חנה ואן נורדן שמרה על קשר חם עם הכומר שהציל את חייה אך מעולם לא לקחה את בנה לראות את הבית שבו גדלה ובו ראתה בפעם האחרונה את אמה. את הסיפור קורע הלב הוא שמע מדודתו, ובביקור בבית הוא מצא מזכרת מהחיים שלפני המלחמה
בכל שנה ביום הזיכרון מוציאה מרייטה ברינקמן את השלט שעליו שמות האנשים שגרו פעם בבית שלה. בכל שנה הציגה את שמותיהם ואת תאריך הירצחם, מבלי שידעה עליהם דבר. עד שיום אחד דפק בדלת נמרוד, ומאחוריו חמולה ישראלית, וביקש לראות את הבית של סבא וסבתא שמעולם לא הכיר.
מאייר ואן נורדן ומרתה ואן נורדן-ורדאון גרו בשפינוזסטראט מספר שלוש* באמסטרדם. "מאייר היה חייט והסדנה שלו הייתה בבית. מרתה ניהלה בבית פנסיון כשר שבו גרו כמה קשישים. כך הם קיוו להבטיח את עתידן של שתי בנותיהם", כך נכתב על המשפחה הקטנה ב-Joods Monument, מיזם ההנצחה המקוון של יהודי הולנד. אך עם תחילת הכיבוש הנאצי בני הזוג עשו עוד משהו כדי להבטיח את עתיד הבנות – הם בנו מחבוא במרתף הבית, והסוו אותו מאחורי ארון.
"הם הבינו שיגיע היום שבו ידפקו בדלת", מספר נמרוד בר-אור, נכדם של מרתה ומאייר. בתמונה בעמוד הזיכרון המוקדש למרתה נראית אישה צעירה מערסלת תינוקת שמביטה אל עבר האור. התינוקת היא אמו של נמרוד, חנה, הבת הבכורה. מרתה ואן נורדן הייתה ככל הנראה אישה בעלת תושייה. בנוסף לניהול הפנסיון בביתה, היא הייתה יו"ר ארגון הנשים של אגודת "נחליאל", אגודה יהודית שפעלה באמסטרדם באותה תקופה. תושייתה, שאותה הורישה גם לבתה, עמדה להן באותו ערב במאי שבו דפקו השוטרים ההולנדים על דלת הבית.
"סבתא שלי הבינה שבאים לקחת אותם. היא מיהרה ודחפה את שתי הבנות לתוך המחבוא במרתף ויצאה החוצה לשוטרים. הם אמרו גם לסבא שלי להצטרף. ואז סבתא ביקשה רק רגע ואמרה שהיא שכחה את המעיל בבית. השוטרים נתנו לה להיכנס. היא ירדה למרתף להגיד שלום לבנות ויצאה". הייתה זו הפעם האחרונה שהשתיים ראו את אמן. מרתה ומאייר נספו בסוביבור ב-11 ביוני, 1943.
אולי יעניין אותך גם:
מה שקרה אז בקופישופ, מה שקרה בחנות הספרים
העשיר היהודי והחייל הגרמני שהצילו יהודים בהולנד
התמונה שצולמה מחלון הבית שלי באמסטרדם, אז
הולנד, 1944: תינוק יהודי נולד בבּוֹר
רגל בדלת
חנה בת ה-17 ואחותה אלישבע בת ה-11 נותרו בחדרון הנסתר, שדלתו נסגרה ונתקעה. כשהצליחו לצאת לבסוף היה חושך. הן היו מבוהלות ובודדות. הוריהן הכינו אותן מראש, הן ידעו שבמקרה חירום עליהן להגיע לכתובת מסוימת באמסטרדם, אבל היה אז לילה ועוצר, והן פחדו. "אמא שלי, הילדה הבוגרת, גילתה יוזמה. היא ידעה שבסמוך גר רופא שיניים נוצרי. היא החליטה ללכת אליו ולבקש להעביר אצלו את הלילה", מספר נמרוד.
"הן הקישו בדלת והרופא פתח אותה רק קצת. חנה אמרה שלקחו את ההורים והן מבקשות לישון אצלו הלילה. הוא סירב. חנה הכניסה את הרגל בין הדלת למשקוף ואמרה שאם לא ייתן להן להיכנס היא תלשין לגרמנים ותגיד שהוא מחביא יהודים. הוא נבהל והסכים להכניס אותן ללילה".
למחרת הגיעו חנה ואלישבע לכתובת הייעודית. הייתה זו דירה קטנה בת שני חדרי שינה בשכונת פועלים באמסטרדם, ביתם של אדלה ולואי טייבום (Teeboom). "אדלה החליטה לעזור ליהודים לאחר שהייתה עדה לגירוש ההמוני הראשון בקיץ 1942", נכתב באתר יד ושם. היא ובעלה ניהלו בדירתם מעין חדר מבצעים. הם קלטו יהודים שחמקו מהגירושים, ומילטו אותם למקומות מסתור ברחבי הולנד. אדלה הכניסה לביתה את חנה ואלישבע. במשך חודשים ארוכים היא העבירה אותן בין כמה מקומות מסתור אך כשאלה התבררו כלא בטוחים, החזירה אותן לדירתה. בכל פעם ששבו הנערות לדירה, הן פגשו שם יהודים נוספים שהסתתרו. לבסוף השיגה אדלה מסמכים מזויפים והביאה את חנה לביתו של כומר פרוטסטנטי בכפר הקטן למלרפלד, מזרחית לזוולה.
קשר חם
"הכומר לנדרט יוהאנס וסלדייק היה דמות ציבורית חשובה בכפר. הוא ידע היטב שהוא מסכן את חייו, אך בכל זאת פתח את ביתו בפני חנה", נכתב באתר יד ושם. "חנה הייתה אמורה לשהות עמו רק כמה ימים, אך בסופו של דבר נשארה אצלו עד סוף המלחמה. לנדרט התייחס לחנה כאילו הייתה בתו ודאג לכל מחסורה. הוא חי אז עם דודותיו, שגם כן התייחסו לנערה כאל בת משפחה. מעולם לא ניסה לכפות עליה את אמונותיו הדתיות".
במשך כשנה וחצי חייתה חנה בביתו של הכומר וסלדייק, שאף מצא מחבוא לאחותה באותו הכפר, לאחר שהמסתור שבו שהתה הופצץ. "אני שמעתי מאמא סיפורים רק על התקופה האחרונה, זו שבה היא שהתה אצל הכומר", אומר נמרוד, "היה לה קל יותר לדבר עליה, את השאר היא העדיפה להדחיק. התקופה הראשונה נשארה חסויה ואילו כאן נפתח צוהר מסוים, לא רחב מדי".
את הפתיחות היחסית הזו של אמו מייחס נמרוד גם לעובדה שחנה שמרה עד מותה על קשר עם וסלדייק ומשפחתו. למעשה הקשר בין המשפחות נשמר גם היום. "עצם שמירת הקשר הייתה סגירת מעגל והבעת תודה לאיש, בבחינת 'בזכותך אני פה ויש לי משפחה ובית חדש בישראל'. וזה היה טוב לכולם. שמחתי מאוד שהיה לנו קשר חם וטוב לאורך שנים עם משפחתו של הכומר. נוצר קשר אישי וחברי טוב בין אמא שלי לאשתו של הכומר, חֶר, שאיתה הוא התחתן אחרי המלחמה. זה עזר לשמור על הקשר החם בין המשפחות. עד היום אנחנו בקשר עם חֶר, שכבר בת 90, ועם הילדים".
"כנער ביקרתי באותו בית באותו כפר שבו היא הוסתרה. לא זוכר שדיברתי עם הכומר על למה הוא עשה את מה שעשה. הסיפור הוא שהמחתרת ההולנדית פנתה אליו ושאלה אם הוא מוכן 'לארח' והוא הסכים מיד, באופן די טריוויאלי".
מתנגדים ומשת"פים
וסלדייק, הכומר הכפרי, וטייבום, האמסטרדמית הנועזת, הוכרו כחסידי אומות העולם ב-1970 וב-1965, בין היתר על חלקם בהצלת חנה ואלישבע ואן נורדן.
הם שניים מתוך 5,516 הולנדים שהוכרו ככאלה עד כה. הולנד ניצבת במקום השני מבחינת מספר חסידי אומות העולם שהוכרו בה, אחרי פולין (6,620). לצד המספר המרשים הזה בולטת עובדה עגומה – מתוך כ-140,000 היהודים שחיו בהולנד בתחילת הכיבוש הנאצי, כ-75% נספו. ואמנם, אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בהולנד היא מדוע דווקא במדינה ללא מסורת של אנטישמיות היה שיעור ההשמדה גבוה כל כך?
היסטוריונים מספקים הסברים שונים למה שנראה כסתירה. חלקם מסבירים זאת בשילוב בין אופי המשטר הכובש, יעילותה של הבירוקרטיה ההולנדית ומאפיינים גיאוגרפיים. הגרמנים כבשו את הולנד במאי 1940. הממשלה ומשפחת המלוכה גלו לאנגליה ובמקומם השליטו הנאצים משטר כיבוש אזרחי שהורכב מפקידים אוסטרים אנטישמים מנוסים ונלהבים, שפעלו יחדיו לביצוע המשימה. הרשויות ההולנדיות, שהחזיקו עוד לפני המלחמה במידע רב על האזרחים, המשיכו לתפקד ביעילות ובצייתנות. מבחינה גיאוגרפית הקשו הצפיפות, מיעוט היערות והיעדרם של גבולות "ידידותיים" על הסתתרות ומילוט. אחרים תולים את האשם בהתארגנות מאוחרת יחסית של תנועת התנגדות ורשתות הצלה ובהיעדרה של התארגנות יהודית להצלה עצמית. מחקר חדש יותר מותח ביקורת על חלק מהתיאוריות הקודמות ומדגיש יותר מכול את חשיבותה של המשטרה ההולנדית ברדיפה פעילה ומאורגנת אחר יהודים.
סיפורה של חנה ובני משפחתה משקף גם את מגוון התגובות מצד האוכלוסיה ההולנדית: משיתוף פעולה פעיל עם הכובשים הנאצים ועד התנגדות, פסיבית או אקטיבית. הולנד הייתה המקום הראשון באירופה שבו נרשם מרי אזרחי של לא-יהודים בתגובה ליחס כלפי יהודים – שביתת פברואר 1941. גם הכנסייה הקתולית בהולנד הביעה עמדה מפורשת ופומבית נגד הנאצים, וחלק מהחוקרים מעריכים כי הייתה לכך השפעה על התגייסות הולנדים לפעולות הצלה, למרות התגובה הקשה של השלטונות לכך.
את עדיין חיה?
חנה מיעטה לספר לבנה על תקופת המלחמה. גם אחותה אלישבע, שמסרה את עדותה ליד ושם, נפתחה רק בשנים האחרונות ועדיין מתקשה לדבר על מה שעברה. "דודה שלי סיפרה לי שאחרי המלחמה היא חזרה לרחוב שבו גרו באמסטרדם. היא דפקה בדלת בית סמוך שבו גרה חברה שלה מלפני המלחמה, רצתה להגיד לה שלום. האמא של החברה פתחה ואמרה בהפתעה, 'מה, את חיה?' ולא הסכימה להכניס אותה. מבחוץ הדודה זיהתה שיש בבית כמה דברים שהיו שייכים למשפחה שלה. כנראה בגלל זה האישה לא נתנה לה להיכנס".
אלישבע עלתה ארצה בסוף 1948 ואחותה חנה עלתה בשנת 1950. הן נישאו לשני בני דודים שעלו לישראל מרומניה. חנה נישאה למשה וילדה את נמרוד. היא גרה ברמת השרון עד למותה בשנת 2002. אחותה נישאה לגבי וילדה את מיכה, דליה וירדנה. היא חיה היום בכוכב יאיר.
נמרוד נולד בארץ, אך דובר הולנדית ומבקר באופן קבוע בהולנד מאז גיל שמונה.
"בכל הביקורים האלה, אמי לא לקחה אותי מעולם לראות את הבית שלהם באמסטרדם, את הבית שממנו נלקחו ההורים", מספר נמרוד. "לפני כמה שנים באנו להולנד לחתונת בנו של הכומר ואז דודה שלי הסכימה לקחת אותי לבית. את הדלת פתח בחור צעיר שהראה לנו את המקום. בראש השנה האחרון באנו להולנד עם כל המשפחה, וזו הייתה הזדמנות לביקור משפחתי בבית. דפקנו בדלת ואיש לא פתח. פתאום הופיעה אישה במרפסת ושאלה מי אנחנו. כשסיפרתי לה היא מיד פתחה ובהתרגשות רבה הראתה לנו את הבית. היא ובעלה היו ממש על סף דמעות".
"היא הראתה לנו את השלט עם השמות של סבא וסבתא שלי שהיא מציבה בחוץ בכל יום זיכרון. היא גם סיפרה שהם ניקו את חצר הבית ומצאו שם חלק מחנוכיה. היא נתנה לי את אותו חלק ואנחנו מתייחסים לזה כמשהו שהיה שייך לסבא וסבתא. דודה שלי זכרה שאמה אספה את כל התכשיטים, שמה בשקית וקברה בחצר. אז אולי גם החנוכיה נקברה שם. עכשיו היא נמצאת בביתי בתל אביב".
בבית ברחוב שפינוזסטראט מספר שלוש לא נותר זכר למסתור שהכינו מרתה ומאייר ואן נורדן כדי להציל את בנותיהן. סיפורה של המשפחה תועד על ידי אלישבע בעדות שמסרה ליד ושם ומוצגת במוזיאון בחלק העוסק בהולנד. "אותי מרגש לחשוב איך סבתא שלי, מרתה, ביקשה מהשוטרים עוד דקה כדי לקחת את המעיל ובעצם הלכה להיפרד מהבנות. דודה שלי כבר בת 85, ועד היום כשהיא מספרת את הסיפור הזה היא פורצת בבכי. לפעמים במשפט אחד או שניים מתומצת סיפור שלם של השמדה. סיפור אחד מתוך מיליונים".
*בית מספר 3 הוא היום מספר 9.
