"קום כבר יא דובי כמה אתה ישן".
פתחתי את עיניי וראיתי אותה לבושה ליציאה.
"לאן את הולכת? בואי בחזרה למיטה".
"יש לי צילומים באוניברסיטה, אני חייבת לעוף".
הטלפון שלה צלצל, היא דברה חצי דקה וניתקה.
"כן, כן זאת. אולי תטיילו ביחד בינתיים"?
ג׳סי הגיעה ולקחה אותי למסעדה. יותר נכון המבורגריה עם תפריט על אייפד.
כשסיימנו לאכול ולטייל היא לקחה אותי לגן העצמאות – שם על הדשא בין העצים היא הוציאה את הגראס הרפואי שהיא מקבלת והכינה לנו ג׳ויינט, שאפתי את העשן עמוק לריאות והנחתי את הראש על רגליה.
"רוני בדרך, סימסתי לה שאנחנו כאן".
"רוני, רוני, רוני" מלמלתי מבלי משים, צללתי לתוך זיכרון ליל אמש והפלגתי במחשבות, משתעשע בתהייה האם יש מצב…
רוני הגיעה מלווה בבחור נחמד, היא התיישבה לידו על הדשא ולקחה ממני את הג׳ויינט.
ראיתי איך הבחור מסתכל עליה ועליי והבנתי.
דיברנו קצת על הא ודא כשהטלפון שלי צלצל – תזכורת שאני חייב להגיע למרכז ב-6.
"רוני, אני חייב ללכת, התיק שלי בבית שלך".
"תשאיר את המפתח בעציץ." היא זרקה לי.
קמתי מהדשא קצת מעוצבן על זה שהיא לא הציעה ללוות אותי.
"אתה זוכר איך להגיע?"
"יש לי 'גוגל מפס' בטלפון." סיננתי.
היא אפילו לא שמה לב, כנראה מההשפעה של הג׳ויינט או הבחור.
"תשמור על קשר!" צעקה אחרי בזמן שהתרחקתי מהמקום.
עקבתי אחרי האפליקציה בדרך לביתה כשלפתע מצאתי את עצמי מול המסעדה שאתמול חיפשנו.
״אוף, לעזאזל, מה היה כל כך קשה ללוות אותי לבית שלה ולהיפרד כמו שצריך." התמרמרתי ביני לבין עצמי.
בינתיים הסוללה אזלה, האייפון כבה ואני התחלתי לשאול אנשים ברחוב את הדרך.
אחרי שעה של תסכול הגעתי.
חיברתי את הטלפון למטען ונכנסתי להתקלח.
רציתי להתקשר אליה, להגיד לה שהיא לא בסדר שככה נתנה לי ללכת לבד ואז שמעתי את קול ההיגיון מתרה בי "הנח לה, הנח לה להשתחרר ממך".
יצאתי מהמקלחת, התלבשתי, ארזתי את התיק וכתבתי לה על פתק:
"תודה רבה על האירוח, היה לי ממש כיף, אוהב תמיד אריק".
נעלתי את הדלת ושמתי את המפתח בעציץ.
כשירדתי למטה, לרחוב, שמעתי את הקול מדבר אלי שוב.
רצתי בחזרה למעלה, פתחתי את הדלת, לקחתי את הפתק והוספתי :
נ.ב.
הבחור שהיה אתך מאוד חמוד -:))
ניגבתי דמעה סוררת ושחררתי גם אני.