סיפורו של אחד המוסדות היהודיים המרגשים באמסטרדם, אשר בו חולים סופניים מבלים את ימיהם האחרונים. דיירים ומתנדבים בהוספיס עמנואל מספרים על עצמם ועל המקום המופלא הזה.
כתבו: מיכל דורון ומיכל מדר פורת
Voor het artikel in het Nederlands
הוספיס עמנואל הוא מבנה מרשים על כביש ראשי בדרום אמסטרדם, בנוי לבנים בגוון אדום חום. חלונותיו גדולים כמו שאר המבנים והבתים ברחוב, אך אם מפנים מעט את המבט מעלה, מבחינים במבחר גדול של חנוכיות על אדן החלון ובחזית מתנוססת בגדול האות ע.
מיכל דורון, מתנדבת בהוספיס, מביאה את נקודת מבטה על המקום המיוחד הזה, שבו חולים סופניים זוכים לתמיכה. מיכל מדר פורת ערכה את הראיונות עם המתנדבים. יחדיו הן נפגשו לשיחה נעימה עם מנהלת ההוספיס סשה מארטל על הצוות והמקום.
כל עוד את חיה – תחיי!
ליזבט, שם בדוי, היא אישה בת 58 ,פניה נעימות, היא רזה מאוד ומעשנת המון. יש לה סרטן הלבלב, בו אובחנה ב-3 באוגוסט, 2021 עם צפי חיים של חודש עד שלושה. היא הגיעה להוספיס קצת אחרי האבחון, בעצת רופאת המשפחה שלה, שחשבה שלא תוכל לדאוג לעצמה בבית. מיכל דורון מספרת: "הפעם הראשונה שממש דיברנו הייתה כשהבאתי לה מיץ תפוזים לגינה והיא שאלה אותי מה שלומי. נאנחתי ואמרתי שאני לא יודעת, שאני בסדר, קצת עייפה, גם די מתגעגעת למשפחה שלי מישראל, ושאלתי איך היא. 'אני…..המוטו של ההוספיס'. היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה – 'כל עוד את חיה − תחיי!'“.
ליזבט מעולם לא התחתנה, אין לה ילדים וקשריה החברתיים מועטים. "והמשפחה?", אני שואלת, "אהה, הרבה שנים לא היינו ממש בקשר ורק עכשיו, אחרי שהודעתי להם שאני חולה, הם באו". בשבועיים הראשונים היא הייתה עסוקה בבחינה ובארגון: היא החליטה להשאיר את מעט הכסף שיש לה לאחיינים שלה. היא ארגנה את הלוויה שלה, עברה על כל התמונות המשפחתיות וכתבה ל"לדורות הבאים" על כל אחד. כשהגיעה יצרה קשרים עם הצוות. "אני מנסה לחיות כאן ועכשיו" היא אומרת, "לפעמים עולים אצלי טריגרים מהעבר, וכשאני מדברת עליהם, הם נמוגים חזרה. אני מנסה לא להרהר ולא לטחון. פעם הרבה דברים גרמו לי לחוסר ביטחון, אבל גם ידעתי: 'החיים יכולים להיגמר ככה סתם'. העובדה הזו שמה את חיי בפרספקטיבה. היא עוזרת".
אולי יעניין אותך גם:
איך הצלחנו להוריד את צריכת האנרגיה הביתית שלנו ב-25%
סוגרים שנה בדאצ'טאון: הכתבות הנצפות ביותר
הורים לילדים בגילאי 16-18? אתם חייבים לקרוא על המכינה למנהיגות
הורים למתבגרים מישראל בהולנד? זה בית הספר בשבילכם
למרות שכולנו חיים עם הידיעה הפשוטה שהחיים שלנו ייגמרו מתישהו, הידיעה הזו היא הכול חוץ מפשוטה. המוות הוא עדיין טאבו. לכאורה, הוא חלק בלתי נפרד מהחיים − אנחנו רואים הרבה מוות בסרטים ובתוכניות טלוויזיה, וקוראים עליו בספרים. אך כשזה מגיע אלינו ואל יקירינו זהו נושא שאנחנו מנסים להימנע ממנו. אנחנו לא אוהבים לחשוב עליו, לא להתעסק בו ולא לתכנן. יותר מכך, יחד עם ההימנעות הזו מגיעה גם הימנעות מעיסוק בתקופה האחרונה של החיים. כשסיפרתי לחבר שהתחלתי להתנדב בהוספיס הוא כתב לי: "אני חושב שהוספיס זה אחד המקומות הקשים ביותר להיות בהם, הנחמה היחידה היא סיוע בהפגת כאב". "זה ממש לא מקום רק של עצב. ממש ממש לא", עניתי לו, "יש שם הרבה חסד, אהבה וחיים. באמת!"
ליזבט הגיעה להוספיס לאחר תהליך של פינוי. היא מספרת שהיא לא רק פינתה את הבית אלא גם שניקתה הרבה מבחינה נפשית: "בדקתי את החיים שלי ושמתי הרבה דברים בפרספקטיבה. ואז כשדלת הבית שלי נסגרה, הבנתי שאני לא חוזרת לכאן. ההוספיס הוא הבית שלי עכשיו".
נוחות, לא טיפול
הניסיון לתת את התחושה של "בית רחוק מהבית" מניע את הפעילות בהוספיס ולרוב מוכתר בהצלחה. אווירה נעימה, חמימה ואוהבת מורגשת מיד כשנכנסים לבית. בכל מקום יש זרי פרחים רעננים, אמנות מתחלפת על הקירות, ריחות של מטבח ושל כביסה. הוספיס עמנואל מציע טיפול פליאטיבי )גישה טיפולית שמטרתה לשפר את איכות חייהם של חולים המתמודדים עם מחלות מסכנות חיים על ידי מניעה והקלה של תסמינים גופניים, נפשיים ורוחניים( לאנשים עם צפי של פחות משלושה חודשים.
על אף שהוא מוגדר כמקום בעל אופי יהודי מקבלים פה כל אחת ואחד בלי הבדלי דת או מוצא.
ההוספיס מציע סביבה חמה ותומכת, בה הדיירים יכולים לבלות את התקופה האחרונה של חייהם עם המשפחה והחברים. הכוח הענק, המנהלת והיוזמת של המקום היא סשה מארטל (Sasja Martel). זוהי אישה שובת לב, מרשימה ורהוטה, כולה חדורת מטרה, שמלבד הולנדית ואנגלית, דוברת גם עברית שוטפת. סשה למדה את הלכות סוף החיים והאבל במסורת היהודית, וגם כתבה ספר ששמו "עזה כמוות" (Dood de als Sterk), בהשראת השורה משיר השירים, "עזה כמוות אהבה". היא לא מגיעה מתחום הבריאות, אלא מומחית בתחום היהדות. "גיליתי שהטיפול הניתן בהוספיס תואם לתפיסה היהודית כיצד לטפל ולהתמודד עם חולים סופניים. ההוספיס נועד בהתחלה לניצולי מלחמת העולם השנייה. הרעיון היה לספק לאנשים הללו טיפול בשלב הפגיע בחייהם. "כמעט ואין להם קרובי משפחה" אומרת סשה, "ויש פה הרבה טראומה. רציתי להציע להם סביבה מזוהה ובטוחה לסיום חייהם".
ההוספיס חגג לא מזמן 14 שנים לקיומו. הוא בנוי משמונה חדרים, ובמקום עובדים כ-60 מתנדבים בתחומים שונים, חמישה רופאים, שלוש מתאמות וצוות אחיות. סשה מספרת שבסביבות שנת 2000 היא הרצתה בהוספיס אחר וגילתה את ההתאמה. זה היה הטריגר להקים יחד עם רופא המשפחה רובן ואן קוורדן (van Ruben Coevorden) את ההוספיס היהודי. "הוא הביא את הידע הרפואי, אני את התוכן". התוכן הוא בהחלט יהודי: ישנם שני מטבחים, בשרי וחלבי, וכל האוכל המוגש הוא כשר למהדרין. בשישי בערב מדליקים נרות ומקדשים על היין ועל הלחם. שומרים את השבת ומשתדלים לא להשתמש בחשמל. החגים היהודיים נחגגים כאן באופן מלא: בחנוכה מדליקים כל יום נרות ובפסח חוגגים את ליל הסדר. אבל מתקבלים פה בני כל הדתות. אחד המקרים המיוחדים לאחרונה הייתה דיירת, אשה פלסטינית שנולדה וגדלה בגדה המערבית, מוסלמית דתייה. יוסה, החברה הטובה שלה, מספרת: "זה כלל לא היה אישיו שההוספיס הוא יהודי והיא פלסטינית ומוסלמית. מלכתחילה היה ברור שמדובר פה על אהבה ועל כבוד שבני האדם חולקים ומחלקים זה לזה".
לחולים נוהגים לקרוא כאן "דיירים" ולא "מטופלים", משום שבשלב הזה של חייהם כבר לא מנסים "לטפל" במחלה שלהם. מילת המפתח בשלב הזה היא "נוחות". הצוות מנסה להפוך את השלב הזה לנוח ככל האפשר. הבעיות איתן הם מתמודדים הן מאוד ספציפיות: בעיות גופניות, ובעיקר כאבים, עליהם מנסים להקל בכל האמצעים התרופתיים, כמו גם בעיות נפשיות הנעות בין הפחד להרגיש לא טוב או ללכת לישון. אנשים רבים דואגים להיות עירניים ולהמשיך לאכול, אפילו אם הגוף שלהם מאותת להם אחרת. הם רוצים להיות בשליטה. אפשר לראות את התופעה הזו אצל דיירים יהודיים: הרבה מהם מנסים להחזיק מעמד עד הדקה האחרונה. אלו אנשים שנאבקו עם פחדים, סיוטים ולעיתים אובדן.
עזה האהבה
הדיירים בהוספיס כמעט ואינם מדברים על העבודה שלהם. הרוב הגדול עסוק בילדים, בנכדים, בזוגיות. הנושאים המעצבים שנותנים לנו איכות חיים. כל אחת ואחד שמגיעים לפה הם סיפור אנושי, אשר שופך אור על מה הם בעצם החיים, על מה חשוב. לפני מספר שבועות נפטר כאן מישהו יחסית צעיר, יאן, שם בדוי, שהיה בן 53 .הוא הגיע לכאן פחות משבוע אחרי האבחון של סרטן הדם הכי אגרסיבי שיש, ונפטר די מהר. הוא התחיל להרגיש לא טוב בערך חודש לפני האבחון.
יאן עבר להוספיס יחד עם בת זוגו, מרגריט. היה לי ברור שגם לפני המחלה הם היו הזוג הכי צמוד ואוהב שיש. בהוספיס היא לא עזבה אותו לשנייה – סידרו להם שם מיטה זוגית והיא טיפלה בו, אכלה שם, מקלחת, שינה, הכול…וכל היום הם "מותק" "ואהוב.ה" אחד לשנייה ולהפך. אפילו כשהוא ישן והיא ירדה לדבר בטלפון, לנשום, לשתות משהו, היא הייתה מבקשת לעלות לרגע כדי לראות שהוא עוד לא התעורר, אחרת היא רוצה להיות שם. כשהיא יצאה פעם אחת לאכול עם חברים הוא קרא לי, ואמר שהבטיח לה שלא ילך לשירותים לבד, אז אם אכפת לי להישאר "לא כי באמת צריך, אלא כי הבטחתי". כמו תזכורת כמה מהר יכולים החיים להתהפך וכמה כדאי לנצל את הרגע הנוכחי אבל בעיקר כמה חזקה האהבה.
בשבילי, הקלישאה "כשאתה נותן אתה בעצם מקבל יותר" התבררה כנכונה. אין ספק שיש פה השפעה חיובית אדירה על החיים, בתפיסת העולם בכלל ובפרט על מה שחשוב באמת. כשהתחלתי להתנדב לא סיפרתי לאף אחד, כי לא ידעתי אם זה יתאים. לא רציתי לשמוע דעות של אחרים, כל מי שמכיר את האופי הבסיסי שלי כמישהי מאוד אנליטית וממש לא דמות מטפלת, היה בטוח מתנגד. רק לאחר מספר שבועות כתבתי לאותו חבר: "כבר מהמשמרת הראשונה הרגשתי שהגעתי למקום הנכון. יש איזשהו מצב נפשי שאני מכירה ממדיטציות, מצב של חמלה, שבו אפשר לתת לגמרי בלי להיות מעורבת ושבורה נפשית. זה בדיוק המצב הנפשי שדרוש שם ושבו אני נמצאת. בגדול, הרבה מהסיפור הוא פשוט לטפל באנשים חולים מאוד, אבל יש גם מקומות של חסד. בפעם האחרונה, למשל, החזרתי אישה למיטה והיא ביקשה שאשב לידה. בגלל שהיה לה קר, שמתי עליה את הידיים לחמם אותה, והיא אמרה לי שנורא נעים לה ונרדמה. היא הייתה במצב לא טוב, והרגשתי שאני לא יודעת אם מחר בערב כשאגיע היא תהיה. זה מורכב − כי זה גם עצוב וסופי אבל גם מזכך ונכון."
כשאני שואלת את ליזבט אם היא נותנת לי יד חופשית לכתוב את הסיפור שלה, היא עונה, "כן, אבל אני ממש רוצה שתספרי לישראלים פה, שהדבר שהכי הכי הייתי רוצה בעולם זה לנסוע איתך לקיבוץ שלך". ואז היא ממשיכה לקיבוץ שבדמיון שלה: "הייתי רוצה להתהלך שם בשמש, ושתהיה לי גינה עם פרחים, ועצי אבוקדו ועצי הדר. ואז היו באים ילדים, והייתי מלמדת אותם על הצמחים ועל…ועל…". אז אני מספרת. ואחרי זה להוסיף: ליזבט נפטרה ב 15 בינואר 2022, יהי זכרה ברוך.
משמעותי כמו הצלת חיים
גל סלע (25), ישראלית, סטודנטית לרפואה באוניברסיטת אמסטרדם, מתנדבת בהוספיס מעל לשנה. בשיחה עימה אני שומעת את החיוך הצברי, הצעיר, את החיבור האנושי הלבבי. אני שואלת אותה איך התחילה להתנדב בהוספיס: "בארץ התנדבתי במד"א מגיל 15 וזה הרגיש טבעי עבורי להמשיך ולהתנדב גם בהולנד. התנדבות הייתה, והיא עדיין, חלק מאוד משמעותי בחיי, במיוחד התנדבות בתחום הטיפולי. אני זוכרת שמאוד חיכיתי לרגע שבו אדע מספיק טוב הולנדית, כדי שאוכל להתנדב בהולנד".
חברה הכירה לי את חברתה אשר מתנדבת בהוספיס, וכך שמעתי על הוספיס עמנואל. אני זוכרת את הרושם הראשוני שלי כשהגעתי לראיון, הייתי ממש בשוק חיובי, מהאווירה הנעימה, הסדר, הארגון, והיחס האנושי. הרגשתי שהמקום מקדש את החיים. עם כל המורכבות, יש גם את שמחת החיים והיא מורגשת.
במד"א, הנושא הוא הצלת חיים, ואילו כאן בהוספיס הנושא הוא לשחרר מהרצון הזה. זה נושא שמדברים עליו בהוספיס, שגם הדיירים יגיעו לשלב שמשחררים, זו עבודה קשה גם להם וגם לנו כצוות. בתחילה זה מאתגר מנטלית, אנו רגילים לחשוב איך להציל חיים, ובעצם בהוספיס חשוב לדעת לשחרר. הצלת חיים היא לא המניע או המטרה, המטרה או המניע הם לעזור לדיירים לסיים את התקופה האחרונה בחייהם בצורה נעימה. לעזור להם לשחרר כל פחד, כל חשש, וזה לא פחות משמעותי מהצלת חיים.
נחיה את החיים ונחיה אותם נכון במובן שהכול מקבל פרופורציות. אחרי כל משמרת אני חוזרת הביתה עם תחושה שיש לי זמן להכול, מניחה בצד את הדברים הקטנים שמטרידים, ויודעת שהם לא ממש חשובים. זה נותן לי תחושה מדויקת יותר של מה אני רוצה בחיים שלי, שאני חיה בהם, ושל מה חשוב לי והיכן נכון לי להקליל ולשחרר. בנושא הפרידה מהדיירים, יש בי יכולת עוד מעבודתי במד"א. אני יודעת שאני באה לתפקיד, לעזור ולתמוך ועדיין שומרת על מידה מסוימת של ריחוק רגשי. זה חשוב.
גל מתארת בעבודתה רגעים שנראים לנו פשוטים אך הם משמעותיים מאוד. "דיירת רצתה מאוד שנערוך בחדרה קידוש לכבוד שבת ביום שישי בערב. הרבה פעמים אני קוראת את הקידוש עם הדיירים בסלון והיא ביקשה ממני להקריא בחדרה. ערכתי את הקידוש והיא פרצה בבכי עמוק, זה נגע בה כל כך. הרגשתי שבא לי לבכות יחד איתה. זה היה מאוד מרגש וחזק, שתינו בחדר, והרבה דברים התנקזו לנקודה הזו של ההקשבה לקידוש. בסיום משמרת, עם החזרה לביתי, לעיתים אני חושבת עם עצמי, איזו זכות ניתנה לי, לחוות את החוויות הללו. להיות בסיטואציות מדהימות מבחינת הקשר האנושי. המפגש של אדם עם אדם ללא מסכות. זה מפגש עם האדם בצורתו הכי טהורה.
מה שהשתנה אצלי מאז ההתנדבות בהוספיס, זה שכל התפיסה של חיים ומוות קיבלה אצלי זווית אחרת. קבלת המוות כחלק מהחיים. זה מגיע יחד. ברגע שאת מקבלת את המוות כחלק מהחיים, את מתחילה להעריך את החיים יותר, לחיות אותם נכון יותר. ההכרה שהחיים שלנו זמניים, זה חזק מאוד ומשפיע על ההתנהלות שלי. בצוות אני יכולה לשוחח באופן פתוח על כל התחושות, כולם באמת מדהימים. יש תמיכה האחד בשני, יש הדרכות והשיח פתוח.
התמודדות אשר ממלאת את נפש האדם
רפאל סיידוף (61) ישראלי, עובד במשרה מלאה בתפקיד יועץ מחקר וסטטיסטיקה בחברת התעופה KLM ,ומתנדב מזה שנתיים בהוספיס. הוא חי בהולנד 23 שנים ומתגורר באמסטלוויין. רפאל התחיל את הקשר עם הוספיס עמנואל בעקבות קרובת משפחה אשר חלתה והייתה בהוספיס. הוא בא לבקרה ולעזור למשפחה וכך הכיר את המקום. ״חזרתי הביתה ואמרתי לאשתי – מצאתי מקום שבו אני רוצה להתנדב. ראיתי את הצוות, את כל המתנדבים, את האווירה והיחס והרגשתי מעין קדושה. עם הזמן אני מבין שזה אף מקום מדהים יותר. אני מרגיש שזה ממלא אותי, מחדד את משמעות החיים, הנתינה וההשפעה החיובית. זה משפיע על המחשבות שלי ומשנה את התפיסות שלי“.
"אנשים נמצאים בהוספיס בשלב האחרון של חייהם ואתה מקבל פרספקטיבה אחרת לחיים. אני אוהב את החיים שלי יותר וגם את החיים של הדיירים – כל דקה שלהם בחיים.
למשל, דיירת מבקשת ממני לראות סרט, או לחתוך לה פרי, ואני חושב בליבי, אולי זה הסרט האחרון שתראה בחייה, אולי זה הפרי האחרון, והכול מקבל משמעות יותר עמוקה וכוונה יותר מדויקת. יש גם קשיים – כל פעם שאני מכיר דייר או דיירת שהם צעירים ממני, זה יותר קשה עבורי. כמו כן, דיירים שנמצאים כאן הרבה זמן, נקשרים אליהם בדרך מסוימת, ולעיתים זה כמו לאבד חבר. יחד עם זאת מפתחים את היכולת להפריד מבחינה רגשית.
אני יכול להגיד שיש בי מקום שמכור להתנדבות הזו, אני לא רואה איך אני יכול להפסיק או לעזוב ואין לי כלל כוונות כאלה. נכון, מצד אחד יש תחושת עומס אבל מצד שני זה ממלא אותך. זה כמו לעשות ספורט שהוא קשה ומאתגר שנותן לך כל כך הרבה.
זו התמודדות רגשית אשר ממלאת את נפש האדם. אני זוכר מקרה של דיירת עם סיפור חיים מורכב וקשה. כשהיא הייתה בהוספיס היא הרגישה הרבה כעס ואמרה שהיא כועסת על כולם. יכולתי להבין ולקבל זאת באהבה, היא הרגישה זאת ונעשינו ממש ידידים. בשעות האחרונות לחייה היא ידעה שבאתי להיפרד“.
נתינה שאינה תלויה בדבר
אסתר זפרני היא ישראלית אשר הגיעה להולנד בשנת 1983 מתוך אהבה וזוגיות. כבר שנים רבות היא מתנדבת במסגרות טיפוליות שונות, ומזה כשש שנים בהוספיס עמנואל. ״זה מגיע מבפנים״, היא אומרת. ״זה מגיע מתוך ידיעה שאני רוצה להיות במקום של
נתינה. נתינה שאינה תלויה בדבר, זה המניע. תמיד בני המשפחה והדיירים מודים לי מאוד וכולנו עובדים יחד כצוות. יש את הכרת התודה, אך המניע המרכזי הינו הנתינה עצמה שנותנת לי תחושה טובה. לי, גם כיהודייה, קל לעבוד שם, זה מרגיש לי בבית. כשהגעתי להוספיס לראשונה, הרגשתי כאילו אני מכירה את המקום שנים רבות, זה הרגיש לי מוכר, כל האווירה והאנשים, הקבלה של כל הדתות, התמיכה האנושית, החיבורים בינינו וכל האנרגיה. זו הרגשה של משפחה“.
”יוצרים קשר עם אנשים. אני יודעת שהאנשים שמגיעים הם סופניים, בשלב האחרון בחייהם. אני עובדת וכשאני מסיימת את עבודתי והולכת, יש את הידיעה שאולי במשמרת הבאה שלי הדייר או הדיירת כבר לא יהיו. מחשבות אלה נמצאות, אך מה שעוזר לי זו הידיעה וההבנה שאני נמצאת כאן ועכשיו. אני לא לוקחת איתי כלום. זה נשאר בהוספיס. אני לומדת להעריך את הדיירים ואת המשפחות שלהם. זה קשור אחד בשני. הידיעה שהחיים שבריריים, מחזקת את התחושה שחשוב לחיות כל יום ביומו. כאן ועכשיו“.
כשחברים שואלים אותי איך אני יכולה לעבוד בעבודה כזו, אני משיבה שזה לא קשה, מכיוון שזה מגיע מתוך ליבי. אני רוצה לעשות זאת". אירוע מיוחד שהיא זוכרת הוא התפילות. "תמיד יש אנשים שרוצים להשתתף בתפילות, בין אם הם יהודים או לא, זה מחבר. התפילה, הדלקת נרות יחד − יש לזה משמעות.
הצוות מאוד עוזר. תמיד יש עבודת צוות ותחושה טובה, וזה מה שיוצר את האווירה הנעימה ותחושת היחד. תמיד אפשר לשתף ולדבר על הדברים. הכול זורם מעצמו, לא צריך להתאמץ. איך שאני נכנסת מיד מתחילה העבודה והכול זורם. יש במקום אנרגיה טובה, קבלת פנים חמה לכל אחד, וכשאת יוצאת משם בתום המשמרת את מרגישה טוב וממשיכה הלאה. יודעת שהנתינה אינה תלויה בדבר“.
תודה למיכל דורון על שהייתה כה רגישה אליי במהלך הביקור ועל ההנאה בכתיבה המשותפת. לסשה, לצוות ולמתנדבים הישראלים אשר חלקו עימי את מחשבותיהם והתנסותם. הוספיס עמנואל מחפש תמיד מתנדבים חדשים לתפקידים שונים.
רוצה להצטרף לצוות הההוספיס?
לפרטים נוספים או לשאלות:
אפשר לדבר עם מיכל דורון 06-44193260
או לפנות להוספיס ישירות:
- טלפון: 020-4420676
- אתר האינטרנט
- דואר אלקטרוני
עדה
16/01/2023 at 21:15מיכל כמ. מרגשת את בכתיבתך המטפלת ומרפאה כי זה מה שמיכל שלנו מיישמת שם אני ממש גאה ומאחלת לכל אחד להתנדב כפי יכולתו אדבר גם עם מיכל
מיכל
17/01/2023 at 19:23היי עדה יקרה, תודה רבה, תודה עבור המילים החמות המגיעות מהלב, אני יכולה לשמוע אותך אומרת אותן. חיבוק ודרישת שלום חמה וכמובן שיצטרפו כמה שיותר מתנדבים.ות.
מיכל
17/01/2023 at 19:24היי עדה יקרה, תודה רבה, תודה עבור המילים החמות המגיעות מהלב, אני יכולה לשמוע אותך אומרת אותן. חיבוק ודרישת שלום חמה וכמובן שיצטרפו כמה שיותר מתנדבים.ות.
אולי יעניין אותך גם...
איך מתחילים שנה?
"ביצירה שלי אני תוהה על המקום שלנו, בני האדם, ועל הפעולות שאנחנו עושים כפרטים ואיך הן משפיעות על העולם״
מהמטבח הביתי לרשתות בהולנד: המסע המרתק של עמית ו-MIMO