החלילן האינדיאני

מאת: אלי טויל

יצאתי מהבית במהירות, הרגשתי שאני נחנק מבפנים.
"מוכרח לראות אנשים ולנשום קצת אוויר", מלמלתי לעצמי.
רגליי הובילו אותי לקופישופ בפינת הרחוב.
התיישבתי על הבר הזמנתי תה נענע וגלגלתי לי ג׳ויינט.
לאחר ששאפתי כמות נדיבה של עשן, פתחתי את האייפון וקראתי שוב את ההודעה ששרפה לי בבטן:
"מצטערת, החיים דינמיים אני כבר לא אוהבת אותך"
סיון היתה הבנאדם שאהבתי הכי הרבה בעולם, יותר מאת עצמי זה בטוח.
תמיד חשבתי עליה ראשונה.
תמיד עשיתי הכול על מנת לרצות אותה.
פעם היא אפילו היא אמרה לי שאפסיק להיות כזה נגיש.
לא כל כך הבנתי מה הבעיה, למרות שכל חבריי הקרובים אמרו לי את אותו הדבר.
עכשיו הרגשתי חרא, הכי חרא בעולם.
לפתע הרגשתי יד גדולה על גבי, הסתובבתי וראיתי מולי אינדיאני ענק עם שיער ארוך ונוצות, מחזיק במקטרת מגולפת מעץ.
ראיתי הרבה מוזרים באמסטרדם אבל הבנאדם מולי היה פאקינג אינדיאני אמיתי.
"יש לך אש?", הוא שאל בטון עמוק,
נתתי לו את המצית שלי, הוא הדליק את המקטרת שלו, התיישב לידי ואמר:
"אני מבין שהלב שלך נסדק",
לא הבנתי מאיפה הוא נפל עליי עם השאלה הזאת, אבל בין הסטלה לכאב שיתפתי אותו בכול.
כשסיימתי הוא אמר לי "לא נורא, לב צריך להישבר לפחות פעם אחת"
גיחכתי.
הלוואי והייתי חסין מפני הכאב הזה"!!
הוא נעמד על רגליו והכריז:
"אני יכול להגשים את הבקשה שלך".
בחנתי אותו בזהירות, מסוקרן איזה הזוי נפל עליי הפעם.
הוא הוציא חליל צד והסביר שאם ינגן באוזניי כמה צלילים, לא אוכל לאהוב, עד אשר ינגן בפניי שוב באותו החליל.
"לא תרגיש יותר כאב, אך גם לא תהיה מסוגל לאהוב",
צחקתי לו בפנים כמה דקות, אחרי שנרגעתי וראיתי שהוא רציני, החלטתי לזרום איתו, לפחות הוא מצחיק אותי.
״מתי אראה אותך שוב?״, שאלתי משועשע.
"בעוד שנה מהיום, אגיע לכאן במיוחד בשביל לבטל את ההשפעה".
האמת שהוא היה כל כך רציני בתשובות שלו, שאם קודם לכן חשבתי שהוא מסתלבט, עכשיו הייתי בטוח שמדובר בחולה נפש שנמלט מבית משוגעים והחליט להתחפש לאינדיאני ולשגע סטלנים.
"יאללה תנגן" אמרתי לו.
הוא החל לנגן.
הצלילים שיצאו מהחליל, היו לא מהעולם הזה.
תוך שניות הרגשתי איך כל תחושת הכאב מתנדפת, הצריבה בלב נעלמה, המחנק בגרון התפוגג, הרגשתי חופשי.
"ואוו אני לא מאמין זה באמת עובד" קראתי בהתרגשות, הברמנית שאלה אם הכול בסדר איתי, כנראה שממש צעקתי,
התנצלתי בפניה ואמרתי לאינדיאני שאני לא חושב שיש צורך שיגיע לבטל את ההשפעה.
הוא אמר שהוא יגיע רק פעם אחת ואם לא אבוא לפגוש אותו, ההשפעה תשאר לתמיד. "לעולם לא תוכל להתאהב" – התרה בחומרה.
נפרדתי ממנו בשמחה והלכתי לבר בו עובדת המלצרית שתמיד היתה מתחילה איתי ליד סיון.

שנה חלפה, במהלכה חגגתי כמו משוגע.
צברתי חוויות, אגרתי זכרונות, הרגשתי מלא, אבל החשש שמא ההשפעה תשאר לתמיד, גרמה לי להבין שעדיין יש בי צימאון להרגיש אהבה.
אז הלכתי ביום המיועד לפגוש את האינדיאני, קבענו בשעה 12:00 בלילה באותו קופי שופ, הגעתי למקום כבר ב11:30 והמתנתי.
עד לסגירה האינדיאני לא הופיע.
יצאתי משם בלב כבד תוהה מה עליי לעשות.
טלפון מדיאנה הפורטוגלית השכיח את החשש ומילא אותי במה שהייתי צריך.
מדי פעם, תחושות ריקנות ובדידות היו אוחזות בי, אבל מישהי תמיד היתה בסביבה בשביל לשחרר אותי מהן.
עברו עוד מספר חודשים ותחושת הבדידות התחילה לקבל חזקה על הלב והנשמה.
לאף אחת כבר לא היה הכח למלא אותי אפילו לא ליום אחד.
ניסיתי לפתוח את הלב.
ניסיתי, אבל לא הצלחתי, ההשפעה של החלילן היתה עוצמתית.
התחלתי להשלים עם העובדה שאני תקוע בהרגשה הזו לעוד הרבה זמן.

אחר צהרים אחד, הייתי בדיוק בדרך הביתה מהמכון כושר וראיתי את האינדיאני יושב בפינת רחוב ומקבץ נדבות.
רצתי אליו בשמחה, נעמדתי מולו ושאגתי:
"איפה נעלמת, חיכיתי לך באותו ערב ולא הופעת?!"
לרגע הסתכל עליי כאילו לא מזהה אותי ואז ראיתי בעיניו ניצוץ של הבנה.
"בטח פגשת את אחי התאום"?!
-"אחיך התאום? תפסיק לשגע אותי, נו בבקשה, תנגן לי בחליל ותבטל את ההשפעה!"
הוא לקח נשימה עמוקה ואמר בכאב:
"אחי התאום נפטר לפני שנה וחצי".
לא ידעתי מה להגיד, מצד אחד לא רציתי להאמין, חשבתי שהוא משקר, מצד שני לא נעים להגיב לו בחוסר אמון, כל מה שרציתי זה לבטל את ההשפעה.
– "אז מה עושים?" שאלתי בחוסר אונים. הרגשתי איך העיניים שלי מתמלאות דמעות.
"שב לידי! אולי יש לי פיתרון עבורך".
התיישבתי לידו מישהו זרק לעברנו מטבע.
הוא הוציא מתיקו מפוחית כסופה ואמר:
"הצלילים מהמפוחית הזאת יגרמו לך להתאהב מידית בבחורה הראשונה איתה תצא"
-"לא משנה מי היא תהיה ?! כל מי שאצא איתה, מיד אתאהב בה?"   
הוא חייך אליי וצחק: "עכשיו אתה מפחד להתאהב?"
בתכלס, כן רציתי להתאהב, אבל לא מיד ולא עכשיו, בטח לא ישר על הפגישה הראשונה כשהבחורה עדיין אפילו לא פיתחה אליי רגש..
-"זאת הדרך היחידה לבטל את ההשפעה?",
הוא הנהן עם הראש ושם את המפוחית בפיו, מחכה לאישור שלי לנגן.
על הריצפה לידי היה זרוק פלייר של איוונט לוולנטיין דיי.
הצצתי באייפון, התאריך היה 14 בפברואר, "זה היום" – חשבתי לעצמי.
החזרתי את המבט לאינדיאני ואמרתי בהחלטיות: "נגן!".

"כיבוי אורות זמן לישון" הכריזה אמא.
סגרתי את הספר, לא לפני שסימנתי היכן אני אוחז, ברגע ששמעתי את דלת החדר נסגרת, הוצאתי את הפנס שקיבלתי מסבא פליקס והמשכתי לקרוא מתחת לשמיכה.
”תולעת ספרים” קראו לי כולם.
בניגוד גמור, את שיעורי לשון,
לא סבלתי בעליל למעשה על
הבגרות בלשון קיבלתי 86
אחרי שמישהי עמדה מעליי
והכתיבה לי את התשובות הנכונות.
ניגודים זה דבר שמאפיין בחיי,
מילד שגדל בהתנחלויות,
דרך חינוך חרדי בבני ברק
ועד לסיום התיכון בתל אביב.
הגעתי לאמסטרדם במטרה לעבוד
בעגלות ומצאתי את עצמי ב-4
השנים האחרונות מנהל חנות פלאפל/שווארמה קטנה.
אני אוהב את השקט והשלווה
שאמסטרדם משרה עליי,
לצד התנועה הקולנית והבלתי פוסקת.
למדתי לחכות בתור בסבלנות,
למדתי תמיד להקדים בברכת שלום.
למדתי לקבל את השונה והאחר.
ולמדתי מה זה ׳חזלך׳
מקווה שזה מה שיהיה לכם
כשתקראו את הסיפורים.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.