"על הקיפאון": מסע נפשי ברילוקיישן להולנד

לא חשבתי שזה מה שאגלה. לא תיארתי לעצמי שאהיה מופתעת מעומק התופעה. 

אם בכתבה הקודמת נגעתי בסכנות הרילוקיישן באופן כללי, הפעם אנחנו יוצאים למסע נפשי, או יותר נכון, מסע נשי – בכוכב הלכת "הולנד". שם, משוטטות חוויות אחרות. 

אני מזהירה מראש, קומדיה רומנטית לא תהיה כאן. סיפורן של נשים בהולנד הוא בעיקר דרמה אנושית, עם עליות ומורדות, רגעי משבר, קיפאון, והרבה עוצמות נשיות. תודה לאותן נשים אמיצות שהתנדבו לשתף אותי במסע האישי שלהן.  

בלי ספוילרים, בואו נצלול פנימה.   

אולי יעניין אותך גם:

חקיקה ומיסוי, האם תשלמו יותר או פחות בשנה הקרובה?
מבצע חיסוני הקורונה: למה הולנד בין האחרונות באירופה?
לדבר גלויות: נוער, מיניות והדרך ההולנדית

נקודת מפגש

אינסוף חלומות, פנטזיות, מציאות, כל אחת התחילה את מסע הרילוקיישן שלה ממקום שונה. נשים ממרכז הארץ, מהדרום, מהקיבוץ; נשואות, רווקות, עם/בלי ילדים; אורזות את חייהן בצ'יק צ'ק ועולות על מטוס. זו שעדיין מנסה לעכל, זו שסוחבת אשמה על שעזבה את הוריה, וזו שעדיין במצב "אוטומט": דואגת, מארגנת ומתקתקת את כל הפינות. 

אבל אט אט, החודשים חולפים, והשונות שבין הסיפורים מתחילה להיעלם. כמו משפך שמזדקק לכדי נקודה אחת בזמן, נקודת ציון במסע בה החוויות מתלכדות: נקודת המפגש. או אולי נכון יותר – נקודת ה"אין מפגש"

"ההולנדים זה לא ההולנדים שאת פוגשת בטיול של אחרי צבא"

לא, אני לא מדברת רק על השוק הראשוני מהתרבות והמנהגים, או מהכללים והבירוקרטיה. אלא דווקא על אותו המפגש הבינאישי; זה שמתרחש עשרות פעמים ביום במרחב של 'אחד על אחד':

המפגש עם האישה הזרה בסופר ששואלת (בלי שמץ בושה) "בשביל מה את קונה כל כך הרבה מצרכים?"; עם האמא של הילדה בכיתה שלא מזמינה אותך להיכנס אליה הביתה; עם קבוצת החברים שמדברת הולנדית מסביבך למרות שהם יודעים לא מבינה; או עם נציג השירות שמדבר באנגלית במבטא 'פאסיב אגרסיב'. והנה את, שיודעת כבר מי את, שלמדה עם השנים ליצור קשרים חברתיים, ויודעת מזה להרגיש אהובה – פתאום זה מכה בך:

 החוויה שאת "לא שייכת" / "לא משלהם"

“המעגל ההולנדי זה מעגל שקשה לפרוץ אותו"

בבטן הרכה של כולנו שוכנת לה חווית "השתייכות". חוויה בסיסית, קיומית, אבולוציונית. הצורך להרגיש שאנחנו חלק ממשהו, שאנחנו לא לבד. מן קול פנימי, מלטף, שלוחש לך באוזן: "את בסדר ילדתי, את שייכת, והעולם שם כדי להושיט לך יד".  

אולי החוויה הזו שלך תמיד נחה ברוגע בתוכך, ומאז ומעולם הרגשת שייכת ומסופקת. אבל אולי לא. אולי היא גם נפצעה אי שם בעברה. לפעמים פצע שטחי, ולפעמים עמוק יותר. אולי היא זוכרת חווית של דחייה, של כאב, של בדידות. אולי אי שם היא למדה לסמוך רק על עצמה.    

בכל מקרה, אם עברת להולנד, תתכונני לפגוש אותה. כי במציאות, באמת התנתקת – גם אם חלקית – מקבוצות ההשתייכות העיקריות שהיו לך; מאותם צינורות הזנה משמעותיים (כמו משפחה, חברים, מסגרת העבודה). אל תזלזלי בחוסר החמצן שתרגישי. בד בבד, יכול להיות שגם תהיי חשופה יותר, רגישה יותר, לאותם רגעים בהם הקור האירופאי חודר פנימה. לאותם רגעי מפגש עם חוסר אמפתיה, נוקשות, או "ישירות" הולנדית (שאינה מתחשבת ברגשותיו של האחר), שאולי יזכירו את מה שכבר קווית לשכוח:

"אני יודעת מה זה להיות אאוטסיידרית… חוסר ביטחון ליווה אותי מאז שהייתי ילדה…"

"ביני לבין עצמי הייתי מרגישה שלא רואים אותי, שאני שקופה…"

"אנשים מדברים לידך ואת לא יודעת אם מדברים איתך או עליך…"

"בגילי מאוד קשה להתחיל לבנות חברויות חדשות.."

קושי לחדור למעגל החברתי, חוסר אמון באחרים, תחושת ניכור, ורגישות רבה לאלמנטים של דחייה חברתית – היו כחוט שני שנרקם בין הסיפורים של הנשים.

"תסמונת האישה הנודדת"

ואולי כדאי שנקרא לזה בשם. "תסמונת האישה הנודדת" (TSS: Trailing Spouse Syndrome) הוא מונח עממי שגור בפי קהילות 'אקספסטס' ברחבי העולם. הוא מתייחס לאותם קשיים נפשיים ייחודיים עימם מתמודדות נשים שעברו לרילוקיישן בעקבות בני.ות זוגן. נגענו בכמה מהם בכתבה הקודמת (בעיקר סביב חוויה של אובדן הזהות). עכשיו נקשיב לאיך שזה נשמע בהולנד:  

"האדם הוורבלי, הכותב, זה שהיו באים אליו להתייעץ – לא היתה שום אופציה לחזור להיות הבן אדם הזה כאן"

"הפכתי למן עקרת בית נואשת שכזו… הייתי שנים מובטלת ברמה שאיבדתי את הביטחון העצמי שלי פה"

"אחרי ששמתי את הילד בגן נשארתי בבית עם עצמי ועם הדיכאון שלי"

הרבה מהנשים דיברו על השוק תרבותי שהן חוו בשנים הראשונות. גם את בטח תרגישי אותו כשתלכי לרופא בפעם הראשונה, או כשתרצי ללדת ("מה זה מקשיבים לי לבטן באפרכסת??"). אבל השוק הקשה יותר שתואר הוא דווקא אל מול הדיסוננס הצורם שנוצר בתוכך; הדיסוננס בין החוויה של: 

"אני כאשה עם קריירה ששואבת סיפוק מהעבודה" -> "אני כעקרת בית נואשת שלא מצליחה למצוא את עצמי"

"אני כאישה עם מערכות יחסים משמעותיות" -> "אני שמרגישה לבד, והעולם ההולנדי מרגיש זר ובלתי נגיש";

 "אני כאישה שכל חייה הייתה עצמאית" -> "אני שהפכתי תלויה בבן זוגי"; 

"אני שבדרך כלל שאבתי הנאה מרגעים עם הילדים" -> "אני שרק רוצה לברוח מהבית"

ובתוך החלל הריק שנפער, נשים תיארו תהליך של התכנסות פנימה; יושבות בבית, מריצות את סיפור חייהן קדימה ואחורה, וקדימה שוב ("איפה אני ואיפה חיי"). מרגישות שהזמן עומד מלכת ("ואני רק מחכה שבעלי יחזור"). לפעמים כועסות על בן הזוג שלא מבין, ולרוב כועסות על עצמן; מסתכלות במראה ולא אוהבות את מה שהן רואות ("זה מה שהילדים שלי חושבים עלי? מה הפכתי להיות?" "למה אני לא עושה משהו עם עצמי? מה לא בסדר איתי?"). תקופות של דיכאון גם הן שכיחות – בעיקר סביב חודשי החורף או לאחר לידה.

"אבל אז קרתה התפנית.."

"ואז הגיעה תקופה אחרת.."


"מעברים"

זה לא קרה כמו באגדות (או כמו בסיפורים שאת קוראת בפייסבוק); אושר ותחושת סיפוק פנימית לא נחתו על אף אחת ביום בהיר אחד. אבל בדיעבד, אלו שנשארו פה מספיק זמן, הצליחו לשים את האצבע על נקודת המפנה בחוויה שלהן. על התהליך שבו השתנה אצלן משהו מבפנים. 

"התחלתי להתנדב בארגון… וכשדיברתי אנגלית אמרו לי תעברי להולנדית. כמה שקשה. נתנו לי ביטחון "את יכולה לטעות". נתנו לי להרגיש ש"את שווה בדיוק כמונו". התחלתי להבין איך החברה עובדת. כשאמרו לי שבי ותכתבי אימייל בהולנדית – זה מה שעזר לי. לא כשבן הזוג אמר לי, או המשפחה – אלא דווקא שאחד מהם אמר. כשזה זר אז את חושבת "אולי הם באמת רואים בי משהו אחר". זה נתן לי כוח להאמין שאני יכולה".

דונלד ויניקוט (Winnicott) רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי מפורסם, טבע את המונח "חפץ מעבר": הכוונה לאותו אובייקט שילדים קטנים נקשרים אליו (כמו דובי, פיסת בד, או "שמיכי"). מה שהופך את החפץ הזה למיוחד כל כך, זה התכונות הקסומות שהילד מייחס לו: מצד אחד הוא מייצג את הילד ("אני"), אבל מצד שני הוא גם אובייקט נפרד ("לא אני"). הוא מרגיע את הילד ומנחם אותו כשהוא מרגיש לבד (הוא רך ונעים כמו אמא), ובכך עוזר לו לשהות פרקי זמן ארוכים יותר בלי הוריו. הוא למעשה מהווה גשר, תחנת מעבר בין מציאות "חיצונית" למציאות "פנימית"; בין חוויה של "לבד" לבין חוויה של "ביחד".

תופעות מעבר ותהליכי מעבר מתרחשות גם בחיינו הבוגרים. למשל, בתהליך רכישת השפה ההולנדית;

אין ספק שאם תדברי הולנדית באופן שוטף יהיה לך קרש קפיצה למעגלי תעסוקה או ליצירת קשרים חברתיים. אבל לפעמים, מספיקות רק כמה מילים שיהיוו לך עוגן:

מספיק שאת שומעת רדיו, או שיחה בין אנשים – ואת מצליחה ללקט אפילו מילה או שתיים, ולהבין את הקונטקסט הכללי. אם זה קרה – דעי לך שכבר התחלת בתהליך המעבר. באותם רגעים, מבלי לשים לב, יצאת מעמדה של 'התכנסות פנימה' ("אני לא מבינה אתכם והעולם לא מבין אותי"), אל עבר חוויה של ביטחון, של התמצאות וחקירה פעילה של העולם ("הצלחתי להבין עשרה אחוז ממה שאמרתם"). אותם חיבורים קטנים שאת עושה – אל תזלזלי בהם. הם אלו שנלחמים בתחושת הבדידות. בסופו של יום, החיבור בינך לבין "ההולנדית" – מייצג גם את החיבור בינך לבין "הולנד".

יד אחת חמה

ואם הזכרנו מעברים, נשים תיארו תהליך מרתק שעזר להן לצאת מתקופת ה'קיפאון' – סביבה חדשה: 

"כשעברנו לבית חדש.. רק שם יצאתי מהדיכאון. פתאום יש שכנה שמזמינה אותי אליה בערב, וגם השכונה עצמה הייתה ממש נחמדה… הרגשתי שפתאום אני מצליחה באמת לאהוב משהו"

"עברנו לגור ליד החברים מהארץ. גם מבלי להיות בקשר קרוב, עצם זה שהם היו שם נתן לי נחמה. עצם זה שהם היו שם – הם היו העוגן. עוגן ישראלי, עוגן של פעם. ואז הרשתי לעצמי להיפתח להולנדית. רק כשהיה לי עוגן אמיתי – דמוי משפחה. יכולתי לשחרר משהו "

לא סתם יש אורות בחג המולד, בתקופה החשוכה של השנה. ולא סתם כשאת נלחמת מבפנים – הסביבה נצבעת באפור. הקשר בין מציאות פנימית וחיצונית הוא לב הסיפור שלנו. זה קרה בזמן הנכון עבורן, ומשהו קרה לנשים כשהן הגיעו לסביבה החדשה – משהו נפתח בתוכן. הן הצליחו סוף סוף להתחבר; להתחבר לבית, לרחוב, לשכנה אחת, למשפחה אחת, למסגרת אחת. הן הצליחו למצוא עוגן. למעשה, השינוי המשמעותי בחייהן של הנשים לא היה קשור לבניית עסק משגשג, או למציאת קריירה חלופית – השינוי התחיל דרך משהו אחר: דרך יצירת קשר. שייכות. דרך מגע של יד אחת חמה.          

ומאותו הרגע, הסיפורים התפצלו שוב. תזוזות קטנות קדימה, צעדים קטנים, תחביבים חדשים, התנדבויות, קריירות חדשות, כל אחת לדרכה. עם משפחתה. או לבד. הולכת שלמה יותר במסע שלה בהולנד. 


אז מה הטיפ שהיית נותנת למי שמתכננת מעבר להולנד
?

"תהיי מוכנה. אל תיקני חתול בשק. צריך ללכת בעיניים פתוחות. זו הזדמנות אבל יש לה מחיר; כמו להביא ילדים. צריך להגיד את האמת. כשאומרים שיש גבהים ועמקים – אז באמת יש גבהים ועמקים. ובמובן הפרקטי עזר לי שמישהו ליווה אותי בתהליך"
(א, שנה ראשונה בהולנד).

"אני מזהירה שלא יהיה קל. תזכרו שזה לא ההולנדים שאתם פוגשים ברחוב בדרום אמריקה. הם נורא ראש בקיר, ממש לא ספונטניים. אבל איכות החיים פה והקלות שבה הם מדברים אנגלית, זה שאת יכולה לחיות פה באנגלית – הנוחות הזו היא לא קיימת במקומות אחרים באירופה"
(ע, 4 שנים בהולנד)

"תהיי מוכנה לעליות וירידות. אבל אם תדעי לכוון נכון גם המזג אוויר הקודר יתבהר לך בסוף. תתכונני מראש,  דברי עם אנשים, קחי ליווי, כשקשה לך אל תתביישי לחפש עזרה. מותר לך שיהיה לך קשה".
(ק, 10 שנים בהולנד)

"תבואי עם תכנית חלופית. אם יש לך מקצוע ואת יודעת שלא תוכלי להשתמש בו – לפני שאת עוברת בואי תראי מה את יכולה לעשות. מה הכישורים שלך, ולהתחיל לראות איך את בונה את עצמך מחדש לפני המעבר. זה יחסוך את החלק הזה של לחפש את עצמך ולהרגיש אבודה. זה בעיני הטיפ הכי גדול שאני יכולה לתת"
(מ, 13 שנים בהולנד)

 

 "את בסדר ילדתי, את שייכת, והעולם כאן כדי להושיט לך יד".

לכל הכתבות של לימור

פסיכולוגית, MA בפסיכולוגיה קלינית וחינוכית של הילד. חברה במכון הפסיכולוגים ההולנדי (Netherlands Institute of Psychologists), מרצה ומלמדת, מטפלת בקליניקה פרטית. מתגוררת במאסטריכט שבהולנד. פרטי קשר: limornav@gmail.com / +31-640034426

  • גילת בורקהרדט-ברטוב
    13/01/2021 at 19:56

    מאשרת את כל הדברים שהארת . הגעתי לכאן לפני שנתיים, בעקבות בתי. עזבתי קליניקה נעימה וחברים טובים . להלם להכות לקח זמן, כמו בסרט איטי , לא מייד. ההכרה שאכן החומות ההולנדיות עשויות זכוכית שקופה, מטעה ומשוריינת הייתה קשה וכואבת. . בנוסף, נוצר ניתוק כפוי וכואב מהמשפחה והחברים בארץ(קורונה) . והאור בקצה הערפל: ״ההכרח הוא אם ההמצאה״, ובהשאלה, השתלבתי בקליניקה נעימה בה רב המוכר על הזר.
    פסיכולוגית, חברה ב-NIP , עובדת בקליניקה בגרונינגן
    גילת בורקהרדט -ברטוב
    Groningen PTG

אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.