מלאכים בשמיים

מאת: אליקים טויל

הפעם הראשונה שדני שמע על מלאכים היתה בגיל ארבע, כבר אז החליט שהוא חייב לעשות הכול על מנת לפגוש אחד. הוריו שמעו לאורך ילדותו את בקשותיו, החוזרות ונשנות, לפגוש מלאך אך לא יחסו לכך חשיבות. ״זה טבעי לילדים קטנים לשקוע בעולם הדמיון״ הרגיעה אמו את אביו המודאג. אולם ככול שחלפו השנים, דני הפך אובססיבי בחיפושיו אחר מפגש עם מלאך. בגיל שבע עשרה דני הסתגר בחדרו שלושה ימים, לא ישן ולא אכל, רק היה עסוק בחיפושיו באינטרנט אחר מידע שיצליח להוביל אותו למפגש המיוחל. בתחילת היום הרביעי הוא התמוטט מחוסר תזונה ושינה ונלקח לבית החולים. בעצת הרופאים הוחלט לשלוח את דני לאשפוז במחלקה הסגורה. "אנחנו נבוא לבקר אותך כל יום" הבטיחה אימו בעיניים אדומות. "שלא תעיזו לבקר אותי" צרח בחמת זעם "בסך הכול רציתי לפגוש מלאך ואתם מביאים אותי לכאן? לבית משוגעים?!"

שלושה אחים מגודלים במדים לבנים קטעו את המהומה ומשכו אותו לתוך המחלקה. "תלבש את המדים האלו ותביא לנו את הבגדים שלך ובלי בעיות מיותרות מובן לך?!״ מושפל, מובך וכועס פשט דני את בגדיו כשדמעות רותחות זולגות במורד עיניו. הוא לא האמין לאן הוא הגיע.
בכניסה למחלקה קידמה את פניו ילדה שקיפצה בין החולים משל היתה קרפדה. כשהבחינה בו החלה מקפצת לעברו, נעצרה במרחק של חצי מטר, הוציאה לו לשון ושחררה מגרונה ״קוואאפפפ קוואאפפפ״ ארוך וצעקני. דני צחק בהיסטריה, זה כל כך הצחיק אותו שלרגע שכח היכן הוא נמצא. ״דפנה הקוסמת הפכה אותי לצפרדע״ אמרה הילדה והצביעה על בחורה עם שמלה צהובה. דני הרים את ראשו וראה אותה, מבט עצוב היה נסוך על פניה העדינות, אך זה לא גרע, אפילו במעט, מהחן הקסום שהיה טבוע בה. מבטיהם נפגשו וחיוך ענק נמרח על פניו. הוא החל צועד לכיוונה, בבטנו דגדוג נעים ומבלי משים מצא עצמו בוהה בה, עד שדפנה קטעה את מחשבותיו וצעקה: "מה אתה מסתכל עליי ומחייך?!" "שמעתי שאת קוסמת, אולי תגלי לי איך פוגשים מלאכים?" "אוי לא!" נאנחה דפנה "דווקא נראית לי נורמאלי, מה הקטע שלך עם מלאכים?" -"מה הקטע שלך שאת כאן?" החזיר לה בשאלה. "אובדנות." -"אובדנות?" "נו, אהבה נכזבת, שמעת על זה? בלעתי כמה כדורי שינה, או כמה חבילות, מי זוכר, אח שלי, המפגר, מצא אותי ובמקום לתת לי לישון לנצח… נו, אתה יכול לדמיין, מאז אני כאן." -"ואוו…" הוא פלט בלחש. "ואתה?" -"ישבתי מול המחשב וחיפשתי מלאכים, כמה ימים קצת יותר מידי בשביל שאר העולם, למרות שיכולתי להמשיך לנצח, הגוף הכריע ואיבדתי תחושה, הכרה או התעלפות, איך שתרצי לקרוא לזה." "ברור לך שאתה לא מאה, אה?!" -"כן, אני יודע שאני לא מאה, יותר באזור של חמישים" הוא השיב בחצי קריצה. רגע אחד של שקט השתרר, דפנה הסתכלה על דני ובבת אחת הם פרצו בצחוק אדיר שהדהד בין קירות המחלקה. "פעם שניה בכמה דקות מאז שהגעתי לכאן שאני צוחק כמו משוגע" הגניב מחשבה. בזוית המחלקה ניתן היה להבחין בחיוך עצוב עולה על פניו של מבוגר חביב, היה זה אביה של דפנה, זמן מה שהוא לא ראה חיוך על פניה של בתו, שלא לדבר על כזה צחוק מתגלגל. "הבחור הזה מיוחד" הוא חשב לעצמו.

"עליתי הבוקר לוועדה, הרופאים קבעו לי שיחרור מחר בבוקר." היא צצה מעל מיטתו תוך שהיא מתנשפת קלות. "באיזו שעה?" שאל כשהוא משפשף את עיניו. "בשתים עשרה בצהריים, תאחל לי בהצלחה!" "אני נורא שמח שאת מאושרת, המון בהצלחה" אמר כשהוא מחייך באילוץ לעברה. "מתי אתה משתחרר?" "לא יודע, זה תלוי ברופאים." "נו ומה, עדיין אתה מקשקש איתם על המלאכים?" "האמת היא ש…" דפנה קטעה אותו "אתה המלאך של המחלקה, אתה לא מבין את זה? רק לפניי יומיים, מתן, זה שלא נותן לאף אחד לגעת בו- נתן לך חיבוק. שרה האנורקטית, כששמעה אותך אומר על הדוגמנית מהטלוויזיה שהיא מכוערת בגלל שהיא רזה, אכלה באותו יום צלחת שלמה של ספגטי. כל המחלקה הזאת מעריצה אותך! מאז שהגעת, אני שומעת את ההורים של כולם מדברים עליך. אפילו אבא שלי אמר לאמא שאתה מלאך! שבזכותך, בזכותך אני מבריאה…תפסיק עם החיפושים אחרי מלאכים ותתחיל להסתכל במראה!" דני התקרב אליה וליטף את פניה, הוא נשק לה על המצח ואמר ״האמת היא שסיפרתי להם שלא מעניין אותי לפגוש ׳עוד׳ מלאכים.״

״וזהו, ככה הכרתי את האישה היפה שלצידי.״ דני מצץ את הג׳וינט שלו עד הסוף ונתן לדפנה נשיקה. ״עכשיו זה ירח הדבש שלנו, תמיד רצינו אמסטרדם״ הוסיפה דפנה בחיוך. "אבל מה, אנחנו מדברים יותר מדי" התפרץ דני "מה אתכם, ספרו לנו איך הכרתם?" הסתכלתי על הבחורה שלצידי ועניתי להם במבוכה "האמת שהכרנו לפני חצי שעה, היא ביקשה ממני לעזור לה לגלגל ואז אתם נכנסתם… אבל אחלה של סיפור, אחי." "שטויות אחי, עזוב הכול, תסתכל עליה ותזכור את מה שאני הולך להגיד- "אל תחפש מלאכים בשמיים, יותר קל למצוא אותם בבני אדם."

אלי טויל

"כיבוי אורות זמן לישון" הכריזה אמא.
סגרתי את הספר, לא לפני שסימנתי היכן אני אוחז, ברגע ששמעתי את דלת החדר נסגרת, הוצאתי את הפנס שקיבלתי מסבא פליקס והמשכתי לקרוא מתחת לשמיכה.
”תולעת ספרים” קראו לי כולם.
בניגוד גמור, את שיעורי לשון,
לא סבלתי בעליל למעשה על
הבגרות בלשון קיבלתי 86
אחרי שמישהי עמדה מעליי
והכתיבה לי את התשובות הנכונות.
ניגודים זה דבר שמאפיין בחיי,
מילד שגדל בהתנחלויות,
דרך חינוך חרדי בבני ברק
ועד לסיום התיכון בתל אביב.
הגעתי לאמסטרדם במטרה לעבוד
בעגלות ומצאתי את עצמי ב-4
השנים האחרונות מנהל חנות פלאפל/שווארמה קטנה.
אני אוהב את השקט והשלווה
שאמסטרדם משרה עליי,
לצד התנועה הקולנית והבלתי פוסקת.
למדתי לחכות בתור בסבלנות,
למדתי תמיד להקדים בברכת שלום.
למדתי לקבל את השונה והאחר.
ולמדתי מה זה ׳חזלך׳
מקווה שזה מה שיהיה לכם
כשתקראו את הסיפורים.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.