לחיות את החיים במלואם – ההוספיס היהודי "עמנואל"

נוחות, לא טיפול

הניסיון לתת את התחושה של "בית רחוק מהבית" מניע את הפעילות בהוספיס ולרוב מוכתר בהצלחה. אווירה נעימה, חמימה ואוהבת מורגשת מיד כשנכנסים לבית. בכל מקום יש זרי פרחים רעננים, אמנות מתחלפת על הקירות, ריחות של מטבח ושל כביסה. הוספיס עמנואל מציע טיפול פליאטיבי )גישה טיפולית שמטרתה לשפר את איכות חייהם של חולים המתמודדים עם מחלות מסכנות חיים על ידי מניעה והקלה של תסמינים גופניים, נפשיים ורוחניים( לאנשים עם צפי של פחות משלושה חודשים.

על אף שהוא מוגדר כמקום בעל אופי יהודי מקבלים פה כל אחת ואחד בלי הבדלי דת או מוצא.

ההוספיס מציע סביבה חמה ותומכת, בה הדיירים יכולים לבלות את התקופה האחרונה של חייהם עם המשפחה והחברים.  הכוח הענק, המנהלת והיוזמת של המקום היא סשה מארטל (Sasja Martel). זוהי אישה שובת לב, מרשימה ורהוטה, כולה חדורת מטרה, שמלבד הולנדית ואנגלית, דוברת גם עברית שוטפת. סשה למדה את הלכות סוף החיים והאבל במסורת היהודית, וגם כתבה ספר ששמו "עזה כמוות" (Dood de als Sterk), בהשראת השורה משיר השירים, "עזה כמוות אהבה". היא לא מגיעה מתחום הבריאות, אלא מומחית בתחום היהדות. "גיליתי שהטיפול הניתן בהוספיס תואם לתפיסה היהודית כיצד לטפל ולהתמודד עם חולים סופניים. ההוספיס נועד בהתחלה לניצולי מלחמת העולם השנייה. הרעיון היה לספק לאנשים הללו טיפול בשלב הפגיע בחייהם. "כמעט ואין להם קרובי משפחה" אומרת סשה, "ויש פה הרבה טראומה. רציתי להציע להם סביבה מזוהה ובטוחה לסיום חייהם".

במד"א, הנושא הוא הצלת חיים, ואילו כאן בהוספיס הנושא הוא לשחרר מהרצון הזה. זה נושא שמדברים עליו בהוספיס, שגם הדיירים יגיעו לשלב שמשחררים, זו עבודה קשה גם להם וגם לנו כצוות. בתחילה זה מאתגר מנטלית, אנו רגילים לחשוב איך להציל חיים, ובעצם בהוספיס חשוב לדעת לשחרר. הצלת חיים היא לא המניע או המטרה, המטרה או המניע הם לעזור לדיירים לסיים את התקופה האחרונה בחייהם בצורה נעימה. לעזור להם לשחרר כל פחד, כל חשש, וזה לא פחות משמעותי מהצלת חיים.
נחיה את החיים ונחיה אותם נכון במובן שהכול מקבל פרופורציות. אחרי כל משמרת אני חוזרת הביתה עם תחושה שיש לי זמן להכול, מניחה בצד את הדברים הקטנים שמטרידים, ויודעת שהם לא ממש חשובים. זה נותן לי תחושה מדויקת יותר של מה אני רוצה בחיים שלי, שאני חיה בהם, ושל מה חשוב לי והיכן נכון לי להקליל ולשחרר. בנושא הפרידה מהדיירים, יש בי יכולת עוד מעבודתי במד"א. אני יודעת שאני באה לתפקיד, לעזור ולתמוך ועדיין שומרת על מידה מסוימת של ריחוק רגשי. זה חשוב.

גל מתארת בעבודתה רגעים שנראים לנו פשוטים אך הם משמעותיים מאוד. "דיירת רצתה מאוד שנערוך בחדרה קידוש לכבוד שבת ביום שישי בערב. הרבה פעמים אני קוראת את הקידוש עם הדיירים בסלון והיא ביקשה ממני להקריא בחדרה. ערכתי את הקידוש והיא פרצה בבכי עמוק, זה נגע בה כל כך. הרגשתי שבא לי לבכות יחד איתה. זה היה מאוד מרגש וחזק, שתינו בחדר, והרבה דברים התנקזו לנקודה הזו של ההקשבה לקידוש. בסיום משמרת, עם החזרה לביתי, לעיתים אני חושבת עם עצמי, איזו זכות ניתנה לי, לחוות את החוויות הללו. להיות בסיטואציות מדהימות מבחינת הקשר האנושי. המפגש של אדם עם אדם ללא מסכות. זה מפגש עם האדם בצורתו הכי טהורה.

מה שהשתנה אצלי מאז ההתנדבות בהוספיס, זה שכל התפיסה של חיים ומוות קיבלה אצלי זווית אחרת. קבלת המוות כחלק מהחיים. זה מגיע יחד. ברגע שאת מקבלת את המוות כחלק מהחיים, את מתחילה להעריך את החיים יותר, לחיות אותם נכון יותר. ההכרה שהחיים שלנו זמניים, זה חזק מאוד ומשפיע על ההתנהלות שלי. בצוות אני יכולה לשוחח באופן פתוח על כל התחושות, כולם באמת מדהימים. יש תמיכה האחד בשני, יש הדרכות והשיח פתוח.

התמודדות אשר ממלאת את נפש האדם

רפאל סיידוף (61) ישראלי, עובד במשרה מלאה בתפקיד יועץ מחקר וסטטיסטיקה בחברת התעופה KLM ,ומתנדב מזה שנתיים בהוספיס. הוא חי בהולנד 23 שנים ומתגורר באמסטלוויין. רפאל התחיל את הקשר עם הוספיס עמנואל בעקבות קרובת משפחה אשר חלתה והייתה בהוספיס. הוא בא לבקרה ולעזור למשפחה וכך הכיר את המקום. ״חזרתי הביתה ואמרתי לאשתי – מצאתי מקום שבו אני רוצה להתנדב. ראיתי את הצוות, את כל המתנדבים, את האווירה והיחס והרגשתי מעין קדושה. עם הזמן אני מבין שזה אף מקום מדהים יותר. אני מרגיש שזה ממלא אותי, מחדד את משמעות החיים, הנתינה וההשפעה החיובית. זה משפיע על המחשבות שלי ומשנה את התפיסות שלי“.

"אנשים נמצאים בהוספיס בשלב האחרון של חייהם ואתה מקבל פרספקטיבה אחרת לחיים. אני אוהב את החיים שלי יותר וגם את החיים של הדיירים – כל דקה שלהם בחיים.

למשל, דיירת מבקשת ממני לראות סרט, או לחתוך לה פרי, ואני חושב בליבי, אולי זה הסרט האחרון שתראה בחייה, אולי זה הפרי האחרון, והכול מקבל משמעות יותר עמוקה וכוונה יותר מדויקת. יש גם קשיים – כל פעם שאני מכיר דייר או דיירת שהם צעירים ממני, זה יותר קשה עבורי. כמו כן, דיירים שנמצאים כאן הרבה זמן, נקשרים אליהם בדרך מסוימת, ולעיתים זה כמו לאבד חבר. יחד עם זאת מפתחים את היכולת להפריד מבחינה רגשית.

אני יכול להגיד שיש בי מקום שמכור להתנדבות הזו, אני לא רואה איך אני יכול להפסיק או לעזוב ואין לי כלל כוונות כאלה. נכון, מצד אחד יש תחושת עומס אבל מצד שני זה ממלא אותך. זה כמו לעשות ספורט שהוא קשה ומאתגר שנותן לך כל כך הרבה.

זו התמודדות רגשית אשר ממלאת את נפש האדם. אני זוכר מקרה של דיירת עם סיפור חיים מורכב וקשה. כשהיא הייתה בהוספיס היא הרגישה הרבה כעס ואמרה שהיא כועסת על כולם. יכולתי להבין ולקבל זאת באהבה, היא הרגישה זאת ונעשינו ממש ידידים. בשעות האחרונות לחייה היא ידעה שבאתי להיפרד“.

נתינה שאינה תלויה בדבר

אסתר זפרני היא ישראלית אשר הגיעה להולנד בשנת 1983 מתוך אהבה וזוגיות. כבר שנים רבות היא מתנדבת במסגרות טיפוליות שונות, ומזה כשש שנים בהוספיס עמנואל. ״זה מגיע מבפנים״, היא אומרת. ״זה מגיע מתוך ידיעה שאני רוצה להיות במקום של
נתינה. נתינה שאינה תלויה בדבר, זה המניע. תמיד בני המשפחה והדיירים מודים לי מאוד וכולנו עובדים יחד כצוות. יש את הכרת התודה, אך המניע המרכזי הינו הנתינה עצמה שנותנת לי תחושה טובה. לי, גם כיהודייה, קל לעבוד שם, זה מרגיש לי בבית. כשהגעתי להוספיס לראשונה, הרגשתי כאילו אני מכירה את המקום שנים רבות, זה הרגיש לי מוכר, כל האווירה והאנשים, הקבלה של כל הדתות, התמיכה האנושית, החיבורים בינינו וכל האנרגיה. זו הרגשה של משפחה“.