״כל הלילה והיום רק עליך אחלום בארי שבדרום״

בפעם הראשונה שנפגשתי עם עמיחי אלון לצורך הכתבה, הוא אמר ”אני לא הסיפור“. עמיחי בן-קיבוץ בארי, גר בארנהם וחי בהולנד כבר 28 שנים, אבל כפי שהוא מתאר ”מבחינתי מעולם לא עזבתי את בארי“.

Voor het artikel in het Nederlands

עמיחי הוא בן רביעי לשושנה וויקטור (אביגדור) אלון ז“ל. הם עלו לישראל מארגנטינה בשנת 1963 עם שלושה ילדים בוגרים, בת ושני בנים. ויקטור היה הבעלים של בית דפוס בארגנטינה, וכך הגיעו לקיבוץ בארי אשר בנגב המערבי, בו פעל בית דפוס משנת 1950. כשהגיעו לקיבוץ, הרגישו שזה בדיוק המקום עליו חלמו. הם התיישבו שם והחליטו להביא לעולם ילד צבר. בזכות ההחלטה הזו נולד עמיחי.

עמיחי גדל בקיבוץ בארי, ”בן קיבוץ“ כפי שהוא גאה להציג את עצמו. כמו כל ילדי הכיתה שלו הוא גדל בבית הילדים מגיל אפס עד גיל שמונה עשרה, בלינה משותפת. בתקופה זו למדו ילדי בארי עד כיתה י“ב בבית הספר של הקיבוץ, ולא עם הקיבוצים הסמוכים בבית הספר האזורי. עמיחי גדל עם ארבע עשר בני כיתתו – כיתת תומר – שיזף, מה שיצר קשר מאוד מיוחד ביניהם. כבן קיבוץ עבד עמיחי בחקלאות מגיל צעיר. הוא זוכר את תקופת ילדותו והתבגרותו כתקופה מאושרת, חיובית ומעצימה. חיי הקיבוץ הקנו לעמיחי ערכים ותרמו לעיצוב אופיו. ”בהמשך, כיאה לקיבוצניק גאה שירתתי בצנחנים“ הוא מספר.

ילדי כיתה תומר-שיזף - גדלו בבית הילדים מגיל אפס עד גיל שמונה עשרה, בלינה משותפת.

מייצג את מגדלי הפרחים הישראליים בגאווה

אחרי הצבא חזר לקיבוץ, שם פגש את מוניקה שהיתה מתנדבת מהולנד. הם נישאו בישראל ואחרי הולדת ביתם הבכורה אנוק (28) עברו להולנד שם נולדה בתם השניה מירה (25). עמיחי ומשפחתו עוברים לארנהם והוא משתלב בעבודה בבורסת הפרחים, שם הוא עובד עד היום כאחראי על הקשר עם מגדלי הפרחים בישראל. “המשרה שהוצעה לי הייתה ממש זכייה בפיס, אני מרגיש שהיא מאפשרת לי לייצג את מגדלי הפרחים הישראליים בגאווה.”

לאחר עשרים שנה עמיחי ומוניקה נפרדו, אך נשארו חברים קרובים. “מוניקה היא עדיין החברה הכי טובה שלי”, הוא מספר. עמיחי נשאר לגור בארנהם ולמרות המרחק הקשר עם הקיבוץ נותר הדוק. במסגרת העבודה עמיחי נוסע בכל שנה מספר פעמים לישראל ובכל פעם מבקר בקיבוץ את המשפחה והחברים. הוא מספר שכל נסיעה לארץ מרגישה כמו חזרה הביתה. הבנות הצטרפו פעמים רבות לנסיעות שלו, ולמדו להכיר את הקיבוץ שהשפיע עליו כל כך. במשך כל השנים הוא שמר על הקשרים האישיים והמשפחתיים.

ספר לי על השבעה באוקטובר

”האירועים בשבעה באוקטובר תפסו אותי בזמן חופשה חלומית בבאלי. הגעתי לשם ארבעה ימים לפני שהכל התחיל. בשעה שתים- עשרה וחצי בצהריים שעון אינדונזיה, קיבלתי טלפון מחבר ישראלי שסיפר לי על מטחי טילים כבדים. התחברתי לטלוויזיה כדי להבין את המצב, ובמהרה הבנתי שיש מחבלים שכבשו את הקיבוץ שלי. מאותו רגע הייתי דרוך, בניסיון לקבל אות חיים מהמשפחה שהייתה מפוזרת בשבעה ממ“דים בקיבוץ.

אחרי 30 שעות כולם היו במקום מבטחים. למרבה המזל, אף אחד מבני המשפחה שלי לא נחטף או נפגע, אך הידיעות על הירצחם של חברים קרובים לא איחרו להגיע. התמוטטתי מעייפות וכשהתעוררתי קניתי מיד כרטיס חזרה להולנד.“

ביום שני נחת עמיחי בהולנד. דבר ראשון הוא נפגש עם בנותיו ואימם שהיו נסערות וכואבות. אחרי יומיים הוא שמע על עצרת מתוכננת לתמיכה בישראל בכיכר הדאם. בעזרת קשרים בבורסת הפרחים, התגייס והצליח לארגן תרומה של אלפי פרחים. הפרחים שימשו לקישוט הבמה וחולקו למשתתפים בעצרת. ”לאחר העצרת, הרגשתי שאני חייב להגיע לקיבוץ ולמשפחה שלי בארץ. קניתי כרטיס טיסה וכעבור שבוע נסעתי בלי לדעת מתי אחזור. הצטרפתי לבני המשפחה שלי שהיו פליטים במלון בים המלח (נכון לזמן כתיבת שורות אלה הם עדיין שם, ר.נ.)

עמיחי, מוניקה, אנוק ומירה, בעצרת בדאם - Amichai, Monica en dochters Enoch en Mira tijdens een bijeenkomst op de Dam

כל אדם שפגשת הוא מלאך משמיים כי הוא חי

האווירה במלון הייתה אווירה קשה של הלם וחוסר השלמה עם המציאות. שבועיים אחרי הטבח, לא היה ידוע עדיין מה עלה בגורל רבים מחברי הקהילה. במלון שהו 750 חברים מתוך הקהילה והלחימה עדיין נמשכה. אנשים הסתובבו וכל הזמן התחבקו ובכו. היתה תחושה שכל אדם שפגשת הוא מלאך משמיים כי הוא חי. היה הלם וחוסר ודאות מוחלט מי שרד ומי לא. בכל יום התקבלה רשימה ארוכה של נרצחים ונעדרים. כל מפגש עם חבר או חברת קהילה היה אמוציונלי, כי זה מישהו שאיבד בני משפחה או שאולי נחטפו לו בני משפחה. בעיקר התחבקנו ובכינו.

אני הרגשתי שאני מוכרח להיות חיוני ומיד אמרתי שמה שצריך אני אעשה. לקחתי על עצמי את האחריות לרכז את נושא הפרחים להלוויות. בכל יום קיבלתי רשימת הלוויות שיתקיימו ביום המחרת, בימים הראשונים היו מעל עשר הלוויות ביום. מגדלי הפרחים נרתמו ושלחו פרחים ובעזרת צוות של מתנדבים הכנו בכל יום את זרי הפרחים להלוויות. זה היה מבצע שלם, כמויות גדולות של פרחים, המגדלים היו מגיעים באמצע הלילה להביא את הפרחים. אני הייתי באטרף, הייתי כולי מפוקס, שהכל יצא בזמן, שהזרים יגיעו למקום הנכון.

בנוסף אירגנו במלון פינת זיכרון לנרצחים, מסַדַר פרחים מקצועי הגיע בהתנדבות והכין את הזרים לפינה הזו ולאולם בו ישבו המשפחות  שבעה. לאחר כעשרה ימים, קצב הלוויות ירד. הרגשתי שזה הזמן
לחזור להולנד לבנות.“

אז אתה רואה את הטֶבַח

עמיחי חזר להולנד בתחילת נובמבר לעבודה ולבנותיו. ”בהתחלה הרגשתי בסדר אבל מהר מאוד הרגשתי רע, שאני לא מסוגל להישאר כאן בהולנד. הרגשתי שהגוף שלי דורש ממני לחזור לקיבוץ“. עמיחי עשה את הסידורים הדרושים ובסוף חודש דצמבר טס לישראל. ”הפעם נסעתי לקיבוץ.“ בקיבוץ התגוררו כבר שישים-שבעים חברים שהרגישו שעליהם לחזור לקיבוץ להתחיל לשקמו, ככח חלוץ. חדר האוכל החל לפעול שוב, בית הדפוס נפתח וחזר לפעול במרץ. החברים המפונים היו יוצאים כל יום מהמלון בים המלח בשש ורבע בבוקר ומגיעים בשמונה לבארי, עובדים וחוזרים בשלוש וחצי מהקיבוץ לים המלח. ככה עד היום. יש גם קבוצה יותר קטנה של חברים שפונתה לתל אביב, גם משם יש הסעה כל בוקר וחזרה.“

הדבר הראשון שעמיחי עשה כשהוא הגיע לבארי היה לסייר בקיבוץ לבדו, להרגיש. ”אז אתה רואה את הטֶבַח, את ההרס, את הבתים השרופים של החברים שלי. מהבית הזה נחטפה בת כיתה שלי, פה נרצח חבר שלי, פה ידידה, פה הבנים של חבר אחר. פה נרצחו 101 חברים וחברות. ונחטפו מפה 31 אנשים, נשים, גברים וילדים. (נכון לזמן כתיבת שורות אלה, ר.נ). אני עובר בשביל ליד הבתים ומבין שאין לי יכולת להכיל את זה עכשיו. הזכרתי לעצמי שהגעתי לכאן לעזור, שאני יכול לתת מעצמי משהו בכל המצב המטורף הזה, משהו שלי, של עמיחי, שזו הרגשה טובה, זה חיוך, סוג של אופטימיות בתוך החושך הזה.“

עמיחי התגורר בבית של אחיו שלא נפגע על ידי המחבלים. ”אח שלי, גיסתי, הבת הצעירה ובן זוגה ושלושת ילדיהם שהו בממ“ד הקטנטן, במשך 30 שעות, במזל גדול לא נכנסו אליהם, הבית נשאר שלם“. זאת הייתה עונת קטיף אבוקדו ופירות הדר, והייתה הרבה עבודה. לקיבוץ הגיעו מאות מתנדבים ומתנדבות מכל רחבי הארץ: דתיים וחילוניים, צעירים ומבוגרים, הייתה התגייסות עצומה. עמיחי הצטרף לצוות חקלאות בארי ועבד בקטיף. ”אני בחרתי, חוץ מהקטיף עצמו, להיות אחראי על המורל. להתמקד בדברים הקטנים שיעשו טוב. עברתי עם סיר גדול בין הקבוצות ובשלתי קפה שחור למתנדבים ומתנדבות. הצעתי להם קפה, עוגיות, וחיוך. בחרתי להתמקד בחיובי. למרות הקשיים, הרגשתי מחובר וחיוני“, מספר עמיחי.

הרגשתי מחובר ונתתי מעצמי

בסופי שבוע הוא נסע למלון בים המלח להיות עם המשפחה והחברים. במלון נמצאים שני אחיו וכל בני משפחת אלון המורחבת. ”היה לי חשוב לבלות עם אחיי ומשפחותיהם וגם עם ותיקי הקיבוץ, אנשים בני שמונים פלוס ששרדו את השבת השחורה הזו. קיימנו קבלות שבת ביחד, הייתי ניגש לשוחח איתם ומנסה להעלות אפילו חיוך קטן על פניהם. בכל מוצאי שבת היינו נוסעים לכיכר החטופים בתל-אביב, שם יש לבארי ביתן שמנוהל על-ידי יוצאי הקיבוץ. ובכל יום ראשון שוב לעבודה בקיבוץ.הרגשתי מחובר ונתתי מעצמי. חוויתי את כאבם של חברי הקיבוץ ואת הכאב הפרטי שלי, ראיתי את כוחו של העם שלנו ואת העזרה ההדדית. זו הייתה תקופה קשה ומיוחדת, והתחושה של החיבור והנתינה הייתה עצומה.“

מימין לשמאל: צבי, נורית, ההורים: שושנה וויקטור (אביגדור), דניאל. מאחור עמיחי

אני חי בהולנד אבל השורשים הם בארי

בסוף חודש פברואר 2024 עמיחי חזר להולנד, אך מהר מאוד הרגיש שהוא רוצה לחזור להתנדב בקיבוץ. ”כבר סיכמתי עם העבודה על חופשת שבתון והתחלתי לתכנן את החזרה שלי לארץ. אבל בשיחה עם הקיבוץ הבנתי שהצרכים השתנו: הקטיף הסתיים ואין מתנדבים, לכן החלטתי לשנות את התוכניות ולדחות את הנסיעה. אני מאמין שבספטמבר או אוקטובר אני אסע שוב“.

עמיחי חי עם קונפליקט גדול מצד אחד הצורך הפיזי לסייע בקיבוץ ומצד שני חייו בהולנד. ”אחרי 28 שנה בהולנד, אני סוף סוף מרגיש שפה זה הבית שלי אני חי בהולנד לצד בנותיי אבל השורשים הם בארי“. כששאלתי אותו מה יקרה עם הקיבוץ בשנים הבאות הוא אמר: ”קשה לענות על השאלה הזו כי אנחנו באירוע טראומטי מתמשך. אי אפשר להפריד את מה שיקרה עם הקיבוץ ממה שיקרה עם המדינה. בארי הוא קיבוץ חזק חברתית וכלכלית כאחד, אני מאמין שהקיבוץ יצליח לקום מהשואה שעברה עליו וישוב להיות קיבוץ מבוסס ומוצלח. אך לפני הכל אני מייחל לחזרת כל החטופים מבארי ומשאר המדינה לבני משפחותיהם בקרוב.“

הכתבה שלי מוקדשת למשפחת בן-עמי, מקיבוץ בארי. רז היא בת כיתה של עמיחי. רז ואוהד בן-עמי נחטפו בנפרד בשבעה באוקטובר. אלה ויולי שתיים מבנותיהם היו בממ”דים נפרדים בקיבוץ וראו בסרטון שפורסם בטלגרם את חטיפתו של אביהן. מאותו הרגע החלו שלוש בנות המשפחה: יולי, אלה ונטלי לפעול להחזרת הוריהם. רז שוחררה מהשבי בחודש נובמבר לאחר 54 ימים הצטרפה למאבק של בנותיה. אני מייחלת לחזרתו של אוהד לרז ולבנות, במהרה. אלה שירתה עם יערה בתי בחיל האוויר, ואני מקווה לארח אותם בהרכב מלא בקרוב בהולנד.

ריקי

Avatar photo

ריקי מתגוררת בעיר מאסטריכט עם בני משפחתה משנת 2004.
פעילה בקהילה הבינלאומית בעיר והקהילה הישראלית יהודית. עוהדת כמנהלת משאבי אנוש בחברה ישראלית. ריקי אוהבת לעסוק בכל הקשור ביצירה - נייר, קרמיקה, רקמה ובכל מה שאפשר בתחום. כמו כן היא חלק ממיזם בּוֹאנָה, המועל תחת בית המדרש החילוני.
ריקי מנהלת את הדיגיטל במערכת דאצ'טאון וחברה בצוות המנהל של המגזין.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.