אחד מתמודד איתו אחרת. עבור כל אחת מהדילמות המרכזיות, אין החלטה נכונה או לא נכונה, אלא מה שחשוב הוא היכולת שלנו לבסס תחושת משמעות.
חשוב לזכור שמותר להסתגל לאט. מותר להתנתק, לגלות מחדש מי הם החברים שלך, או לשנות סדרי עדיפויות בחיים. מותר לבכות, לכעוס, ולהתאבל. אנחנו שם, יחד, שורדים ומחפשים משמעות. מול כל טראומה תמיד עומדים גם כוחות חוסן, ודווקא מתוך הכאב והקושי, אנשים נרתמים לפעולה. הרצון לשמור על קשר ולהרגיש חלק מחזק את הקשרים שבתוכנו, את תחושת הסולידריות, ויוצר קהילה חזקה יותר של "שבט הישראלים בהולנד".
לימור נבות היא פסיכולוגית קלינית מומחית, מתגוררת בהולנד עם משפחתה מאז .2016 בשנים האחרונות עבדה כפסיכולוגית בכירה וראש טיפול במכון אשפוז לטיפול בטראומה והתמכרויות בהולנד. מרצה ומלמדת, עובדת כמנהלת מערך ההכשרה של מכון SafePath המספק הכשרה והדרכה לצוותי בריאות הנפש במוסדות פסיכיאטריים, אומנה ורווחה. מקבלת מבוגרים ונוער בקליניקה פרטית במאסטריכט ואונליין.
ס.מ.
27/10/2024 at 18:56מאוד נכון ועצוב… לא נשאר מרחב מוגן להכנס אליו
אולי יעניין אותך גם...
ZIJN NEDERLANDSE UNIVERSITEITEN VEILIG VOOR ISRAËLI'S EN JODEN?
JOOD IN NEDERLAND
SAMEN STERK: VRIJWILLIGERS IN ACTIE