בדאצ׳טאון ממשיכים את המסורת של ציון אירועי יום השואה באמצעות ערבי זיכרון בסלון. זו השנה הרביעית ברציפות שאנו מקיימים את המסורת. השנה, תשפ״ג, לא רק אונליין, גם בסלונים הביתיים.
יחד עם ארגון "זיכרון בסלון" והשגרירות הצלחנו לחבר מעל 20 שורדי שואה הולנדים שיספרו את סיפורם בבתי מתנדבים ישראלים.
הסלון המרכזי של דאצ׳טאון התקיים ביום ראשון בערב (16 באפריל) בביתה של לימור לוי באמסטלפיין. הקשבנו לסיפורה (בעברית) של הגברת הנס ון חלדר: ״בין שתי אמהות״. סיפור מרגש שמאיר על הזוית של הנס כבת יחידה להוריה איזידור ופלורי יעקובסון. הנס ילדה קטנה, הועברה לגור עם משפחה נוצרית מאמצת. הנס שלא זוהתה במשך כל המלחמה כיהודייה, הצליחה לשרוד אצל אמה המאמצת וביתה קארן. בין השלוש נרקם קשר משפחתי עמוק ומיוחד שנמשך לאורך שנים רבות. הטרגדיה של הנס מצויה בקשר שבין האמהות לבינה. הקושי לחזור לחיים נורמטיביים ומחבקים עם אמה הביולוגית והמסלול שחייה ניתבו אותה בעקבות זה. הנס נישאה בשנת 1957 לאהרון ונולדו להם ארבעה ילדים. שניים מילדיה, עמוס ונעמי נכחו במפגש והשתתפו גם בשיח שהביא את הערב למיוחד במינו.
אולי יעניין אותך גם:
שירים מכאן – אמסטרדם בוכה
לחיות עם השכול, גם בהולנד
להצטרפות לרשימת הדיוור של דאצ'טאון
על הערב
עזי רחים, פסיכולוג במקצועו, ממקימי ומנהלי מרכז ״מול נבו״ בישראל, מרכז הדרכה העוסק בזיכרון השואה ולקחיה, הנחה את הערב.
עזי והנס יצאו יחד למסע לפולין שבמהלכו עברו באתרים מרכזיים שהם חלק מהמלחמה. בין היתר ביקרו גם באושוויץ, שם אמה של הנס הייתה.
הנס לא דיברה על המלחמה במשך כל המסע. היא לא דיברה על המלחמה כמעט אף פעם. למעט מקרה אחד יוצא דופן, בו נכדתה ביקשה שתגיע לשתף את הכיתה שלה, ילדים בני 9 בסיפור, ואז התרצתה, פעם אחת ויחידה. הפעם השנייה הייתה בערב זיכרון בסלון האחרון. כשנשאלה מדוע היא הסכימה לשתף את סיפורה הפעם, אמרה שהרבה פעמים ביקשו ממנה לספר, ״יש שני סוגים של ניצולים. יש כאלו שאוהבים לדבר וכאלו שלא. אני שייכת לקטגוריה השנייה״, ועם זאת היא מבינה שזו עכשיו מחובתה.
התכנית האמנותית
הערב החל בשיר ״דמעות של מלאכים״, בביצוען של רביעיית הבנות: הדר, מיילה, נוגה ותמר, מבית הספר למוזיקה 'קונצרטינו'.
לאחר מכן פתח עזי בהקראת שיר של המשורר ולדיסלב שלנגל, שנחשב למשורר של גטו ורשה. שלנגל היה דמות משמעותית בחיי הגטו. טרם המלחמה, הוא תפס את מקומו כמוציא פיה של הקהילה היהודית בורשה.
החג החדש / ולדיסלב שלנגל, משורר מגטו וורשה, נכתב בשנת 1942
יהודי לכל עת, צריך חג ומועד
כל מנהג וסיבה לו אחרת
כי כל חג לו מזכיר, עברו המזהיר,
איזה נס, או אירוע או מרד.
רעשן, מסיכה – זה המן הרשע
ומצות – זה פרעה במצרים
בכל חג ניזכר, באויב וצורר,
ובנס אשר בא משמיים.
תיגמר המלחמה, ותחלוף הזוועה
ויגיחו צללים מן הבור.
אז ירצו הם לחגוג, כמו סוכה עם אתרוג
יום לזכר ישיבה במסתור.
ויזמינו אורחים לבורות, מרתפים,
ובבונקר ישבו בדממה.
יעמדו רגע דום, ויוכרז יום של צום
לזכר רעב וחרפה.
וידליקו נרות, לעילוי נשמות
ובלב מלא שמחה ואמונה
יזכירו מקלט, בו המתינו בלאט
שתגיע קרן אור ראשונה.
הזקנים יספרו, צעירים ילעגו:
"שוב הסבא מפריז, זה מוגזם,
זה בטח דמיון, זה חסר הגיון
כמו משה שחוצה את הים".
לפנות ערב יצאו, לבתים יחזרו
אל עולם יותר טוב ויפה וחדש
מסביב לשולחן, יסעדו את ליבם
בעוגת צלב קרס בדבש.
לאחר מכן, האורחים צפו בחלק מסרט של 'יד ושם' שהוכן על הנס. הסרט נתן רקע על הולנד של התקופה ההיא ומשם עברו לסיפורה של הנס, שהחל מיד לאחר הסרט.
במקביל, הערב שודר בדף הפייסבוק של דאצ׳טאון, לאחר שמיעת העדות התקיים שיח עם משתתפים בזום. את חלק זה הנחתה מיכל מדר-פורת, מנחת קבוצות התמקדות.
שנה רביעית ברציפות
זו השנה הרביעית שאנו מקיימים בדאצ׳טאון אירוע של זיכרון בסלון. בשנים האחרונות היו אלה אירועים מקוונים בלבד. מדי שנה, אשת צוות מהמערכת ניפגשה עם שורד שואה הולנדי לשיחה אישית על סיפור החיים, סיפור ההצלה המרגש. הפגישה כללה צילומים שנערכו תוך שמירה על האותנטיות של הסיפור. הסיפורים שודרו בערב יום השואה לקהל גדול. בסיום המשדרים התקיימו שיחות מרגשות בחדרי זום.
הפעם, יכולנו לצאת לסלונים הפיזיים ולקיים מפגשים מרגשים ואינטימיים, פנים אל פנים ולהמשיך בגאווה את שרשרת הזיכרון.