גנבי האהבה

הוא פתח את בקבוק היין, ומזג לשניהם בדממה את הנוזל האדום המשקר.

אותו ערב עשה את כל הטעויות האפשריות.

בידיים זריזות הצליח לפורר את פקק השעם לתוך הבקבוק האציל, ואפילו שפך כמה טיפות מהיין על השיש. אם היה יכול היה שופך לה את כל הלב האדום שלו, ואולי אז היה פחות נשרף.

הוא התנצל במבוכה. היא מצידה צחקקה בחינניות. ככל שהשעות נקפו, הכוסות התרוקנו והלב שלהם התמלא.

רק הלילה המקפיא ליווה אותם ושמר על שתיקה. הוא היה העד היחיד לפשעם הנורא.

הצחוק הרם שבקע מגרונותיהם, דחק את הצינה והותיר את שניהם לבד בעולם. ברגע אחד, בעיניים מזוגגות תפס את מבטה. "בקיץ הזה תלבשי לבן", זרק לה. עיניה הנוצצות בערו. היא רק חייכה לו וליטפה את ראשו.

הלב שלה התפוצץ.

היה לו חם. הוא משך את הצעיף המיותר, וקיפל אותו חזרה לתוך התיק הכחול המרופט. התיק שהיה כל עולמו.

היא ידעה שמחר, הוא ימשיך הלאה במסע הפראי שלו, כשבידיו רק התיק הכחול והלב שלה.

לא נמצא בעולם כולו, זר, שיבין איך שני אלה, נתלים על האומללות הזו.

על הידיות שלה החלודות מברזל, מחזיקים בהן חזק בלי לעזוב, כמו שני קורבנות ציד שנתפסו באיזו מלחמה. מלחמת האהבה.

הוא התקרב אליה, היא נשקה לו קלות. הריח שלו דבק בה. ריח של ארץ רחוקה. בציפורניים מחודדות שרטה את עורו, ונשכה לעצמה את הלב. היא הניחה את ראשה על כתפו של הנווד.

לבד מהיין בחדר, הוא היה הצבע האדום של חייה.

הלב שלו התפוצץ. היא הייתה יכולה לשאוף את ריח הבדידות שלו.

ידיה נכרכו סביב צווארו של הנווד, שהחזיר לה חיבוק כפול. הם לא דיברו, לא היה צורך, המציאות דיברה בשבילם יותר מידי.

האדים של היין שהתנדפו מגופם, עמדו באוויר מנסים לסלק את היגון של שני האומללים. האדים, כמו הלילה, שתקו והניחו לגנבים המיוסרים לטפח את פרי האהבה, שיטוס למחרת לארץ רחוקה, בתוך תיק כחול מרופט.

מטר זועם החל לרדת בחוץ, כמו הדמעות החמות שלהם.

כל שרצו, היה לטרוף את העולם, לגנוב כמה דקות של יחד. כמה שעות של אהבה.

הלילה הלבן נטה להעניק להם חסד אחרון, והעצים עין נוכח הפשע הנורא שלהם. גנבי האהבה.

על השולחן, נותר הבקבוק עירום וריק, כמו הלב שלהם שהתרוקן ונשרף.

מחר הם כבר ינחתו.

במציאות המעורפלת.

והיא ידעה, שמלבד היין הזה שבוער להם בדם, לא יהיה יין אחר שיגיש לה, בלבן, בקיץ הזה.

 

 

 

 

 

 

 

ספיר כלפון

בימי שישי בשנות בית-הספר היסודי, הייתי מחכה בחוסר סבלנות לשעה 12 בצהריים.
בדיוק בשעה הזו, אני וחברותיי הדפנו בפראות את דלת הכיתה והתחלנו לרוץ לעבר הספרייה העירונית, רומסות בדרך איזה תלמיד עצל ומתעלמות מהצלצול החד שרק החל להופיע.
היינו רק בכיתה ג', אבל לכל אחת מאיתנו היה את הספר שהיא רצתה לקחת מהספרייה,
ומיהרנו, כדי שאף אחת אחרת לא תיקח אותו קודם.
אני הייתי נוטלת בזריזות קורבן ספרותי ומתייחדת איתו בפינה.
בכל יום שישי, העולם היה נעצר לי ב-12 בצהריים והייתי משייטת בין נהרות בפרו, בין הביבים של פולין ומתארחת בבתים אפלים.
אז רציתי לעשות קצת סדר בעולם, וחוץ ממילים, למדתי גם משפטים.
והיד שלי כל הזמן כותבת, חוקים וסיפורים, טענות משפטיות והגיגים.
הסקרנות והדמיון מסייעים לי לבשל חוויות ואירועים מהחיים, ולתת לזרים גמורים לטעום.
מקווה שתיהנו מהתבשילים, ותרגישו בלשון וגם בגוף, את הטעם המסחרר של חלק מחיי.

  • Avatar
    Dana
    08/03/2015 at 22:18

    ואווו מדהים!!
    כייף לקרוא את מה שאת כותבת

אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.