זר לא יבין זאת: שתי דקות דומיה, לקול צפירה מנקב לב, מזכירות בבת אחת לכולנו פעם בשנה, עד כמה כבד הוא המחיר של "להיות עם חופשי בארצנו". גם השנה, נשמע את הצפירה בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה שיתקיים באמסטרדם. לקראת אירועי היום נפגשה לימור לוי עם דויד שמש וקים קלר, כדי לשמוע על התמודדות במציאות היום יומית עם השכול מרחוק.
בעוד מספר ימים יחול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. לצערנו, כולנו יודעים ומרגישים שזה לא באמת משנה היכן אתה נמצא ברחבי העולם, הייחודיות של היום המורכב הזה, משותפת לכולנו, נוגעת בכולנו. לקראת יום הזיכרון, אנו מביאים את סיפורם של שני ישראלים, בנים למשפחות שכולות, שעברו להתגורר בהולנד לפני שנים רבות, וגם את השכול והקושי, לקחו עימם בדרכם.
דויד שמש מספר על אחיו וייצמן, שנהרג בסיני בשנת 1979
דויד שמש, ששכל את אחיו לפני 42 שנה על אדמת ישראל חוזר פעם אחר פעם על החשיבות והזכות שיש לנו כעם, מיוחד ונבחר להגן על ישראל הקטנה. גאה ונרגש מספר על ילדיו שסיימו כולם תפקידים קרביים בצבא וחלקם בקצונה. האיש שנפגש עם השכול יותר מפעם אחת בחייו, עומד איתן אל מול אתגרי החיים ומוצא את הכוחות להתמודד יום אחרי יום עם מה שהחיים מזמנים לו.
בצהרי היום אני נכנסת למסעדה במרכז השקט של שכונת באוטנפלדרט באמסטרדם, Meet me kosher בבעלותו של דוד שמש. שמש יושב בשולחן צידי ליד חלון גדול, ומזהה אותי מיד. ארשת פניו נראית קשוחה לרגע אבל תוך כדי שיחה אני שומעת אדם חם, טוב לב עם אהבה גדולה מאוד למולדתו, לשורשים הישראלים.
״אהבת ישראל זה מעל הכל״, קובע שמש. והשיחה בינינו מתחילה עם כמה פירושים מאוד מענינים על מילים ומשמעותן.
״אני כאן כדי לשמוע את הסיפור שלך״, מביטה בו ורואה את עיניו מזוגגות מעט. הוא נזכר. הוא בעצם זוכר כל יום. כשאני מתחילה לכתוב לעצמי כמה תזכורות, שמש מתחיל לשתף בסיפור שלשמו הגעתי.
אולי יעניין אותך גם:
זיכרון בסלון בהולנד: העדות שלהם, האחריות שלנו
"הרגשנו שאין אפשרות אחרת מלבד לארגן משהו ומהר"
החוק אומר – כאן מותר לקטוף!
תתקשר בדחיפות לשגרירות
״זו הייתה שנת 1979. אני הייתי צעיר וטיילתי בעולם. במשך שבעה חודשים נסעתי מעיר לעיר עם חבר, חרשנו כפרים ומקומות יפים. מארץ לארץ ,עד שהגענו להולנד. אחרי כמה שבועות בהולנד, הייתה לנו התלבטות אם להמשיך לטייל בספרד או צרפת או לחזור לישראל. החבר שלי רצה לחזור לארץ ואני מאוד רציתי להמשיך לטייל.
ערב אחד, כשיצאנו לבלות בעיר חזרתי למקום החניה ומצאתי את הרכב שלי מסונדל. על החלון השאירו לי פתק: 'Call the embassy'. אני מרימה חצי גבה למשמע המעשה הלא צפוי הזה, וסקרנית לשמוע את המשך הסיפור.
״תביני, מדובר בתקופה שבה לא היו טלפונים, בקושי היה איך לתקשר אחד עם השני וזה נראה לי די הגיוני שהשאירו לי פתק. לא ממש הבנתי מה המהות פה. חזרתי הביתה ולמחרת התקשרתי לשגרירות. לא הבנתי כמה דחיפות יש בזה. מהצד השני ענה לי מישהו שהתעקש להיפגש איתי ולא להמשיך בשיחה הטלפונית. אחרי לחץ מצידי הוא אמר לי שמדובר באחי."
יהושוע וייצמן בנימין שמש, ז״ל.
״זה אחיך, הוא היה במהלך תרגיל צבאי בסיני. היה פיצוץ…״ מספר שמש על שיחת הטלפון ההיא. "מיד קטעתי אותו ושאלתי אם הוא נהרג. אבל הקול בצד השני לא יכול היה לאשר את זה טלפונית. אני הבנתי. התקשרתי הביתה, אחי הגדול ענה ובישר את הבשורה המרה. לצערי, ללוויה לא הספקתי להגיע. אבי היה אדם מאוד דתי ולא היה מוכן להמתין. הגעתי ישר לשבעה. נכנסתי הביתה, כבר היו שם הרבה אנשים שהגיעו לנחם. אימי ראתה אותי ופרצה בבכי.״
משפחה גדולה, אין דבר חשוב מזה
שמש גדל במשפחה דתית עם תשעה אחים ואחיות. בכל רגע בשיחה אני מגלה עוד פרטים על משפחה חמה ומלוכדת שעלתה מעיראק ועברה כמה וכמה מקומות דיור עד שהגיעו לביתם בפתח תקווה, שם חיים רוב אחיו גם היום.
״אחי הותיר אחריו אישה בהריון ועוד שני ילדים קטנים. היום ברוך השם כולם גדלו ויש נכדים.״ שמש משוויץ ומראה לי תמונה של אחת הנכדות של אחיו המנוח בנייד. ״יש בזה גם נחמה״ הוא מביט בערגה בתמונה. ״המדינה דאגה לאישתו ולילדיו. כולם גדלו ולמדו וכמובן שגם אנחנו המשפחה עזרנו המון. אנחנו משפחה גדולה, אין דבר חשוב מזה."
כשאני מבקשת לדעת עוד קצת על אחיו נראה שקשה לו. האדם החזק שיושב מולי ומבקש נחמה בבורא עולם מתקשה למצוא את התיאורים לרגע זה. ״הוא היה איש טוב, כל כך חזק, הוא אהב כדורגל. הוא באמת היה דוגמא ומופת לאיש משפחה. בכל שבוע היה מגיע לבקר את הוריי, גם אחרי שהתחתן היה חשוב לו מאוד הקשר המשפחתי."
"האמונה חזקה" – טרגדיה נוספת בבית משפחת שמש
״אחרי המוות של וייצמן נשארתי שנה בארץ אבל לא הצלחתי למצוא את עצמי וככה יצא שטסתי חזרה להולנד״, מספר שמש. עם השנים מצא אהבה עם הולנדית, התחתן ונולדו להם ארבעה ילדים. היו תקופות ששמש ומשפחתו גרו בישראל. אך הוא תמיד שמר על הקשר עם הולנד והמשיך לבסס כאן את עסקיו.
הטרגדיות במשפחת שמש לא הסתיימו. ביתו של דויד נהרגה בתאונת דרכים, כשהיא בת 17 בלבד. אשתו דאז, קרסה. האובדן והכאב היו קשים מנשוא. ״היא כעסה עליי, לא הבינה איך אני יכול להמשיך הלאה. היו עוד ילדים קטנים בבית שהיה צריך לדאוג להם ולטפל בהם, גם ככה הטראומה קשה, מישהו היה צריך להרים את הראש ולהמשיך״, הוא מספר. כששאלתי איך הוא עשה את זה, הוא אומר שהאמונה חזקה. נראה שלא הייתה לו ברירה אחרת. דויד נמצא עם הפנים קדימה. הוא לא מרשה לעצמו לקחת צעד אחורה. כיום, דויד נשוי בשנית ומחלק את זמנו בין הולנד וגרמניה.
הוא נוהג להשתתף בטקס יום הזיכרון שמקיימת השגרירות לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה מדי שנה. באופן קבוע קורא דויד את "יזכור" בטקס. לדבריו זה ממלא חלק מהחלל שנוצר.
קים קלר מספר על אביו יוסי שנהרג במלחמת לבנון (1982)
קים קלר, אב לשניים מתגורר עם אשתו ההולנדית באמסטרדם כבר 19 שנים. קים הוא נצר למשפחת קלר, ממתיישביה הראשונים של העיירה ראש פינה. מצד אימו, משפחת הורביץ הייתה ממקימי קיבוץ כפר גלעדי. משפחות שורשיות בארץ ישראל, מזוהות עם ארגון השומר וההגנה. כשגרים בקיבוץ שנמצא במרחק קפיצה מגבול לבנון, זה ברור שהחינוך הוא מאוד מיליטנטי, והגבורה היא ההקרבה.
ככה מתחילה השיחה עם קים: דיבורים על גבורה ועל הכרח של מציאות חיים. על המשמעות בעיניו של אביו להגן על הבית. לשרת מעבר לגבול. מהר מאוד אני מבינה שקים גדל אל תוך האתוס ההירואי של אביו.
ספר לי על אבא שלך
"הסיפור של אבא שלי ייחודי", פותח קים. "סיפרו לי שהוא מאוד רצה להתגייס לקורס טייס, אבל במבדקים הוא היה חולה וזה התפספס לו. ככה הוא מצא את עצמו מתחיל שירות צבאי בסיירת מטכ״ל. בזמן זה בינימין נתניהו היה המפק״ץ שלו. קצת לפני סוף המסלול, הוא נפלט משם ובסופו של דבר סיים קורס קצינים. לאחר שהשתחרר הוא חזר לקיבוץ ומצא עבודה בתור מאבטח באל-על, אבל הוא לא ויתר והתעקש בגיל 24 לחזור לצבא, והפעם לקורס טייס. את הקורס סיים בהצלחה והפך להיות מדריך טיסה. המסלול שלו היה בהחלט חריג.
זיכרון ראשון מאבא
״הבית בחצרים. אני ממש זוכר את הבית ואיך הכל נראה. הסלון, המטבח. כשאחי עשה עבודת שורשים לבר מצווה הוא הסריט סרט ונסענו לשם יחד. עברנו על כל פיסה. גם הגענו אל הבית בתל נוף. עברנו את מסלול החיים שלנו עם אבא. זה מהדהד בי גם היום. מאחורי הבית הייתה חורשה. היה לנו חור בדלת רשת שפנתה לעבר החורשה והיו נכנסים דבורים לתוך הבית, אבא הראה לי איך לוקחים ספר גדול והורגים כך את הדבור. היה לנו עקרב צהוב במטבח, והוא הרג את העקרב והלכנו לזרוק אותו בפח". ״הזכרונות שנחרטו אצלך, זה של אבא גיבור.״ אני משתלבת באותנטיות וזה פשוט יוצא, ״כן״, קים מאשר. היה לי אבא גיבור, אין ספק.״
הגופות נלקחו בשבי
השנה 1982, מלחמת לבנון. קים היה בן ארבע וחצי. ״גרנו באותה תקופה בבסיס חצרים בדרום הארץ. אבא שלי היה מדריך בבית ספר טיסה, הוא הצטרף לטייסת חדשה של מסוקי קרב (קוברה), שנקנו מארה״ב. ארה״ב השתמשה בהם במלחמת ויאטנם. זו הייתה טייסת חדשה ואנחנו היינו אמורים לעבור לגור בבסיס פלמחים כחלק מהשינוי".
"בערב הראשון של המלחמה", מספר קים, "לפני שהכוחות הרגליים נכנסו לעומק לבנון, המסוקים היו צריכים לבצע סריקות בפנים, ואז זה קרה. במהלך הגיחה הופעלה על המסוק שלהם אש נ"מ. אבא הטייס והנווט עמי ספקטור נפלו. הגופות שלהם נלקחו בשבי. ההנחה היא שהם מתו בהתרסקות. בין חודש לחודשיים לא ידעו באמת מה קורה והיו ניסיונות למגעים וחיפושים, בשלב מסוים ידעו היכן הם נמצאים. היה תהליך של משא ומתן ולבסוף הגופות הוחזרו".
"הגופות נגררו ועברו התעללות ברחובות ביירות, יש תמונות וסרטים שצילמו רשתות זרות, למזלנו לארץ זה לא הגיע, כי הייתה צנזורה, אבל זה פורסם בעיתונות הזרה. לפני כמה שנים חיפשתי משהו ביוטיוב ומצאתי את זה. ראיתי שם גרירת גופה ובעיטות וזריקת אבנים". אני לוקחת נשימה, ורוצה לשאול, וקים ממשיך, ״אני חיפשתי את זה. ומצאתי. זה קשה, אבל זה אבא שלי וזה חלק מסיפור חייו אז היה בזה סוג של השלמה, של סגירת מעגל.״
״אחרי מותו, אבא היה מאוד נוכח בבית, בחיים שלנו. החברים מהקיבוץ ומהטייסת, עטפו אותנו במשך המון שנים. גם אחרי שגדלנו הם היו מגיעים. היינו ממש בני בית אצל החברים מהטייסת. הילדים של הטייסים הם אחים שלנו. התחושה ממש קרובה, של משפחה אחת."
ומה לגבי האזכרות?
״האזכרות היו משהו מאוד משמעותי בחיינו. תמיד היו המון אנשים. אחרי הטקס בבית הקברות היינו עולים אל אמא הביתה ויושבים בחוץ. מעלים זכרונות, מדברים, העיקר היה המפגש ולהיות ביחד. השרשרת של ראש פינה – כפר גלעדי ואני לא חי בארץ… יש לי קצת רגשות אשמה על זה״, מתוודה קים. ״ישראל יכלה להרוויח אותי. אנשים טובים הולכים, יכולתי להיות שונה.״
ספר לנו על תחושות האובדן שהן חלק מחייך
"כל אחד חווה את מציאות חייו בדרכו שלו. אין תחליף לאבא. יש לי ילדים גדולים משלי, אני רואה שאין לזה תחליף. החיסרון והחסך זו טראומה רצינית. זה כמו לאבד יד או רגל. משהו שאיננו ולא יחזור. צריך להשלים ולחיות עם מה שיש ולהגיד תודה על מה שיש. זה היה הקו המנחה שגם סבא וסבתא שלנו הטמיעו בנו. זה היה נר לרגליהם. אין לנו פריבילגיה ליפול לדיכאונות. החיים ממשיכים אם אתה רוצה או לא. אין אפשרות בחירה".
והיום, הטראומה מובילה אותך?
״אחד הדברים הראשונים שחוויתי זה המוות של אבא שלי, הייתי בן ארבע וחצי. בכל פעם שקורה משהו שלא מסתדר עם הילדים לדוגמא, אני ישר חושב על מקרי קיצון. אם הילד לא מתקשר ואשתי לא עונה, אני מדמיין את המוות. אין לי פרופורציות. אז הטראומות נשארו. אני כל הזמן בעבודה עצמית. נעזר בכלים שונים כמו מדיטציות, יוגה, ספרים וקנאביס. אני מבין שאני לא רוצה להיות מופעל על ידי הטראומה, הפוסט טראומה יכולה להפריע ביום יום. התגובה היא לא פרופורציונלית לאירוע שקרה בעבר", מסביר קים.
"בן אדם הוא תוצאה של נסיבות חייו"
"לקח לי הרבה שנים להבין את זה. שנים של הדחקה. כי אצלנו במשפחה, וזה כל כך אופייני לקיבוץ ממנו באתי, פשוט לא מדברים על זה. זאת היתה הסיסמא של החברים שבנו את הסליקים בקיבוץ. אפילו הנשים שלהם לא ידעו מה הם עושים בלילות. אחי ואני גדלנו כיתומי צה״ל, יתומים מאבא. המדינה מגדירה אותך ככזה. כשהכרתי את אשתי היא אמרה לי ״אתה לא יתום, יש לך אמא״. ואז ירד לי האסימון. ילד לא מתווכח עם המציאות שמוצגת בפניו – הוא מקבל אותה כמציאות, וככה קיבלנו את זה. יתום מאב – שם את הדגש על האבא ומה עם האמא? היא לא חשובה? במקרה שלנו האמא יותר חשובה מהאבא, כי היא גידלה אותנו בסופו של דבר. ממנה ספגנו הכל. בן אדם הוא תוצאה של נסיבות חייו.״
הולנד – בריחה מהכאב או התמודדות?
״היום, כמעט אחרי עשרים שנה בהולנד, ישראל חסרה לי. אם אשתי תרצה לנסות לגור בקיבוץ אני לא אתנגד. החיבור למקום לאנשים זה בשבילי עולם אחר. הלב שלי עדיין בקיבוץ. שם גדלתי והיה לי מאוד כיף, הייתי שם כמו דג במים. הרגשתי בן בית בהרבה מקומות שאולי אם היה לי אבא בבית לא הייתי שם. חברים, דודים, סבא וסבתא, כל המשפחה משני הצדדים היו בקיבוץ. בריחה מהמקום והכאב ללא ספק קשורה לטראומה. חד משמעית. היכולת להתמודד. בחרתי לבוא להולנד כדי להתמודד. זו לא הייתה בחירה מודעת אבל ככה זה יצא".
״תמיד רציתי ״להיות הכי כמוהו שיכולתי.״ הייתי צריך להמציא לעצמי את הדמות מהסיפורים ששמעתי. תמיד הייתי צמא לשמוע על אבא שלי. בסוף ינואר האחרון כשאמא נפטרה מסרטן חודשו קשרים עם אנשים שלא ראינו המון זמן ובאו לנחם, גם כאלו שהיו חברים של אבא שלי ולא ידעתי מאיפה בכלל הוא הכיר אותם. דרכם נחשפתי לסיפורים חדשים. אבא שלי היה איש מאוד אהוב ועשה רושם טוב על מי שפגש אותו", מספר קים בחיוך.
להתחבר לרגש
״לא היה מקום להתחבר לרגש, לא התעסקנו בזה בכלל", מספר קים בעצב. "עם אמא רק ברגעים ספציפיים יכולתי לדבר על הדברים הכואבים. בעיקר שהתבגרה ועבדה על עצמה ונתנה לזה קצת יותר מקום, אבל זה תמיד נשאר נקודה רגישה שצריך זמן מיוחד כדי לגעת בה. אני חושב שאנחנו באופן כללי בתרבות שלנו נותנים יותר מקום ויותר דגש לשכל ופחות לרגש. זה סוג של נכות. כי רוב מה שמניע אותנו זה הרגש והשכל בא אחר כך. בהחלטות הכי חשובות, לרוב אנשים פועלים מתוך רגש ומצדיקים את זה עם השכל."
״לא מדברים על זה״ – זו הייתה הסיסמא בכפר גלעדי", מסביר קים. היום, לאחר שנים רבות, והבנה שבמקרים קשים של אובדן, אין הזמן מקל, יכול קים לשים את הראש ולדעת שבמשפחתו שלו יש מקום לרגש, לכאב, לאובדן. דמותו של אביו וזכרונותיו הטובים, מלווים אותו בכל יום בשנה, גם ביום הזיכרון.
קים מבקש להזכיר את הערכה הגדולה שלו לענף נפגעים של חיל האויר. שליווה את המשפחה לאורך כל השנים ותמך בהם. וכן את משרד הביטחון התומך ביתומי צה״ל, באלמנות, בהורים ובאחים של החללים.
טקס יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה בהולנד
טקס יום הזכרון השנתי יתקיים בהולנד ביום שני, 24 באפריל, בשעות הערב. הקהל הרחב מוזמן להשתתף. הרשמה מראש חובה
כניסה בהרשמה והצגת תעודה מזהה בלבד.