"אחרי המלחמה" – נותנים עדות בבתי ספר בהולנד

בשנת 1933 קראה גרטל בלוך הנוצריה את "מיין קאמפף" של אדולף היטלר והבינה שהוא ספר מסוכן. חייבים לעזוב את גרמניה, עכשיו, ועדיף לארצות הברית, לפני שיהיה הרבה יותר גרוע ומאוחר מדי.

ליאו בלוך, בעלה, לא חשב שיכול להיות הרבה יותר גרוע, אבל ליתר ביטחון הם עברו לצ'כוסלובקיה. גם שם גרטל לא הייתה רגועה לגמרי. כבר אז ובימים שעוד יבואו, היא ראתה את הנולד. היא קשרה את גורלה בגורל העם היהודי כשנישאה לליאו, ואביה ויתר על חברותו במפלגה הנאצית כשנודע לו שבתו עומדת להתחתן עם יהודי. גרטל בלוך הייתה נוצריה-לותרנית.

אחרי שנתיים בצ'כוסלובקיה עברה שוב משפחת בלוך – גרטל, ליאו, בנם רודו ובתם סולביק – הפעם לאמסטרדם. גרטל יזמה את המעבר וליאו זכר שבמלחמת העולם הראשונה הולנד הייתה נייטראלית, אמסטרדם תהיה מקום טוב עבורם, עכשיו.

עוד על שואת יהודי הולנד:

עם פרוץ המלחמה היה רודו בלוך בן 16. בזכות אמו הלא יהודיה, הוא ואחותו נחשבו לא-יהודים. היחיד במשפחתם שאולץ לשאת על חזהו את הטלאי הצהוב היה אביהם ליאו. פעמיים הוא נעצר ונשלח ל'משרדי ההגירה היהודית", שם שהיה כיסוי ציני לפעילות האמיתית שהתקיימה שם. במשרדים האלה הוסדרה הביורוקרטיה הדרושה לשליחת יהודי הולנד למחנות המעבר וסטרבורק (Westerbork) ופוכט (Vught) בהולנד ומשם למחנות ההשמדה. המשולחים צוידו במנות מזון "לדרך" ובכרטיסי נסיעה ברכבת. כשעצרו את ליאו הגיעה אשתו גרטל, גרמניה שידעה איך לדבר עם גרמנים, אל "משרדי ההגירה" והחציפה מבט אל הפקידים: "כך אתם נוהגים כלפי מי שנלחם עבורכם במלחמה הגדולה?! כך עושים למי שכמעט מסר נפשו עבורכם בכלא הסיבירי?!".

הגרמני לא היה מוכן, הוא הופתע מהתעוזה הפתאומית וויתר. "לכי הביתה גברת, קחי את היהודי שלך, ומעכשיו תיזהרי איתו. את הרי יודעת מה אנחנו עושים ליהודים במחנות". גרטל כבר ידעה. וליאו שוב ניצל. השנה הייתה 1943, שלוש שנים לאחר כיבוש הולנד בידי הנאצים.

————

באותו זמן בערך, בעיר אנסכדה (Enschede) שבמזרח הולנד, למדה הנערה ברטה ואן ריין בבית ספר יהודי. אביה של ברטה, קויו ואן ריין, היה רופא. אך על היהודים הוטלו מגבלות, זכויותיהם נשללו והם אולצו לשאת טלאי צהוב. ד"ר ואן ריין נאלץ לציית לצו שאסר על רופאים יהודים לטפל בחולים לא-יהודים. הוא גם הבין שמטופליו היהודים בעיר אנסכדה הולכים ומתמעטים. הוא היה חייב למצוא למשפחתו מקום מחבוא.

אחרי המלחמה, משמאל לימין: אמה של לאוני, Bertje Bloch-van Rhijn, דודתה Jane Truus, הסבתא קורי (Elisabeth Leonie) והסבא Kujo van Rhijn

קויו ואן ריין החליט להוריד את משפחתו למחתרת, "לצלול" בהולנדית (onderduiken). היה להם כסף, אמנם לא הרבה אבל מספיק, והיו להם קשרים. תעודות מזויפות הונפקו, כתובות אותרו, הטלאי הצהוב הורד מהחזה ומשפחת ואן ריין התפצלה ועברה להסתתר, "צללה" מתחת לאפם של הנאצים. הילדות ברטה ויאנה טרוס התגוררו תחת שמות בדויים אצל משפחה בליידן, במסווה של אחייניות שהגיעו לגור קצת עם הדוד והדודה. ההורים הסתתרו במחבוא אחר. זה לא היה מחבוא בסגנון של אנה פרנק. הרעיון היה לחיות תחת שמות בדויים, עם סיפור כיסוי, לא במרתף או בעליית גג אלא בדירות רגילות בעיר. החזות הלא מאוד יהודית של משפחת ואן ריין אפשרה את דרך הפעולה הזו.

בחורף 1943 האחיות ואן ריין עברו לבית חווה גדול שהיה שייך לסבא וסבתא שלהן, בעיר קאמפן (Kampen) שבמזרח הולנד, ושם אחרי זמן מה התאחדו עם הוריהם קורי וקויו. וכך, בבית חווה גדול, עם עצי פרי ומספיק תפוחי אדמה, תחת שמות בדויים ותקווה לצד האימה, הם חיו עד סוף המלחמה. ברטה ואן ריין כתבה יומן ובו סיפרה על חוויותיה בזמן השהות בקאמפן, על חיי משפחתה במציאות של מלחמה, על הפחד והסבל, על געגועיה להורים וגם על השמלה החדשה שלה, שחשבה למכוערת במיוחד.

קטע מהיומן שאותו כתבה ברטה. היא מודאגת מכאב הבטן של אחותה ומהגעגועים שלה להורים

עדיף לא להיות כאן יהודי

למעט התקריות הבלתי נעימות שליאו ניצל מהן, שנות המלחמה באמסטרדם עברו על משפחת בלוך, עד כמה שהדבר עשוי להישמע מפתיע, בשקט יחסי. בכל פעם שהתקרבה אקציה שנועדה לשלוח נערים יהודים לעבודות כפיה בגרמניה, גרטל הייתה מורה לילדים להתרחק מהעיר ולנסוע אל היער עד יעבור זעם. ליאו בלוך עבד ביער אמסטרדם בחפירה של תעלה שמשמשת לשיט סירות קאנו, תעלה שקיימת עד היום. סולביק ורודו היו רוכבים על אופניים ולפעמים מרכיבים במושב האחורי את ליאו אביהם, כשהוא מסתיר את הטלאי הצהוב שעל חזהו. רכיבת יהודים על אופניים, גם במושב האחורי, הייתה סיכון גדול. ליאו, גרטל וילדיהם היו אנשים אמיצים.

לאחר סיום המלחמה, כשליאו בלוך גילה שיותר מארבעים איש ממשפחתו הקרובה מצ'כוסלובקיה נרצחו, כמעט ששלח יד בנפשו. הוא וילדיו, רודו וסלוביק, שרדו, הרבה בזכות תושייתה ואומץ ליבה של אשתו הלותרנית גרטל.

unt Solvejg Bloch, my grandfather Leo Bloch, my grandmother Gretl Bloch-Liesert, my father Rhodo Bloch. Picture was taken in the first year of the war. — השנה הראשונה למלחמה, משמאל לימין: דודתה של לאוני, Solvejg Bloch, הסבא Leo Bloch, הסבתא Gretl Bloch-Liesert, האבא Rhodo Bloch

המלחמה באנסכדה, עיר הולדתם של הוואן ריינים, הסתיימה ב-1 במאי 1945. בית המשפחה נהרס, המרפאה של קויו לא הייתה, רישיון הרפואה שלו אבד. מטופל לשעבר, שעבר לגור עם ילדיו, הציע לרופא לגור בביתו במקומו. שוב היה למשפחת ואן ריין בית משלהם, ובו הם קיבלו את פניהם של שכניהם היהודים שגורלם לא שפר עליהם, של שלדי אדם שחזרו ממחנות המוות.

משפחת ואן ריין הייתה בת מזל. היה להם מספיק מזון, הם חיו בבטחה. במדרג הסבל של השואה הם קיבלו דירוג נמוך. אחרי שנים ארוכות נמצא גם רישיון הרפואה של ד"ר ואן ריין, מוחבא היטב בין דפי ספר של חבר שקיבל אותו למשמרת.

ברטה ואן ריין ורודו בלוך נפגשו באמסטרדם כמה שנים אחרי המלחמה. רודו בלוך למד רפואה באמסטרדם והחליט שעדיף, אם אפשר, לא להיות כאן יהודי. הלוא הוא ניצל בזכות אמו הנוצריה, ואילולא היא, גורלו היה אחר.

את בתם, לאוני קראמווינקל-בלוך , שקרויה על שם הסבא ליאו, פגשתי השבוע באמסטרדם.

"לכי בדרך היהודית שלך"

כילדה, לאוני דווקא ידעה הרבה על המלחמה. אבל מקריאה בספרים. ההורים והסבים לא דיברו, ואם דיברו, סיפרו רק סיפורים טובים, אופטימיים. הם היו אנשים אופטימיים. בילדותה לא היה בבית שום דבר יהודי, שום סממן יהודי, הרי אחרי המלחמה החליט אביה, רודו בלוך, שזה פשוט לא כדאי.

לאוני פגשה את בעלה הלא-יהודי, מרסל קראמווינקל, בגיל 17. נולדו להם ארבעה ילדים. ורק בשנת 2005, אחרי שנים ארוכות, מרסל אמר ללאוני, כמו אישר לה, "לכי לך, בדרך היהודית שלך, תתחברי ליהדות שלך, אל העבר". בגיל 50 לאוני חזרה לחפש את העבר ומצאה את סיפור המשפחה שלה.

מודעה בעיתון תפסה את עיניה. מחפשים אנשים מהדור השני, post generation, עם סיפור חיים מעניין, שיבואו לספר אותו לתלמידים בבתי ספר במסגרת ארגון Na de oorlog (אחרי המלחמה).

לאוני התקשרה לדבורה לנס, יוזמת הפרויקט. דבורה, בת למשפחה של ניצולי שואה, הקימה את "אחרי המלחמה" לפני כשלוש שנים, כדי להמשיך ולספר את הסיפור בעולם שבו בני הנוער משתנים מהר כל כך וניצולי השואה הולכים ומתמעטים. במיזם פעילים בהתנדבות בני הדור השני עם סיפור חיים מעניין (ולמי אין כזה?), ובנוסף לסיפור, גם עם כישורי משחק ועמידה מול קהל. כל "עד" כזה נפגש עם תסריטאי שמעבד את הסיפור המשפחתי שלו לתסריט והצגה, עובר סדנת מספרי סיפורים וסדנת ניהול דיון, ורק אחרי תקופת הכשרה שכזו מוסמך להיכנס לכיתה. לאוני הייתה בין המספרים הראשונים שהוכשרו, ומאז היא מספרת את הסיפור של משפחתה לתלמידים בכל בתי הספר בהולנד, לפעמים חמש פעמים בשבוע. עם תמונות, לפעמים בובות, ותמיד עם לב הולם, ברק בעיניים ולפעמים גם דמעות. ובמשך שעה שלמה, היא מעידה, יש בכיתה דממה. נכון שמדובר בתלמידים הולנדיים מחונכים, ובכל זאת.

על פי הארגון, העדים המתנדבים הגיעו כבר ל-5,000 תלמידים ברחבי הולנד. הדגש העיקרי בפעילות הוא על השואה אבל הארגון עוסק בנושאים נוספים הקשורים למיעוטים, רדיפה וסכסוכים. כך למשל ניתן למצוא בין הדוברים גם את סלמן טלאיי שנמלט מאיראן להולנד בשל רדיפה דתית. דוגמה נוספת היא מיזם שבו שני מורים, יהודי ומוסלמי, דנים בסכסוך הישראלי-ערבי במזרח התיכון ומדגימים כיצד ניתן לעשות זאת תוך הקשבה לטיעונים של המד השני ושמירה על ערכים דמוקרטיים.

לאוני, פסיכולוגית בהכשרתה, פעילה גם בקהילה היהודית הליברלית בהאג, וגם בעמותת "ידידי גבעת חביבה" (Stichting Vrienden van Givat Haviva) שמגייסת כספים בהולנד עבור הארגון הישראלי "גבעת חביבה" הפועל לשיתוף פעולה בין יהודים וערבים בחברה הישראלית.

ומהו המסר שחשוב לך להעביר לילדים, אני שואלת אותה, באמצעות הסיפור האישי שלך?

"זו שאלה שמפנים גם לילדים בכיתה, והם משיבים תשובות שונות. אומרים שחשוב לשמוע את הסיפור האישי, חשוב לא לשכוח את ההיסטוריה. אבל הם כמעט אף פעם, משום מה, לא אומרים את הסיבה האמיתית", לאוני מעידה בצער.

ומהי הסיבה האמיתית? מה את רוצה לשמוע מהם?

"אני רוצה שהם יגידו, לא עוד אפליה, לא עוד אנטישמיות, Nooit meer Auschwitz"

עוד הרבה עבודה יש כאן, בהולנד, "אחרי המלחמה".

בני הדור השני לשואה, בעלי סיפור משפחתי מעניין וכישורי עמידה מול קהל, דוברי הולנדית ברמה טובה דיה לתקשר עם ילדים ובני נוער, שמעוניינים לקחת חלק בפרויקט, מוזמנים ליצור קשר עם דברה לנס באתר Na de Oorlog.