התמונה שצולמה מחלון הבית שלי באמסטרדם, אז

תמונה בשחור-לבן בפיד הפייסבוק שלי צדה את עיניי והכיתוב שנלווה לה העביר בי צמרמורת. "התמונה הזו צולמה מאדן החלון של חדר האורחים בבית שלי ב-20 ביוני 1943", כתבה רונית עדן, ישראלית המתגוררת בהולנד. "זוהי כנראה אחת הראציות האחרונות בחלק זה של אמסטרדם". ראציה היא פשיטה בהולנדית, כינוי למבצעי תפיסת היהודים שערכו הגרמנים בערים בהולנד. אבל בתמונה לא נראה כל גרמני והיא נדמית שלווה באופן מעורר אימה. המצולמים אינם מודעים לצלם כפי שהם אינם מודעים לעתיד הצפוי להם. הצלם לא רוכן החוצה כדי לשפר את התצלום. הוא מצלם מתוך החדר הבטוח והעדשה קולטת שתי כוסות תה המונחות על אדן החלון. הפער בין סצינת הגירוש המתהווה למטה לבין האווירה הביתית שמשרות הכוסות, המתח שבין הצילום החשאי לבין האנשים החשופים, הפער בין מה שידוע לאותם אנשים באותו רגע לבין מה שידוע לנו על גורלם – כל אלה גרמו לי לרצות לגלות עוד על מה שמסתתר מאחורי התמונה הזו.

עוד על שואת יהודי הולנד:

רונית עדן ומשפחתה גרים כבר 15 שנים באותו בית באמסטרדם, הבית שאותו רכשו כשהגיעו להולנד כשבן זוגה, יואל כהן, הוזמן להיות מנהל המוזיאון היהודי בעיר. עדן היא אוצרת אמנות עכשווית, ומעורבת בפרויקטים שונים שקשורים לנושא השואה לאמנות עכשווית בישראל. לפני כחודשיים הגיעה לארכיון העיר אמסטרדם, ה-Stadarchief, לפגישה הקשורה למיזם משותף המתוכנן לשנה הבאה ונקרא "אמסטרדם סיאנס" (Amsterdam Séance). זו עבודה שתתרחש במשך שלושה חודשים ברחוב Rapenburgerstraat, אחד הרחובות המרכזיים של הקהילה היהודית עד המלחמה. יחד עם הדיירים הגרים היום ברחוב ועם קבוצת אמנים מאיטליה מתכננת עדן ליצור "עבודת אמנות שתתפקד כאורגניזם פועם המעלה באוב רוחות מן העבר כאן ועכשיו". בינתיים, בארכיון העיר, המתינו לה רוחות הרפאים של הבית הפרטי שלה.

בקומת הכניסה של המבנה המונומנטלי שבו שוכן הארכיון מוצגת בימים אלה התערוכה "עיר במלחמה" (Stad in Oorlog) תיעוד ויזואלי מרתק של אמסטרדם בשנים 1940 עד 1945, על פי ספר חדש הנושא את אותו שם. קל לפספס, בין התמונות הרבות בשחור-לבן שחלקן הגדול לא מוכר לציבור, את התמונה הקטנה יחסית, החובבנית, של רחוב Lekstraat מספר 67. אבל מי שמתבונן מקרוב מרגיש פתאום לפיתה בגרון.

 

תמונת כוסות התה, למטה ובאמצע. קל לפספס, אבל מי שמסתכל טוב חש לפיתה בגרון
התערוכה "עיר במלחמה". תמונת הפתיחה מפתיעה. שני חיילים גרמנים מצטלמים כתיירים על רקע התחנה המרכזית

 

"אני מתעסקת בחומרים ויזואליים ומאמינה בכוח שלהם. כשראיתי את התמונה הזאת, בעיקר עם שתי כוסות התה על אדן החלון, זה היה כל כך חזק. זה הרג אותי", מספרת עדן על הרגע שבו הבינה שמה שהיא רואה הוא הנוף מחלונה, לפני 74 שנים. זיהית מיד שזו מרפסת הדירה שלך? "זה כתוב שם. חזרתי לבדוק אם זה מה שאני רואה ממול, בדקתי את המספרים. זה הבית שלי".

"החיים יפים. ובאמסטרדם מקבצים את היהודים"

פטר קרוסן (Peter Kroesen) עובד כבר 25 שנים בארכיון אמסטרדם. הוא מתמחה במלחמת העולם השנייה, בפרט בכוחות הגרמניים על נשקם ומדיהם, ובארכיונים סגורים, כמו אלו של המשטרה. בארכיון הוא מסייע לכל הזקוקים לעזרה במחקר, מאקדמאים ועיתונאים, ועד לאנשים פרטיים שמחפשים מידע על משפחתם. מעין בלש-היסטוריון. פטר הוא אמסטרדמי בן אמסטרדמים זה דורות. הוא מזהה כל רחוב בכל תמונה ויודע בדיוק היכן הוא ממוקם ולאן הוא מוביל. את הסיור הפרטי שהוא עורך לי בתערוכה הוא מתבל באנקדוטות מההיסטוריה המשפחתית שלו ובסיפורים של אנשים המבקשים לגלות יותר על העבר, האפל לעתים, של משפחותיהם.

אני שואלת את קרוסן מה בעצם ידוע לנו על התמונה ועל מי שצילם אותה ולצערי, התשובה לא מפתיעה אותי – הצלם אנונימי, לא ידוע עליו דבר. "מצלמות לשימוש אישי היו די נפוצות אז בהולנד. לא היה איסור לצלם, לפחות לא עד ל-D-Day (הפלישה לנורמנדי). אבל אסור היה לצלם את מה שהגרמנים לא רצו שיצולם. לכן אפשר לראות שהצלם מסתתר. אני חושב שזה צולם כדי להוות סוג של הוכחה".

התמונה נמסרה למוזיאון המחתרת לאחר המלחמה, אך גם שם לא ידוע מי צילם אותה ומה היו כוונותיו.

"הדבר הראשון שמכה בי כשאני מתבונן בתצלום זו השלווה לכאורה של האנשים שיושבים ומחכים", אומר קרוסן. מה הם יודעים? הם יודעים בוודאי שמשהו לא טוב יקרה אבל אין להם מה לעשות. כשאתה לבד אתה יכול לנסות לברוח, אבל מה תעשה אם אתה בעל משפחה? או שהם מאוד מפחדים או שבשלב הזה הם לא יודעים בדיוק מה הולך לקרות. הגרמנים הרי שיקרו במצח נחושה כדי לטעת הרגשת ביטחון. אבל אני חושב שהם מאוד פחדו".

25 במאי, 1943. נשים יהודיות ממתינות להעברתם למחנה ווסטרבורק. הגרמנים פירטו בדיוק מה עליהם להביא למשך המסע ל"מחנות עבודה בגרמניה". האישה שבמרכז התמונה, אווה יובסה חרון, ניצלה בסופו של דבר מהדפורטציה מפני שהייתה נשואה ללא-יהודי והיא הורשתה לחזור לביתה ולטפל בו

 

מתוך 140,000 היהודים שחיו בהולנד ערב המלחמה, 80,000 היו תושבי אמסטרדם. הייתה זו קהילה ותיקה שהורכבה מספרדים צאצאי הפליטים מספרד ופורטוגל, אשכנזים יוצאי פולין מהמאה ה-17, ואלו שמקרוב באו, נמלטים מאימת הנאצים. כ-80% מהם נרצחו בשואה. תוך חודשים ספורים, מיולי 1942 ועד ספטמבר 1943, הם נשלחו, רובם דרך מחנה וסטרבורק, למחנות ההשמדה במזרח. הספר מכנה זאת "הטרגדיה הגדולה ביותר בהיסטוריה של אמסטרדם".

איסוף היהודים בוצע במסגרת ראציות – פשיטות מסוגים שונים. בתמונה נראית ראציה שבמסגרתה צוו יהודים להתייצב עם מיטלטליהם באזור מסוים. חלקם מילאו אחר ההוראה. אחרים התעלמו או ירדו למחתרת, פעולה שזכתה בהולנדית למינוח onderduiken – צלילה למחבוא.

התאריך המופיע על התצלום הוא 20 ביוני, 1943. אותו תאריך בדיוק מופיע בהקדמה לפרק העוסק בגירוש היהודים: "האמסטרדמי הממוצע התעלם מהציד האכזרי של היהודים. ניתן לראות זאת משתקף ביומנו של אמסטרדמי אחד. ב-20 ביוני 1943 מוקדם בבוקר הוא היה בדרכו לקטוף דובדבנים עם אשתו ובנו הקטן. בדרך הם עדים לראציה גדולה ב-Transvaalbuurt. ביומנו הוא כותב בערב: 'אלוהים, ראציה חדשה. החלק המזרחי סגור לתנועה. גם הדרומי. אי אפשר להיכנס לעיר. אז איך אפשר להגיע לתחנה המרכזית או ל- Muiderpoort. אני רואה את הפרצופים העצובים של אשתי ובני'. אבל המשפחה מצליחה לקחת את הרכבת ומבלה יום בנעימים. 'החיים יפים. ובאמסטרדם מקבצים את היהודים. הצרורות שלהם על הגב. כבר לפני כמה ימים הם הכינו את החפצים שלהם, ועדיין הפרידה בטח קשה להם. פרידה מהסלון המוכר, מהחברים ומהמכרים. ואנחנו מתנהלים לנו בעצלתיים(…) ובדרך חזרה לאמסטרדם שמענו שהרכבת לא תעצור ב-Muiderpoort. הסגר עוד לא הוסר. הציד ממשיך. מאות יהודים מקובצים. איזה עולם(…). בבית פרקנו הכל. איזו שמחה. לא לשווא סחבנו את הכל. ב-11 הלכנו למיטה ונרדמנו ברגע".

ראציה ב-Rivierenbuurt. התרחשה באותו יום שבו הייתה הראציה המתוארת ביומני של האמסטרדמי. כאן ניתן לראות חיילים גרמנים סוגרים את האזור

 

"להבין מה באמת קרה"

עדן העלתה את התצלום לדף הפייסבוק שלה. בדיון שהתפתח בתגובה לפוסט היו שראו בתמונה איזו התבוננות מרוחקת, עמידה מנגד. אבל ניתן לראות זאת גם באופן אחר. "אנחנו מאמינים שתמונות מסוג זה צולמו עם מוּדעוּת היסטורית, במטרה לספק עדוּת לאירועים", אומר ד"ר אריק סומרס (Erik Somers) שחיבר את הספר שעליו מבוססת התערוכה יחד עם עמיתו וחברו, רנה קוק (René Kok). סומרס הוא היסטוריון העוסק במלחמת העולם השנייה ובאופן שבו מעוצבת תרבות הזיכרון. הוא שותף לעניין המיוחד שהתמונה הזו מעוררת בי. "יש לנו עוד כמה תמונות מהסוג הזה, אבל זאת יוצאת דופן בעיקר בגלל הניגוד שנוצר עם כוסות התה, הניגוד בין האזור הבטוח בתוך הבית לעומת הדברים הנוראים שקורים מחוץ לבית".

במשך שנים אספו הוא וקוק אלפי תמונות במטרה ליצור היסטוריה מצולמת רשמית של אמסטרדם בזמן המלחמה.תוצאת תמונה עבור ‪stad in oorlog boek‬‏ בסופו של דבר היה עליהם לבחור 350 תמונות שמופיעות בספר. חלק מהתמונות לקוחות מאלבומים פרטיים, חלקן הועברו על ידי אזרחים לאחר המלחמה ל-NIOD, המכון ההולנדי למחקרי שואה וג'נוסייד, שהוציא לאור את הספר. יש גם תמונות שצילמו צלמים גרמנים רשמיים וחלקן הועתקו בסתר על ידי הולנדים בזמן המלחמה. אבל לדברי סומרס, תמונות מסוגה של זו שאני מבקשת לחקור חשובות במיוחד. "אף על פי שהתמונות הללו צולמו על ידי חובבנים ומבחינה טכנית האיכות שלהן לא תמיד טובה, יש בהן עוצמה. לכן יש להן ערך רב עבורנו. אנחנו גם תלויים בסוג כזה של תמונות חובבים כדי להבין מה באמת קרה, מעבר לתיעוד הרשמי שלא חשף הכל".

תמונה בסגנון דומה צולמה באזור היהודי ניומרקט בספטמבר 1943. סומרס מציין שבעת פרסום הספר לא היה ידוע עליה דבר, אך בעקבות הפרסום התמונה זוהתה ונוצר קשר עם קרוב משפחתה של הצלמת.

הראציה בניומרקט. דוגמה נוספת לתמונה שצולמה בהיחבא. בעקבות פרסום הספר התבררה זהותה של הצלמת

 

היסטוריה נראית ומוחשית

עדן הראתה את התצלום לבני משפחתה. "כשסיפרתי את זה לילדים שלי, בני 16, 21 ו-23, הם העלו מיד את השאלה 'מה אני הייתי עושה'. ​שאלה קשה ואין לה תשובה. זו עדות מן העבר אבל היא מכה בנו בהווה ויש לה כוח מעבר למילים".

בדיוק באותו כוח שמעבר למילים ביקשו מחברי הספר לגעת. זהו הכוח המאפשר למתבוננים בתמונות להקשיב להן ולהזדהות. "רחוב לקסטסטראט החביב של היום לעומת העבר העגום…", כתבה אחת המגיבות לפוסט. ואחר הוסיף: "התמונה הזו הופכת את הכל לריאליסטי ביותר. לא כמו סרט. פשוט רחוב הולנדי כפי שהוא עדיין היום".

"אנחנו חיים בתקופה שבה החברה שמה דגש על ויזואליזציה", מסביר סומרס, "כדי למשוך אנשים צריך להפוך את ההיסטוריה לנראית, visible, שאנשים יזהו את העבר על ידי השוואה למה שהם מכירים היום, למשל הרחוב. אנשים מזועזעים כשהם מבינים שהמקומות שהם מכירים מחיי היומיום שלהם היו האתרים של ההיסטוריה הזאת. זו היסטוריה מוחשית (tangible history) ולכן הם נמשכים אליה ומרותקים לה".

סומרס (מימין) וקוק. אספו אלפי תמונות במשך שנים ולבסוף בחרו 350

 

דוגמה טובה לכך היא אסופת התמונות בכיכר דאם, שכוללת שלל מבקרים, מחיילים גרמנים ועד יהודים עם טלאי צהוב. "אם היית רק יום אחד בחייך באמסטרדם, היית בוודאי מבקרת בדאם. והיית מצטלמת כי זה מה שעושים שם. גם היום וגם אז. אז כמו היום הייתה התייחסות תיירותית למקום ולכן זו היסטוריה שניתן לדמיין בקלות".

ינואר 1942, יהודים מצטלמים בכיכר דאם, כבר עם הטלאי הצהוב
חיילים גרמנים מצטלמים בכיכר הדאם. "אז כמו היום הייתה התייחסות תיירותית למקום ולכן זו היסטוריה שניתן לדמיין בקלות"

 

סוג הדמיון ההיסטורי הזה, כמו גם הפרויקט האמנותי שעליו עובדת עדן, הם גם דוגמאות לזיכרון והנצחה שעושים שימוש במרחב הפיזי, זה של העיר, הרחוב, הבית. דוגמה בולטת נוספת היא המיזם "בתים יהודיים פתוחים" (Open Joodse Huizen) שנערך בסוף השבוע הקרוב ובמסגרתו מוזמן הציבור לבקר בבתים שבהם חיו יהודים לפני המלחמה ולשמוע על אודות דייריהם מפי ניצולים, אמנים ואישי ציבור. גם בהאג קיימת יוזמה לתיעוד בתי יהודים באמצעות אתר אינטראקטיבי, וכמובן שאבני הנגף המונחות בפתחי בתים משמשות תזכורת מוחשית ומתמדת.

נכדי המשת"פים מחפשים את האמת

ואילו ארכיון אמסטרדם השיק השבוע אתר ובו מפה אינטראקטיבית שמתעדת את המקומות שבהם התגוררו חברים במפלגת ה-NSB, המפלגה הנאצית בהולנד. לדברי איש הארכיון קרוסן, הדבר נועד לתת מענה לביקוש ההולך וגובר מצד בני הדור השני והשלישי לחקור את העבר של הוריהם. "בשנים האחרונות אנחנו רואים מדי שבוע ילדים ונכדים של חברי NSB. הם באים, בושים ונכלמים, לבקש רשימות של משתפי פעולה. בבית שלהם לא דיברו על כך מעולם".

שינוי הגישה הזה מורגש, אך לדברי עדן הוא עדיין מוגבל. "יש איזשהו מבט שמאוד חסר וכמעט לא קיים בתפישה הכללית על איזושהי התנהלות נפלאה של הולנד, של הצלה של יהודים, כשבעצם יש המון עדויות של שיתוף פעולה. יש מעט הזדמנויות שבהן דברים עולים בצורה ברורה החוצה. זה עולה לאחרונה אבל במעגלים מאוד קטנים, לא כביקורת עצמית. לא שאני מצפה שאנשים יכו על חטא בציבור, אבל הרצון להישאר יפים וצודקים מחניק את העדויות והחומרים או מכסה עליהם. הם לא על פני השטח מספיק. זה לא משהו שהוא חלק מהנכס הלאומי בבחינת 'זו ההיסטוריה שלנו ואנחנו צריכים לספר אותה'. דוגמה לכך היא ​מוזיאון השואה החדש שהוא חלק מהמוזיאון היהודי.​ עצם זה שהוא חלק מהמוזיאון היהודי הופך אותו ואת התכנים שלו למשהו ששייך ליהודים. וזה בעיניי מעיד על תפישה שלפיה השואה קרתה ליהודים, אז זה הסיפור שלהם. לא! השואה לא קרתה פשוט ליהודים. היא קרתה כאן, לידי ולידך, בהולנד, לאזרחים הולנדים".

דווקא הספר והתערוכה משקפים גישה אחרת, מכלילה יותר. כך למשל, הפרק הנרחב ביותר בספר, זה המוקדש לגורל היהודים, נקרא "הטרגדיה של אמסטרדם". ללמדך שמה שקרה ליהודים קרה לאמסטרדם עצמה. הפרק "שיתוף פעולה" עוסק במפורש באנשי המפלגה הנאצית ההולנדית ובאלו שהרוויחו מגירוש היהודים.

אנשי ה-WA, המיליציה של המפלגה הנאצית ההולנדית, צועדים באמסטרדם ונענים במועל יד
זוג משתפי פעולה מוצעדים ברחוב באמסטרדם, אחרי השחרור. "בבית לא דיברו על זה"

 

סומרס סבור ששינוי הגישה ההולנדי מורגש. "בפירוש יש פתיחות גדולה יותר לביקורת על העבר. בעבר הייתה שלטת התפיסה שהולנד הייתה חברה של התנגדות, a nation of resistance, אבל בעשר או עשרים השנים האחרונות מתחזקת הגישה של ריבוי פרספקטיבות (multi-perspective). אנשים מבינים שזו לא הייתה המציאות. היום יש יותר דגש על הקורבנות, על רדיפת היהודים, ומה שעוד מתחזק זו ההכרה בשיתוף הפעולה. היו כמובן אנשים ברזיסטנס – אבל מספר דומה של אנשים היו משתפי פעולה וצריך להיות מודעים לזה".

"כאן וכאן גרו חברות שלי"

שנים לפני שעדן נתקלה בתמונת כוסות התה היא קיבלה תזכורת חיה לעברו של הבית שבו היא מתגוררת. "לפני כמה שנים שוטטה אישה כבת 80 ליד הבית שלנו עם הבת שלה. כששאלתי אותה אם אפשר לעזור היא אמרה שנולדה כאן, בבית שלנו. מאוד התרגשתי והזמנתי אותה להיכנס. היא סיפרה הרבה סיפורים, היא הייתה ילדה אז, בזמן המלחמה. אבל מה שנחקק בי זה שהיא עמדה במרפסת, הפונה לרחוב​, הצביעה על הדירות ממול ואמרה ש'כאן וכאן גרו חברות שלי'. היא אמרה שמות שלהן והוסיפה 'הן הלכו ולא חזרו'. והיא סיפרה את זה כמו הרפתקאה. היה בזה משהו מאוד סיפורי. היא דיברה ואני דמיינתי לעצמי. לאחר מכן אירחנו אותה ועוד בני משפחה שלה אצלנו בבית כי רציתי שהמשפחה שלי תפגוש אותם ותשמע את הסיפור ישירות מהם". האם הצלם האנונימי היה בן משפחה של אותה אישה? חבר? עדן לא יצרה קשר איתה בקשר לכך. היא הייתה אז רק ילדה, ובטח בכלל לא יודעת. מבחינתה, החברות האלה פשוט נעלמו.

 

עדן. "עם התצלום הבנתי שקרה משהו שהוא נורא קרוב אליי, בבית שלי"

את כתבת בפוסט ש"המבט שלי לרחוב שלנו השתנה לגמרי אחרי שגיליתי את הצילום הזה" – ספרי לי על השינוי הזה.

"לעבר הייתה פה נוכחות כל הזמן. בישראל לפעמים אומרים המשפחה שלי לא עברה את השואה אבל כולנו ניצולים, חיים את חווית ההישרדות. מרגישים נרדפים ומאוימים כל הזמן, מה שמסביר הרבה מההתנהלות הפוליטית. אבל עם התצלום הבנתי שקרה משהו שהוא נורא קרוב אליי, בבית שלי. זה מטעין את העובדה שאנחנו גרים פה במשמעות עמוקה יותר. בדרך מסוימת, זה שם עובדה זו בספק. לא שאני רואה את עצמי מגורשת מחר אבל אחד הפספוסים הגדולים בסיפורים על השואה זה שלא מבינים שמי שנתפס ונלקח זו השכנה שליד ופתאום זה היה לי ברור כשראיתי את התצלום הזה. אנה פרנק הייתה בגיל של הבן שלי עכשיו, היא הייתה יכולה להיות איתו בכיתה והיא לא סתם פתאום נעלמה. היא אמנם הועלתה לדרגת קדוֹשה אבל היא הייתה פשוט אחת מהשכונה. וזה מה ששינה את התמונה עבורי".

 

theekopjes

 

גילי כותבת ועורכת תוכן, בעלת ניסיון עשיר בעריכת חדשות ובתרגום (ynet, וואלה!, nrg). נשואה להולנדי חובב עברית, וחובבת הולנדית בעצמה. אימא לשתי בנות שנולדו בליידן שבהולנד וגדלות בהרי ירושלים. עובדת כיום בשגרירות הולנד בישראל.
בנוסף לתפקידי הצוות המשותפים, גילי עורכת ראשית במערכת דא׳צטאון

  • Moskiart
    04/05/2017 at 22:34

    Chilling..looks like it happned yesterday. This balconey was ajascend to my mothers balconey..by that time her
    parents tried unsuccesfuly to escape deportation and my mother 7 yrs. Old was at an onderduik address.

אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.