להיות חופשי, לא רק בארצנו

כתבו: אנאבל שמר ואפרת גומא

"לְמה את הכי לא מתגעגעת בארץ?" שאלתי אותה, תוך כדי נגיסה בכריך גבינה מאופק, שההולנדים משום מה נוהגים לכנות ארוחת צהריים.

"לכל מיני. אבל אם חייבים לבחור אחד, הכי אני לא מתגעגעת לזה שכל אחד מרגיש שמותר לו לחנך אותי."

"למה את מתכוונת?"

"לזה שאנשים רגילים לפנות אחד לשני במרחב הציבורי (או האינטרנטי) כדי להסביר (ועדיף בצעקות) למה משהו לא בסדר אצלנו ואיך כן צריך לעשות את זה. לדוגמה, מונית משדה התעופה היא מרחב לגיטימי להס(ג)ביר לי למה זה גרוע שאין לי ילדים, ושכדאי שאזדרז, רגע, בת כמה את אמרנו? אוטוטו את כבר תתחרטי על זה כל החיים."

"נכון! ואחרי שכבר יש לך תינוק (שמה לעשות, בוכה לפעמים, גם במרחב הציבורי), כולם מרגישים חופש – שלא לומר צורך – להגיד לך שקר לו, או אולי חם לו, או שכדאי שתאכילי אותו כי הוא רעב, אבל לא כאן בבית קפה, בחייאת, תכסי את עצמך קצת. כי הרי מי אם לא איש זר ברחוב יודע בביטחון מה צריך התינוק שלך, בכל רגע נתון, ומה כדאי או לא כדאי שתעשי כדי לענות על צרכיו."

"וגם, בצורה עקיפה, מכתיבים לנו עם מי בכלל זה בסדר להקים משפחה," הוספתי, נזכרת בפרסומת למזרנים של HEMA, שהציגה באגביות זוגות של אנשים מכל מיני סוגים חולקים מזרן משותף. לא מצליחה לדמיין את זה קורה בישראל, שבה חתונה של זוג מעורב אחד מסעירה את הרוחות עד לעיתונות הבינלאומית.

"בצורה עקיפה? הצחקת אותי!" היא קראה. "זה עקיף כשאת ממילא בתוך הנורמה. כשהיה לי בן זוג גרמני, שמעתי בצורה הכי ישירה שיש כמה זה לא בסדר. אבל הוא יתגייר, נכון? בסדר, העיקר שאת יהודייה, בכל מקרה זה הולך לפי האמא, למזלך, הפוך זה יותר מסובך. ומה הוא עושה פה בכלל? מה, יש לו רגשות אשם? את יודעת מה סבא וסבתא שלו עשו בשואה? אבל קבלי את השאלה שהכי אהבתי בכל התקופה הזו: 'הוא נימול?' כלומר, במקום לחשוף את הציצי שלך כדי להאכיל את הילד, בואי ספרי לי איך הזין של חבר שלך נראה."

אולי יעניין אותך גם:

ליום העצמאות: מתכונים ישראליים שהולנדים אוהבים 
על זכרון ועצמאות אמיתיים 
כך באתי מהולנד והתחסנתי נגד קורונה בישראל

איזה הזוי זה, חשבתי, מהרהרת על איזה לוקסוס זה לא לספק תשובות והסברים לאף אחד, ועל איך הזמן שעובר מאז שחייתי במציאות שבה כן ציפו ממני לספק הסברים, הפך את הלוקסוס הזה למובן מאליו.

"תראי מה זה", אמרתי, מכניסה לפה את מה שנשאר מהכריך, וכבר חושבת מה עוד אוכל להזמין כדי להרגיע את הבטן, שכאילו לא היגרה יחד איתי להולנד, ועכשיו היא מסבירה לי שסנדוויץ' זה ממש לא ארוחת צהריים. "דווקא לקראת יום ההולדת של ישראל, שהוא הזדמנות להיזכר במה שאנחנו אוהבות בה, עולים הצדדים היותר מבאסים שלה."

וכדי לשבור את הכיוון המדכדך שאליו מתקדמת השיחה הצהרתי, לאחר סקירה מהירה של התפריט, "אני נכנסת להזמין עוגת בננה שנראית לי. רוצה משהו?"

"תביאי עוד קפה," אמרה, ואני נעלמתי לתוך בית הקפה ששינמך את עצמו, לאור המצב, לקופי-טו-גו.

"וואו, את רעבה היום…" זרקה לי המלצרית תוך תקתוק ההזמנה בקופה. רק דיברנו… חשבתי שכבר יש לי דוקטורט בכל הקשור להתערבות זרים בחיי הפרטיים ונותרתי לעמוד שם בלסת שמוטה. איך זה שהיא מרגישה בנוח לשפוט את הרגלי האכילה שלי, או את הגחמות הגסטרונומיות שלי, ועוד בתור נציגה של העסק שמרוויח מהן?

בדיוק כשאני מתיישבת בחזרה על הספסל לידה, תוך שאני מעבירה לה את הקפה ביד אחת ושולחת את השנייה להסיר את המסכה מהפנים, נשמע רטט מהטלפון הנייד. הצצתי. "שיט", אני מנסה לשחרר את המסכה מהאוזן, "לא אישרו מהבצ'פר יום חופש לילד."

"מה?!" היא מופתעת, "מה זאת אומרת לא אישרו?"

"זאת אומרת שחשבנו לנסוע לחופשה לא בדיוק בימים של החופשה הפורמאלית של מרכז הולנד, אבל לא אישרו לנו שהילד יחסיר יום לימודים. מסתבר שפה לא ההורה הוא שמחליט אם 'פעם ב-' הפסד של יום לימודים הוא הפרה של חוק חינוך חובה (שנשמר פה – כמו חוקים אחרים – ביתר קנאות). המנהלת מחליטה בשבילך."

"אני בהלם."

"כן, גם אני הייתי. בהתחלה. אבל את יודעת מה? עכשיו כשאני חושבת על זה, זה לא המקרה היחיד שבו הרגשתי מוזר שמחליטים בשבילי."

"באמת?"

"כן. כשהגענו לפה וחיפשנו בית להשכיר, בסוכנויות הנדל"ן הראו לנו רק בתים שלפי דעתם אנחנו מסוגלים לעמוד בתשלומי שכר הדירה שלהם. הרגשתי כמו ילדה שההורים קובעים לה על מה להוציא את דמי הכיס."

"טוב, את יודעת, פה בהולנד, יש חוקים שמגנים על דיירים. לא יהיה כל כך פשוט להעיף אותך, גם אם מזמן הפסקת לשלם. אפשר להבין למה בודקים לך את הכיסים לפני שמשכירים לך משהו. אבל עכשיו כשאת מספרת, אני נזכרת ששמעתי מזוג חברים משהו דומה לא על כסף: כל מיני בעלי-בתים הודיעו להם שהבית שלהם לא מתאים להם כמשפחה עם ילדים, כי אין בו מספיק חדרים, או כי אין בו חצר. הייתי בהלם, הם מספיק גדולים לעשות ילדים, אבל לא לקבוע בעצמם איך הם רוצים לגדל אותם?!"

"מן הסתם הם לא תאמו למי שבעל-הבית דמיין כשוכרים המושלמים שישארו בדירה להרבה זמן…"

"כנראה יש גם תמונה מדומיינת של בעל-כלב מושלם. חברה שלי לא הצליחה לאמץ כלב גדול כי בעיני ההולנדים זה 'לא מתאים למשפחה עם ילדים'. בסוף היא ייבאה כלבה מפורטוגל!"

"דואגים פה לכלב. הסטטיסטיקה מראה שהרבה כלבים גדולים שמגיעים למשפחות עם ילדים, מוצאים את עצמם אחרי זמן קצר שוב במקלט." 

"את יודעת מה אומרים. שבעים אחוז מהסטטיסטיקות לא נכונות."

אז בכל זאת חזרנו לחייך. וצחקנו על איך ההולנדים אוהבים לתת לסטטיסטיקה לנהל אותם, וכמה זה הולנדי להסתמך על נתונים בקבלת החלטות. לפני שפנינו כל אחת לדרכה, חלקנו את החתיכה האחרונה של עוגת הבננה, שבניגוד לכריך, דווקא הרשתה לעצמה להתפרע.

כל הדרך הביתה המשכתי לחשוב על הפנים השונים של עצמאות שעלו מהשיחה שלנו. עצמאות להחליט לגבי הרחם שלי, הילד שלי, מערכות היחסים, חשבון הבנק, הבית, הכלב.

בישראל, שמתנהלת כמו משפחה, או ליתר דיוק כמו חמולה, הכל עניין של כולם. בחמולה, עצמאות הפרט היא לא בהכרח דבר שרומסים מתוך חוסר התחשבות, לעתים קרובות פשוט לא מודעים לקיומה. כי אין אני, יש אנחנו, ואם יש עצמאות היא שלנו כקבוצה ולא כפרטים. אולי זה קשור לזה שיהודים תמיד חיו בקהילות בגולה, ובעצם עד לא מזמן לא ידעו בכלל עצמאות מהי. או אולי זה דווקא עניין ישראלי ולא יהודי, נרטיב שהתגבש בקיבוץ אבל גם מחוצה לו, ב"כור ההיתוך הישראלי". והרי השאיפה שלנו ממילא לא הייתה להיות אנשים חופשיים, אלא להיות עם חופשי בארצנו. אמה מה, בחיים עצמם, לא כל בוקר אני קמה ומרגישה שאני עַם. ובבקרים האישיים האלה, כן חשובה לי העצמאות שלי כאינדיבידואל.

אז מה נעשה עם הכעס הזה / מה יהיה עם הקנאה / כולם רוצים להיות חופשיים / אבל ממה אלוהים ממה… 

אולי השאיפה התמידית לעצמאות מוחלטת היא דבר אנושי, אבל כמו שכבר אמרו חכמינו: חופשי זה לגמרי לבד. כי הנה, אפילו פה, בהולנד הליברלית, פוגעים בעצמאות שלי. אמנם בצורה פחות בוטה מאשר בישראל, אבל פוגעים. ואולי זה לא תמיד לרעה. למעשה, צורת הקיום הבסיסית שלנו לא באמת עצמאית: עם הגיענו לעולם אנחנו תלויים לחלוטין בחסדי אחרים לאורך כמה שנים טובות, וגם בהמשך, לטוב ולרע, אנחנו יצורים חברתיים שזקוקים לאנשים סביבנו. 

במהלך השנה האחרונה, בין ריחוק חברתי מצד אחד והצורך בשיתוף פעולה בקנה מידה עולמי מצד שני, ענייני עצמאות מול לכידות חברתית הפכו לשיחת השעה. הקורונה גם הזכירה לנו שלכידות חברתית לא רק לוכדת אותנו, לפעמים היא ממש עניין של הישרדות. כך, גם חיבוק הדב הישראלי המעיק, הוא לפעמים גם מציל. כמה קל להתחיל חיים במקום חדש כשזרים מוחלטים נעתרים לעזור לך למצוא דירה ועבודה, ומסבירים לך על אורחות החיים במדינה החדשה. אותו חיבוק הוא גם זה שמאפשר ליוזמות ברוכות כמו "מישהי ערה?" לעבוד יפה כל-כך בישראל.

וברמה האישית, אני חיה עם מי שבחרתי באופן עצמאי, ולרוב מתעסקת ביום-יום במה שבחרתי לעשות. אני אפילו גרה במקום בעולם שבו בחרתי לגור, בחירה אקטיבית ועצמאית לחלוטין. אולי לא צריך יותר מזה. אנחנו רגילים לחשוב על חגיגות עצמאות מלוות במשואות ובזיקוקי דינור, אבל עצמאות היא גם דבר אינטימי, שלא צריך הרבה כדי לחגוג. בסך הכל שיחה טובה, ארוחת צהריים הולנדית, ספסל, קפה, ועוגת בננה שמרשה לעצמה.

קרדיט לתמונה ראשית: אנאבל שמר

 

 

משתדלת לחיות כמה שיותר גלגולים עוד בגלגול הזה. גרה בחרונינגן מ-2018 בבית עץ מעשה ידי ההולנדי המתוק בעולם. אוהבת תרבות, שפות, לחשוב, לבלות, מתרגמת, כותבת, עורכת, לפעמים מצלמת. בגלגולים קודמים הייתי בין היתר אמנית פלסטית והייטקיסטית, גרתי בפריז ובתל אביב וצברתי אוסף תארים אקדמיים בנושאים לא קשורים.

  • עדה קייר
    15/04/2021 at 13:07

    אהבתי ממש ממש את הכתיבה ואשמח להכיר אותך יותר כי הגישה שלך לחיים מחברת אותי לעצמי
    מקסים אוהבת את העוקץ בחיוביות והאמת שלך

  • גלית
    04/05/2021 at 18:47

    מקסים ואינטיליגנטי בעליל. תודה רבה.

אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.