אהבה על ספסל בודד

מאת: לירוז חיים

אני רואה אותו מדי פעם בשכונתנו, מתיישב על הספסל מול ביתי הזמני, לעיתים עם סיגר ביד, לעיתים עם בקבוק שיכר חריף. 
יש ימים שנפשו רגועה ועיניו מביטות לעבר נקודה לא ברורה בחלל, ויש ימים שבהם הוא יוצא למסע עם אישה אהובה, אותה הוא איבד, מי יודע לפני כמה שנים.

הוא גר במרחק עשר דקות נסיעה עם האוטובוס מהספסל שעל הכיכר הקטנה. 
קורה שאני חולפת מול חלון דירתו שמשקיף אל הרחוב, לא פעם הוא ישוב ליד שולחן ארוך שצמוד לחלונו ומביט החוצה, על השולחן עומדות צלחות אוכל מלאות.
לרוב הוא רק אוכל ושותק אך מדי פעם ניתן לראות אותו מדבר, כועס, צועק ומתווכח עם דמות נא(ע)למת.

הוא לובש תמיד את אותם הבגדים, מכנסיו מרופטים וחולצתו דהויה.
אני רואה אותו יושב, סביבתנו כבר התרגלה אליו, ומדבר, מדבר אליה. לעיתים יש בעיניו חום ואור, לעיתים אש וזעם. הוא כועס, מתרגז, מחייך, מתחנף. 
אני יכולה לראות אותה ישובה לצדו או עומדת מולו, דמות רפאים שלבו פועם עבורה, שנים אחרי שנים והוא לא יכול לתת לה ללכת, לא מסוגל לשחרר אותה מבין זרועותיו, מוכן היה לפסוע צעד אחד בתוך גבולות אי השפיות רק בכדי לראות אותה שוב, ולו פעם אחת.

מצחיק, אבל משהו בי מקנא בסוג האהבה שאין לה סייג ולא יודעת מציאות, היא לא נעלמת בתוך אבק השכחה, לא מתאדה עם הזמן והמקום.
היא נשארת, כמות שהיא, שלמה, מלאה, מעוגנת.

Avatar

לירוז חיים, במקור מאילת, גרה כשמונה שנים בגנט שבבלגיה. לצד עבודה קבועה לומדת צילום ומשתדלת לבטא רגשות במילים.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.