"כל הגירה היא טראומה". מה לגבי רילוקיישן?

המעבר לאירופה הוא חוויה מרגשת ומאתגרת. חוויה של 'פעם בחיים'. אך יש בה גם רובד עמוק יותר, שקט, שלא מדובר מספיק. מתחת לפני השטח מתרחשת רעידת אדמה, שמטלטלת את כל מה שידעת על עצמך עד כה. הגיע הזמן להוציא את השדים מהארון. 

"בהתחלה הכל היה "וואו!" הרגשתי כמו בחופשה ארוכה. כמו חלום שהתגשם… אבל כבר כמה זמן שלא מתחשק לי לקום בבוקר, אני מרגישה שאני 'על אוטומט'. ועוד עכשיו עם הקורונה, אין לי מושג איך אני הולכת למצוא עבודה בזמנים שכאלו" (יעל, שם בדוי, הולנד).

הקורונה, במקרה של יעל, הצליחה להסיט את הזרקור מהבעיה האמיתית: תקופת "ירח הדבש" שלה – הסתיימה. עם קורונה, בלי קורונה, היא הייתה עתידה להסתיים.  

> חצי ישראלית, חצי הולנדית: "הייתי עוף מוזר"
>> אדם העקבות גורלו – טיולים בהולנד עם איזי ריידר
>> בקרוב בדאצ׳טאון: תוכנית אקטואליה משפטית חדשה

"תקופת ירח הדבש" היא ביטוי שמתייחס לפרק זמן הראשוני לאחר המעבר לארץ זרה. החוויה העיקרית היא בעיקר של התפעלות, התרגשות, הרגשה ש"הכל טוב יותר" לעומת ארץ המוצא. למעשה, זו תקופה מקבילה ל'התאהבות'; לשלב בקשר בו יש פרפרים בבטן, והכל מתנהל כבמאין חלום.

אבל אט אט, מתחת לפני השטח, מתחילה לבעבע סדרת תהליכים נפשיים, כשמשימתה העיקרית: הסתגלות. הסתגלות, במובן הפרקטי, היא היכולת להתארגן ולתפקד ביעילות בסביבה החדשה: להכיר את התרבות והמנהגים, להתמודד עם השפה, הבירוקרטיה, מקום מגורים, מסגרות חברתיות, ועוד. אבל התהליך המעניין יותר, הוא דווקא ההסתגלות הפנימית. 

התמודדות עם אובדן 

"לפחות תצאי, תרגישי יותר טוב… לכי למכון כושר או להיפגש עם חברות". אומר רועי, בן זוגה של יעל. אבל את יעל זה רק מכעיס עוד יותר. "אני לא רוצה לעשות ספורט! מה זה קשור??"

יעל לא מתחרטת על המעבר לחו"ל. ההצעה שקיבל רועי הייתה מאוד משתלמת כלכלית, והיא התלהבה מהרעיון שהם יחיו אורך חיים קצת יותר רגוע, עם איזון טוב יותר של חיי עבודה ומשפחה. אבל משהו חסר לה. "אולי נתחלף?" היא עונה. "אני אלך לעבודה במקומך ואתה תיקח את גיא מהגן". 

חוויה של אובדן הזהות המקצועית, היא אחד מהקשיים המשמעותיים שרילוקיישן מביא עימו. במיוחד אצל נשים שעברו לחו"ל בעקבות בני\ות זוגן¹. מדובר בחתיכת פאזל משמעותית בתמונת הזהות הכללית, והיעלמותה משאירה חלל. פיסות פאזל נוספות הן שלל הדמויות, המקומות, הריחות, הטעמים; התרבות, שפת האם, הקרבה המשפחתית, מערכות התמיכה; כל אלו מהווים חלק מהסביבה שעיצבה אותנו במשך שנים. הסביבה בה למדנו לחוות את העולם, לחשוב, להרגיש, ולהיות מי שאנחנו. המעבר הוא מטלטל, קוטע, ובתוך המזוודה יהיו חלקי זהות שינזקו או ילכו לאיבוד. 

כשעוקרים עץ ושותלים מחדש, בתקופה הראשונה הוא ישקיע את כל האנרגיה בבניה וחיזוק מערכת השורשים. רק לאחר מכן הוא יתחיל לגדל עלים ולצמוח כלפי מעלה. אבל יש מצבים בהם השורשים לא מצליחים להיאחז כראוי בקרקע, או שהזעזוע מהעקירה וההובלה היה גדול מידי. במצב זה אנחנו מדברים על "הלם שתילה". 

תהליך ההתבססות באדמה וההכרה באובדן הוא תהליך שלוקח זמן. לא תמיד תעלה מצוקה בולטת, אבל לעיתים, פתאום הכל ירגיש קשה מידי, עד כדי פגיעה בתפקוד. קונפליקטים ומטענים מהעבר גם הם נוטים להתעורר ולצוף; למשל סביב מערכת היחסים עם ההורים, הילדים, או עם בן/ת הזוג. במילים אחרות, עקירת העץ עלולה לחשוף גם שורשים כואבים, שבמשך שנים היו קבורים עמוק באדמה. דיכאון, תחושה של "ריקנות", מריבות בלתי פוסקות, שינויים במצבי הרוח, חרדה, כאבים גופניים ללא מקור רפואי – מצביעים על כך שמשהו קורה שם בפנים. במקרים אלו מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי. 

"אז מה את אומרת? יש טעם ללמוד את השפה אם גם ככה נעזוב עוד שנתיים?"
בניית זהות חדשה

רילוקיישן הוא לא רק מעבר פיזי, אלא מסע. מסע שבו תצא מאיזור הנוחות שלך, מאותם עוגנים וחיבורים שהחזיקו אותך עד כה – אל עבר מקום חדש ולא מוכר. לא משנה אם המעבר מוגבל בזמן או לא – תמיד יעלו שאלות: כמה כדאי להטמע בתרבות? כמה אנרגיה להשקיע ביצירת מערכות יחסים חדשות לעומת ישנות? האם להיכנס לדיונים על פוליטיקה? כמה פעמים בשנה לבקר בארץ? באיזו שפה לשמוע חדשות? 

סלמן אקטר (Akhtar) פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי הודי-אמריקאי, מפורסם בכתביו על הגירה והשלכותיה. הוא זה שטבע את הטענה כי "כל הגירה היא טראומה", וגם קישר אותה לתהליכים נפשיים שמתרחשים בשלבים מוקדמים יותר בחיינו. למשל, בגיל ההתבגרות²:  

הנער, בתקופת ההתבגרות, יוצא למסע אל עבר גיבוש זהותו כאדם נפרד ובוגר. לשם כך – הוא קודם כל מתרחק. מתרחק פיזית, מנטאלית, לעיתים "מורד" באותם ערכים, עקרונות, שפה, מטלות, ציפיות (שמיוצגים על ידי ההורים). אבל הוא לא רק מתרחק מהוריו, אלא גם מעצמו כ"ילד". 

ובתוך התהליך הזה מתרחש כל הזמן מו"מ בין ההורים לנער לגבי 'המרחק האופטימלי הנדרש': כמה רחוק הוא רשאי ללכת כדי להרגיש נפרד? כמה ההורים שם כדי להוות לו עוגן ולדאוג שלא ילך לאיבוד? איפה עובר הגבול בין הבית לחוץ; בין מותר לאסור; בין "הם" ו"הוא"?

והמו"מ הפנימי הזה מתרחש שוב בתהליך הרילוקיישן. לאורך הדרך עולות שאלות סביב התמקמות מחדש, תלות ואוטונומיה, מרחק, נפרדות, וזהות. למעשה, גם מסע ההסתגלות מתחיל בנסיעה בשוליים: בחוויה של פיצול בין שני עולמות. למשל; עולם ישראלי, חם, נגיש, מיידי, אימפולסיבי, בו הקונספקט של גבולות הוא בגדר המלצה בלבד – אל מול עולם הולנדי קר, מרוחק, מאופק, שמאופיין בגבולות וחוקים נוקשים ביותר.

אבל אט אט, אם התהליך עובר כמו שצריך, תתחיל עם הזמן תנועה הדרגתית כלפי האמצע. המציאות כבר לא תחווה כל כך קיצונית, והמקום יתחיל להרגיש יותר נוח. אקטר מתאר ארבעה נתיבים למסע הנפשי: 

”From love or hate to ambivalence”

מסע שמתחיל בחוויה ש"הכל רע" בתרבות אחת, ו"הכל טוב" בתרבות אחרת. למשל, "ההולנדים הם אנשים קרים, אין לי מה לחפש איתם" \ "אני שונא את התרבות הישראלית, כולם צועקים ומתנהגים כמו חיות"

  ⇓ 

אל עבר היכולת לראות מורכבות, להחזיק בייצוגים שונים של שתי התרבויות (למשל: "אפשר ליצור פה קשרי חברות עמוקים אולם זה לוקח מעט יותר זמן")

"From near or far to optimal distance"

מסע שמתחיל בקצוות: למשל, "אני רוצה להיות רחוק כמה שאפשר מהמשפחה, ולהתנתק מכל דבר שמזכיר לי את אורח החיים הקודם"  / "אני מרגישה כל כך רחוקה מהחברים ומהבית שזה בלתי נסבל"

אל עבר ניסיון לבנות גשרים; יצירה הדרגתית של מרחב אמצע, בו ניתן לשמר קשרים גם ממרחק, להרגיש נפרד ומחובר בו בעת.

 “From yesterday or tomorrow to today”

מעבר דרך קפסולה של זמן: יצירת בועה בה יש רק עבר ("אני כל הזמן מדמיינת איפה הייתי היום אם היינו נשארים בארץ") / רק הווה ("אני בפסק זמן מהחיים המקצועיים ואמשיך אותם כשאחזור לארץ") \ או רק עתיד ("אני לא מפסיקה לתכנן תכניות למתי שנחזור ארצה")

 יציאה משלב זה מאופיינת בניפוץ הבועה; הכרה הדרגתית בחווית אובדן, התמקמות מחודשת בהווה, וניסיון ליצירת חוויה חדשה ומשמעותית.

From yours or mine to ours”

התחלת המסע בחוויה של ניכור ותחושת זרות אל מול התרבות, השפה והמנהגים

 אל יצירה של אינטגרציה בתחושת השייכות, היכולת להיות "אני" גם בשפה אחרת, אפשרות להרגיש גם "חלק מהם" **רלוונטי למי שנמצא פה תקופה ארוכה יותר. 

לסיכום חלק זה: רילוקיישן, עם כל המורכבות שבו, הוא גם תהליך יצירה על כל שלביו. ודווקא במפגש בין שני צבעים מנוגדים, נפתחת הזדמנות ליצירת תמונה חדשה של זהות, עם אינסוף אפשרויות לגוונים. עכשיו כל שנותר הוא להתבונן פנימה.

לחלק הבא בסדרה: "על הקיפאון": מסע נפשי ברילוקיישן להולנד

 ¹ Slobodin, O. (2018). ‘‘Out of time’’: A temporal view on identity change in trailing spouses. Time & Society, Vol. 28(4) 1489–1508
² Akhtar, S. (1995). A third individuation: Immigration. Identity and the psychoanalytic process. Journal of the American Psychoanalytic Association, 43, 1051–1084.

Avatar photo

פסיכולוגית, MA בפסיכולוגיה קלינית וחינוכית של הילד. חברה במכון הפסיכולוגים ההולנדי (Netherlands Institute of Psychologists), מרצה ומלמדת, מטפלת בקליניקה פרטית. מתגוררת במאסטריכט שבהולנד. פרטי קשר: limornav@gmail.com / +31-640034426

  • G Hahn Levy
    10/10/2020 at 07:02

    כתבה מעולה על נושא חשוב חשוב שלא מרבים לדון בו.

  • אלינה
    04/12/2020 at 07:14

    וואו איזה פוסט מדהים! תודה רבה!

אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.