שמחה שלחה הודעה

כבר שבוע שהיא מגיעה לבקר. בדרך כלל בזמני הפנוי, אך לפעמים גם בזמן העבודה, נכנסת לחנות ואומרת שלום. תמיד אחרי שהיא הולכת אני מרגיש יותר טוב, אבל בפרדוקס מטורף אני גם אוהב כשאנחנו יחד.

אתמול בלילה אחרי שחזרתי מעוד בילוי ריק מתוכן, היא הגיעה. היא אף לא פעם לא דופקת בדלת יש לה מפתח והיא פשוט נכנסת. היא נגשה אליי, פשטה ממני את הבגדים ומיד החלה ללטף אותי בכל הגוף. קיבלתי עור ברווז, אבל לא הפסקתי אותה, זה עשה לי כיף. אחרי זה הרגשתי את הציפורניים שלה שורטות אותי, זה כאב לי, אני חושב שאפילו ירד לי קצת דם, אבל לא הפסקתי אותה זה עשה לי טוב. היא מזגה לי כוס יין ואמרה תשתה זה טוב, שתיתי והתחילו לרדת לי דמעות. היא לא נגבה לי את הדמעות אלא עטפה אותי בחיבוק ואמרה: "תבכה זה טוב." בכיתי כמו ילד וסיפרתי לה על הצרות שלי היא עודדה אותי להמשיך. סיפרתי לה שאני צריך לעשות בדיקות רפואיות ושאני קצת פרנואיד, אז היא צחקה ואמרה "מקסימום יש לך משהו חמור ותמות." זה נורא להגיד כזה דבר, אבל דווקא מצא חן בעיני התשובה שלה. "אני רוצה ללכת לישון" לחשתי היא לקחה אותי לחדר, פשטה את הבגדים שלה ולא נתנה לי לישון עוד שעה ארוכה.

בבוקר התעוררתי וראיתי אותה שוכבת לצידי, על צג הטלפון הבהבה הודעה, נכנסתי לקרוא: "נשמה שלי כמה שאתה חסר, מתגעגעת המון, אהוב אחד." נגשתי לחלון והזזתי את הוילון קרן שמש חדרה פנימה. היא התעוררה בכעס וביקשה שאסגור את הוילון. "הכי טוב חושך, בא אליי, בא כנס איתי מתחת לשמיכה" משכתי ממנה את השמיכה וקיפלתי אותה בצד המיטה. "תעופי לי מהבית את לא רצויה כאן יותר" היא גיחכה מולי ואמרה: "אני מבינה ששמחה שלחה הודעה…" הלכתי לסלון, פתחתי את הטלוויזיה, נכנסתי ליוטיוב כתבתי happy music והתחלתי לרקוד ערום. היא קמה מהמיטה והתחילה לארוז את החפצים שלה, האצתי בה למהר. "יאללה נו תלכי כבר, אני לא יכול לראות אותך יותר". לקחתי ממנה את המפתח שלה, פתחתי עבורה את הדלת ועזרתי לה לצאת. רגע לפני שסגרתי אחריה את הדלת, היא שלחה רגל, מונעת ממני לסגור ומהרווח הצר שנותר סיננה לעברי: "אני דיפרסיה, ואתה לא יכול בלעדי, לקחת ממני את המפתח, אבל אתה תמיד משאיר לי אותו בארון חשמל".

בעטתי לה ברגל, סגרתי את הדלת והמשכתי לרקוד.

Avatar photo

"כיבוי אורות זמן לישון" הכריזה אמא.
סגרתי את הספר, לא לפני שסימנתי היכן אני אוחז, ברגע ששמעתי את דלת החדר נסגרת, הוצאתי את הפנס שקיבלתי מסבא פליקס והמשכתי לקרוא מתחת לשמיכה.
”תולעת ספרים” קראו לי כולם.
בניגוד גמור, את שיעורי לשון,
לא סבלתי בעליל למעשה על
הבגרות בלשון קיבלתי 86
אחרי שמישהי עמדה מעליי
והכתיבה לי את התשובות הנכונות.
ניגודים זה דבר שמאפיין בחיי,
מילד שגדל בהתנחלויות,
דרך חינוך חרדי בבני ברק
ועד לסיום התיכון בתל אביב.
הגעתי לאמסטרדם במטרה לעבוד
בעגלות ומצאתי את עצמי ב-4
השנים האחרונות מנהל חנות פלאפל/שווארמה קטנה.
אני אוהב את השקט והשלווה
שאמסטרדם משרה עליי,
לצד התנועה הקולנית והבלתי פוסקת.
למדתי לחכות בתור בסבלנות,
למדתי תמיד להקדים בברכת שלום.
למדתי לקבל את השונה והאחר.
ולמדתי מה זה ׳חזלך׳
מקווה שזה מה שיהיה לכם
כשתקראו את הסיפורים.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.