את חגי תשרי השנה נקבל באווירה שונה. טייבי קמיסר משתפת במחשבותיה לקראת השנה החדשה ומשתפת בנקודת מבטה כשליחת חב"ד לקהילה הישראלית בהולנד.
כל כך חששתי להתקרב לזה, וככל שזה מתקרב אני חוששת יותר. כן, אני מתכוונת לשנה החדשה, לחגים, לאווירה החגיגית והיפה הזו, שתמיד עושה נעים ומרענן, משהו שמחכים לו. אבל השנה, זה עושה קצת פחות נעים והרבה קווץ' בלב.
איזו שנה עברנו, אוי, איזו שנה! כמה שניסינו להכיל, להבין ולנסות למצוא נחמה, לא ממש הצלחנו. אין צורך להרחיב בזה, הלב של כל אחד מאיתנו יכול לזעוק ולצרוח לעולם כולו. והלב הזה, הזועק, מסרב להאמין שתיכף זו כבר שנה, כאילו מנסה בשתי ידיו לדחוף אותה להגיד חכי חכי, עוד לא, לא.
אז איך פותחים שנה כשאחים ואחיות שלנו עדיין חטופים.ות? איך חוגגים ראש השנה כשמספר ימים לאחר מכן התאריך יורה על שבעה באוקטובר? איך נמשיך משם לסוכות? ועיקר העיקרים, יום השנה לקדושים, מעל אלף וארבע מאות נשמות טהורות, ביום שמחת תורה. איך?!
אין לי תשובה.
אולי רק תקווה ומעט נחמה דרך כל אותם סיפורים אליהם נחשפנו השנה כאן בהולנד. בארץ המרוחקת לכאורה, הירוקה השלווה, שנראית כמו יקום מקביל לארץ ישראל המדממת.
אני מאמינה שבשנה הזו לכולנו זז משהו בלב. הזעזוע גרם לרעידת אדמה לבבית, הכאב פוצץ חדרים פנימיים, הפחד והדאגה גרמו ללב לשאול, לחפש ולתהות.
ואלו הסיפורים שאליהם אני מתכוונת. אלו שתרגמו את הכאב לשפה של חיבור לזהות היהודית שלהם. זה עורר אותם עמוק מבפנים להבין לאיזה עם יקר הם שייכים, אפילו השכנים דאגו להזכיר להם את זה. ואחרים מהערים הגדולות שהרימו את עצמם וקמו עם יוזמות של התנדבות ועשיה, של טוב ושל אור. סיפורים של אנשים שהבינו את המשמעות הפנימית של להיות יהודי, של נשמה אחת שמחוברת לים הנשמות שנקרא: עם ישראל.
אז את השנה החדשה, בין אם נפתח מול נוף מישורי של תחנות רוח ואופניים ובין אם מול נוף אחר, ננסה לחפש משהו עמוק שיאיר וגם יעורר לתחושה העצומה שאנחנו חלק מדבר גדול, עצום, יחיד ומיוחד. עם עבר ועם עתיד, עם הרבה תקווה ובעיקר חוזקה!
אני מאחלת לכולנו למצוא את החוזקה הזו שם בפנים, בתוך הלב. היא קיימת, זה בטוח.
שנה טובה ומתוקה באמת!
