שיט בתעלה


יש קטע כזה ביהדות, שכלים חדשים, לפני שמשתמשים בהם לראשונה, צריך להטביל. בארץ יש מקווה כלים ייעודי ואפשר גם בים או במעיין, אבל לא באמבטיה, אל תתחכמו. בהולנד יש תעלות, רובן בסופו של דבר מתחברות לים, ובאופן עקרוני גם בתעלות מותר להטביל כלים חדשים.
לקחתי איתי שקית עבה מלאה בכלים חדשים והלכתי לתעלה הקרובה לבית, להטביל. כרגיל היה קר וגשום, זה לא היה הכי נוח, אבל מה לעשות, מחויבות זו מחויבות. התיישבתי בקצה הדשא, קרוב לשפת המים, והוצאתי מהשקית את הצלחת הראשונה. הושטתי אותה אל המים, הטבלתי את כולה, קפאתי. בשקית היו כחמש עשרה צלחות, כעשרים מזלגות וסכינים, שתי מחבתות קטנות ושלושה סירים די גדולים, כולל מכסים. כשלושים פריטים בסך הכל וקור כלבים. אחרי שהטבלתי ככה שלוש צלחות הבנתי שכדאי להתייעל אחרת יכול להיות שתהיה לי כוויית קור. השארתי את השקית על הדשא, הלכתי הביתה, חזרתי עם סלסלת כביסה גדולה עם חורים והנחתי בתוכה את מרבית הכלים. אפשר להטביל ככה אם הכלים לא צמודים זה לזה והמים מגיעים לכל מקום.
לאט לאט ירדתי עם הסלסלה אל המים, מחזיקה אותה חזק בשתי הידיים, שומרת בקושי על שיווי המשקל על הדשא החלקלק. על השביל מעלי חלפו הולנדים, מהם רוכבים מהם הולכי רגל. רוכבי האופניים הפנו מבט מהיר והמשיכו, הולכי הרגל עצרו והסתכלו. אישה צעירה (די נאה, יש לציין) יורדת עם ארגז גדול של כלי מטבח נקיים אל התעלה שלמטה. למה? איזה הסבר מתקבל על הדעת אפשר למצוא למראה הזה?
אני רגילה למבטים האלה, גם עכשיו לא ייחסתי להם חשיבות. יש פה משימה, יש כלים להטביל, יש לי אורחים, קר ולא אכפת לי מה אתם חושבים, אנחנו לא מכירים, דאח. כרעתי על שפת המים עם הסלסלה בשתי ידיי ולאט הורדתי אותה אל המים הקפואים. היא משכה אותי למטה, רגל ימין נעמדה בזוית לא נוחה על אדמה רטובה ומחליקה, איבדתי שיווי משקל ונפלתי למים. זה היה סוריאליסטי בדיוק כמו שזה נשמע. בבת אחת מעיל הפרווה העבה הפך ספוג וכבד, מים נכנסו לנעליים, איבדתי את הכובע ואת הכבוד העצמי שלי, וכנראה שכמעט התעלפתי מהקור. כל הכלים התפזרו ושקעו, רק סלסלת הפלסטיק צפה על המים, הפוכה. הרמתי את הראש לראות אם מישהו ראה, ברור שכן. היו שם חמישה עד עשרה הולנדים סקרנים. אין לכם עבודה?
וילם היה הראשון שהגיע אלי. הוא הושיט  יד ארוכה וממש משה אותי מהמים. התעלה לא הייתה עמוקה כך שעמדתי על הרגליים מהר, אבל הבגדים הספוגים הכבידו. לאט לאט צעדתי איתו, מטפסת על הגדה ורועדת מקור, אפילו האנגלית קפאה לי ורק אמרתי מלא 'שיט'. ענפים דקים ועלעלים הסתבכו לי בשיער. למעלה על הדשא כבר התאספה קבוצת סקרנים קטנה, לא הייתה לי שום דרך להסביר להם מה קרה ולמה. לא רכבתי על אופניים ולא הייתי שיכורה או תחת השפעת סמים. רק רציתי, בגלל היהדות, להטביל כמה סירים, בעצם הייתי תחת השפעת סירים. מישהו יצא מהבית עם כוס תה חם, גברת נחמדה אפילו הביאה מגבת. היא נראתה לי מוכרת, כי היא הקופאית בסופר ליד הבית. יותר אני לא מגיעה לשם גם אם נגווע ברעב.


הייתי בדילמה. מצד אחד רציתי לברוח משם כל עוד נפשי בי, להימלט מהבושה ולהחליף בגדים. מצד שני, מה יהיה על הכלים? כל הסירים שלי? ממה נאכל? איזה שיט. וילם הנשמה עשה כמה טלפונים ואחרי שכולם כבר התפזרו ואני התקלחתי, התלבשתי ושמתי את המעיל במייבש, חזרתי אל הזירה. הגיע שירות מיוחד והם הוציאו מהמים את רוב הכלים, כולם טבעו די קרוב אחד לשני והיו טבולים ממש, למהדרין. 'איטס ביקוז אוף דה ג'ואיש טראדישן' נתקל במבטים תמהים, למה אי אפשר במדיח? הזמנו את וילם לקפה והבאנו לו צלחת דקורטיבית, מהניצולות. טבולה, כמובן.
אם יצא לכם להתיישב על כיסא ולשבור אותו, לקבל עוגת קצפת בפרצוף, להופיע לישיבה חשובה באיחור ועם כתמי הנקה או להגיע למסיבת תחפושות בלי תחפושת, אתם יודעים טעמה של בושה ושל קצפת. אבל ליפול לתעלת מים בהולנד בעקבות סירים ומחבתות ויהדות, לעיני עוברי אורח ובאור יום, זו ליגה אחרת לגמרי, זה סיפור שיסופר לנכדים, ורק בשבילו היה שווה לנו כל הרילוקיישן הזה.

 

2 Responses

  1. Avatar
    רות at |

    ממש נהנתי מהכתיבה שלך אשריך

    Reply
  2. Avatar
    יהודית at |

    יולי הנפלאה,
    אני בוכה מצחוק וממבוכה ומהזדהות. חיבוקים חמים בתוך כל הרטוב הקפוא הזה

    Reply

Leave a Reply