לא רק בתוך עצמו הוא גר

איך מחליטים איפה לגור? עכשיו, כששוב נפתחות בפניה אפשרויות חדשות, אפרת חוזרת לשאלה הבסיסית והחשובה הזו. 

האדם הוא יצור סגור יחסית. הוא מתקיים בתוך גבולות הגוף שלו. כך לפי התפיסה הרווחת – במערב, לפחות. למרות הסגירות הזאת, נדרשת מהאדם פתיחות מסוימת על מנת שיוכל להתקיים. הפתיחות הזאת מאפשרת לשאוף אוויר, לאכול, לשתות. בכל פעולה כזאת מכניס האדם פנימה קצת 'חוץ', ובזכות ה'חוץ' הזה הוא חי.

אימייל לקוני שקיבלתי הזכיר לי שעוד מספר חודשים מסתיים חוזה העבודה הזמני שלי. זה גרם לי לתהות איזה חוץ אני רוצה להכניס פנימה. כי זה אומר שעוד מספר חודשים לא תהיה לי סיבה לגור בהכרח איפה שאני גרה. אם מוסיפים לזה פרטנר שאינו כבול אף הוא למיקום גיאוגרפי וילד בגיל שעדיין אפשר להחליט בשבילו ולקוות – או לשכנע את עצמנו – שזה לטובתו, מקבלים מספר אינסופי של אפשרויות למקום מגורים.

איזה חוץ אני רוצה להכניס פנימה? כמובן, חוץ שמיטיב איתי ועם משפחתי. מזון בריא ואוויר כמה שיותר נקי. מהבחינה הזו, העיר ההולנדית שלי עונה על הדרישה. זאת עיר שהיא נווה מדבר של מזון (שזה ההיפך ממדבר מזון), ואיכות האוויר בה ביום טיפוסי היא "טובה", לפי הקטגוריות של אינדקס איכות האוויר העולמי.

אולי יעניין אותך גם:

יום הנסיכים 2022: נקבעה 'תקרת מחיר' עבור גז וחשמל 
דאצ'ניוז: הסתיימה שביתת הרכבות 
קהילה היא הפתרון: חזון הקהילות החילוניות בתפוצות

אבל החוץ שאנחנו מכניסים פנימה מתבטא לא רק באוויר שאנחנו נושמים ובאוכל שאנחנו אוכלים. כיצורים חברתיים, החוץ שאנחנו מכניסים מושפע גם מהקהילה שלנו, וספציפית – מהתחושה שהיא קיימת ושאנחנו שייכים אליה. זו לא סתם באז-וורד, קהילה. מחקרים מראים שקהילה – כל קהילה, אבל גיאוגרפית בעיקר – משפיעה לטובה על איכות החיים שלנו. אולי כי היא משמרת ומדגישה חלק מסוים בזהות שלנו – חלק שאנחנו מעוניינים בקיומו. אולי כי לקהילה יש כוח להחזיק את היחיד, קצת כמו ידיים של מטפל מבוגר שמחזיקות תינוק. ידיים כאלו מאפשרות לתינוק להימצא בתנוחה שהשרירים שלו לבדם אינם מסוגלים להחזיק וגם מאפשרות לו להיתמך נפשית, לא לדאוג לשום דבר, פשוט להיות. קהילה שמתאימה לנו ושמתפקדת בצורה טובה יכולה לאפשר לנו פשוט להיות.

חיי קהילה

כישראלית, יש לי סיכוי גבוה להרגיש חלק מקהילה במקומות שגרים בהם הרבה ישראלים. הנה, ישראלים שגרים בהולנד במקומות בהם ריכוז הישראלים גבוה מעידים לפעמים שהם מרגישים בה יותר בבית מאשר בתל-אביב. כשאני חושבת על לעבור למקום בהולנד שגרים בו הרבה ישראלים אני מדמיינת פשטות ביצירת קשרים חברתיים, עזרה הדדית ופטפוטים קולחים בעברית. אבל רגע, אם להיות מוקפת בישראלים יכול לעשות לי טוב, אולי החוץ שאני רוצה להכניס פנימה נמצא בכלל בישראל?

אולי. וכבר אני מדמיינת את עצמי בודקת כרטיסים באל-על ואת המשפחה הקטנה שלי אורזת את מטלטליה ואת חייה ויוצאת אל הלא-נודע, או אולי בעצם הכן-נודע והמוכר היטב. לנגד עיני אני רואה פרצופים של אנשים שאני מאוד אוהבת, והלשון כבר טועמת את הסביח האגדי של צ'יקו. אבל אז צצה שאלה: האם תם לו המסע? ובעקבותיה התשובה: כנראה שעדיין לא.

ואז, כאילו בשביל לסבך, עולה בי מחשבה על שערים אחרים, פחות מובנים מאליהם, שגם דרכם נכנס חוץ. למשל, האסתטיקה שמקיפה אותי, או היעדר שלה, מזינה אותי (או לא) באופן יום-יומי. וכך גם הדיבורים שאני שומעת מסביבי, התוכן וגם הטון – ברחוב, בקפה, בעבודה. וגם האווירה, הוייב, או האנרגיה – קראו לזה איך שתרצו – של המקום שאני גרה בו ללא ספק משפיעים עלי. אלו קשורים, במידה רבה, למזג של אנשי המקום.

אז החוץ האידיאלי שאני רוצה להכניס פנימה הוא לא רק נקי, מזין ותומך, אלא הוא גם אסתטי, נעים לאוזן ועם וייב טוב. ואפשר להוסיף עוד הרבה דברים לרשימה הקצרה והממש לא סופית הזו.

אז לאן ממשיכים מכאן? או שאולי פשוט נשארים באותו המקום?

במאמר שלו על עיצוב פתוח, Jos de Mul ההולנדי מבחין שעל אף שכל אורגניזם צריך איזושהי פתיחות לסביבה על מנת שיוכל להתקיים, הפתיחות שלנו, בני האדם, היא הרבה יותר קיצונית משל חיות אחרות ומתבטאת בשלל סביבות שמעצבות את עולמנו. למעשה, אנחנו, בני האדם, מעצבים את עולמנו בעצמנו בכך שאנחנו מחליטים באיזו סביבה להקיף את עצמנו, כמה להיפתח אליה ואיך בדיוק.

לבחור את הסביבה בה אנחנו רוצים לחיות ולקבוע את טיב הפתיחות שלנו אליה זה תיק די רציני שהופל עלינו. או אולי זו מתנה נפלאה. תלוי איך מסתכלים על זה. כך או כך, בעוד מספר חודשים אאלץ או אולי תהיה לי הפריבילגיה להחליט – איזה חוץ אני רוצה להכניס פנימה, ואיפה בדיוק על פני הגלובוס הוא נמצא?

תמונה ראשית Pixabay

הדפסה