השעון המעורר של חיי

מאת: חגית ליבסטר

אני גדלתי בחולות של עכו בשיכון,
ליד מגדל המים, בימים שלא היו
כבישים וביניינים כמו היום.
לסבא וסבתא שלי היה צריף ירוק קטן.
הייתי מסיימת את בית הספר
ובאה אליהם.
ככה ברגל,
הדרך לצריף היתה עוברת בצימחייה ירוקה שגדלה שם פרא,
כאילו אלוהים, הנחית אותה מגן עדן ושתל שם כמה שיחים ופרחים.
היה שם מקווה מים, שבטוח נוצר בגלל בעיות בביוב ולי בתור ילדה, היה נראה כמו אגם קסום, אגם של ג'יפה.
היתה שם גם עז אחת, ברווזים וחמור שתמיד היה מסתכל עלי כאילו עוד רגע הוא בועט בי.
סבתא שלי קראו לה "ממה" בטוניס נראה לי כל הסבתות הם "ממה", היתה יושבת בכניסה לצריף, בין הרגליים שלה גיגית ענקית מפח "וגרבל" שדרכו היתה מסננת את החלאלם המפורסם שלה.
שתי נשיקות על הלחי, הייתי נותנת לה קופצת מעליה לפפה שלי,
גם שתי נשיקות בשבילו
ונוחתת על השרפרף בפינת אוכל
רעבה.
כל מי שהיה נכנס לצריף, היה מקבל שתי נשיקות או נותן שתיים,
תלוי אם הוא נכנס או יצא,
ככה זה טונסאים אנחנו אנשים חמים.
רק את אבא שלי לא יכולתי לנשק.

לא יודעת למה,
אולי הוא היה קשה מידי ?
אולי הוא היה תובעני מידי?
אולי פחדתי ממנו?
בכל זאת הייתי הבכורה לא יודעת.
את אבא שלי לא הצלחתי לנשק,
לא פעם אחת. ובטח לא פעמיים.

עם השנים שעברו אני גדלתי, התחתנתי נולדו לי הילדים, לאט לאט הצלחתי להבין את אבא שלי יותר, לבלות איתו ביחד לרכך את היחסים שלנו.
אבל לנשק אותו על הלחיים
לא הצלחתי.
אני מנשקת את כולם,
את הילדים שלי החברות, הדודים, נוגעת מלטפת מחבקת,
אבל עם אבא ? כלום.
כאילו משהו עוצר אותי מללכת עד הסוף עם האהבה שלי אליו.
תקועה.

לילה אחד הוא מת לי פתאום.
מצאתי את עצמי בחדר קירור
מול שק שחור ופחדתי לפתוח אותו.
לאט לאט אחרי שהרופא יצא,
פתחתי את הרוכסן של השק,
ראיתי אותו שוכב שם,
אבא שלי היפה,
האהוב שוכב שם, שלו כל כך.

כל האהבה שלי אליו צפה ושטפה אותי, אני זוכרת שבהלוויה היו מאות אנשים,
כולם אהבו את אבא שלי.

אני רק עמדתי בצד,
קרוב אליו
ולא הבנתי מי החוצפן שהשאיר את הנייד שלו פתוח, מצפצף.
הרגשתי זיעה קרה שוטפת אותי
אם רק אמצא את החוצפן,
את זה שעכשיו נותן לנייד לצפצף
אקבור אותו ואקח את אבא שלי הביתה.
הצפצוף היה חזק

ביפ

ביפ

ביפ

ביפ

לחץ הדם שלי מרקיע שחקים.

התעוררתי
במכה אחת השתקתי, את השעון המעורר של חיי.
עם הפיג'מה טסתי לאבא למשרד,
עליתי בשנייה את כל הקומות במפעל
עד אליו,
בקושי נושמת נפלתי עליו,

"אבא כפרה עלייך, שיהיו לך
חיים ארוכים אני אוהבת אותך "

חבקתי אותו חזק
נתתי לו שתי נשיקות
נשיקה אחת בכל צד
נשיקה ענקית.

בלב , אמרתי "תודה" לאלוהים
שבאמצע החיים נתן לי לישון
וגם העיר אותי, תודה על אבא שלי !

חגית ליבסטר

חגית ליבסטר (סלמה) בת 20 על כל רגל כמעט, תושבת נהריה, אם חד הורית לשלושה ילדים מתוקים (ובאמת שאני לא משוחדת) כותבת בימים אלה את הספר הראשון שלי "סיפורים מהבטן", אוסף סיפורים מחיי האישיים וגם פרי הדימיון, נישואים, גירושים, זוגיות, ילדים בגידות והמון הומור.
בימים אלה עובדת גם על מופע אוטוביוגרפי יחיד, אוכלת כל מה שטעים, מעשנת ומשתדלת לישון צהריים.
ובעיקר אוהבת אנשים.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.