אפרת מנסה לגשר על הפער הבלתי נתפס בין שתי המציאויות שבהן אנחנו חיים בימים אלה. התופת והאובדן בארץ אל מול החיים בהולנד שעושים את הלא יאומן וממשיכים במסלולם.
ביום ראשון, 8 באוקטובר 2023, אני יוצאת לרחוב ומרגישה שרואים עלי. אין מצב שלא. לא יכול להיות שהכאב והניסיון לעכל את מה שקרה לא נראים מבחוץ. לתדהמתי, אני נוכחת לדעת שלא רק שכנראה לא רואים עלי, אלא שבהולנד – עולם כמנהגו נוהג. כמה מוזר. זה מזכיר לי, להבדיל, את התחושה שהייתה לי כשיצאתי מבית-היולדות בישראל אחרי הלידה של בני. עדיין תחת השפעת החוויה העוצמתית שעברתי, הפתיע אותי לגלות שבעולם שמחוץ לבית-החולים אנשים עושים קניות והולכים לעבודה כרגיל. עכשיו, כשאני בהולנד, עוצמת החוויה קשורה למוות, לא ללידה. והעולם בחוץ ממשיך להסתובב כאילו כלום. איך זה יכול להיות?
אנשים ברחוב ההולנדי שלי מהנהנים לי בחביבות לשלום. הרגליים מוליכות אותי לאירוע תרבותי שנקבע מראש. מנחת האירוע פותחת בגילוי שהיו לה יומיים מאתגרים בצורה בלתי רגילה ושזה למעשה נס שהיא בכלל נמצאת כאן. האוזניים שומעות, והלב מתקומם על השימוש בתיאור המוגזם, שמרוקן את המילים ממשמעותן. המופע שבאירוע מתחיל. אנשים על הבמה מתנועעים כשהם אוחזים נייר עיתון בידיהם, בצורות שונות. כמה פשוט להתנועע כשלַתֹּכֶן שבעיתון אין משמעות מיוחדת ונייר עיתון הוא פשוט מפגש מעניין בין חומרים וצורות.
מה שלומך?
יעברו עוד כמה שעות וימים עד שאתחיל לקבל טלפונים, וואטסאפים ומיילים מתעניינים, דואגים, מחזקים. אז גם ארגיש, כמו שאנאבל כתבה, בחסרונו של החיבוק הישראלי. בינתיים, אני מחפשת לשווא הכרה בכאב שלי, הזדהות. מחפשת ולא מוצאת, ומתפלאת – פליאה לחלוטין לא רציונאלית – שבהולנד העסקים כרגיל. עבודה, מפגשים חברתיים, אירועים – הכל מתקיים כבשגרה. הפליאה מפנה את מקומה לכעס. לא מוצדק, כמובן. לא ביקשתי דקת דומיה בתחילת הישיבה, כאקט התייחדות עם זכרון הנרצחים, וגם לא מעגל תפילה לפני ארוחת הצהריים, לשלום ולעתיד החטופים. אבל הזמנה ליום-הולדת? מה זה קשור עכשיו?!
גם על השאלה הבנאלית 'מה שלומך?' אני לא יודעת איך לענות. אנחנו תמיד מתאימים את התשובה לשאלה הזו לאדם ששואל, לסיטואציה ולמערכת היחסים שלנו איתו. האירועים האחרונים הפכו את ההתאמה הזאת למורכבת יותר. אני מוצאת את עצמי בוחנת במבט את השואל, מנסה לאמוד עד כמה הוא או היא מודעים למה שקורה בישראל, ועד כמה יש רצון כנה לשמוע מה באמת עובר עלי. לפעמים הרי שואלים סתם כי זה מה שנהוג, ולפעמים שואלים רק כדי לשמוע שהכל בסדר. בימים כאלה, לפעמים נדמה לי שהשואלים רוצים לוודא שהקרובים שלי בטוחים יחסית, פשוט כדי שירגישו בנוח לדבר איתי על דברים אחרים. אי אפשר להאשים אותם. באופן כללי, אנשים לא מחפשים לשמוע חדשות רעות ולהתעסק באסונות, אם הם לא חייבים.
בין העצב לשגרה
בהדרגה שוכך הכעס על הסביבה שמתנהגת כרגיל. ההבנה מחלחלת שמופרך לצפות שאמא שמארגנת כרגע יום-הולדת לבן שלה תהיה מוטרדת מטבח שנעשה כמה אלפי קילומטרים מכאן. בכנות, אני לא יכולה לחתום שאני, תוך כדי הכנות ליום-הולדת, הייתי עושה חיבור בין מישהו שאני מכירה באופן שטחי לזוועות שבוצעו בבני עמו, מחרידות ככל שיהיו. במקביל, אני לומדת להתנהל בתוך הניגוד הלא הגיוני הזה, בין העצב והכאב על מה שקורה בארץ לבין השגרה ההולנדית שלי, שיצא שזימנה לי דווקא בתקופה זו כמה אירועים משמחים.
מסתבר אפילו, שאפשר לתעל את הניגוד הבלתי אפשרי הזה ליצירת השפעה מיטיבה, גם אם רק לרגע. דווקא חבריי בארץ גורמים לי להבין את זה. הם אומרים לי, פה ושם, שלשמוע אותי מספרת על דברים שמחים שלא קשורים למלחמה, מכניס להם קצת שפיות ואופטימיות לראש. כשאני משתפת במשהו שלקוח ממציאות לא ישראלית, הם נזכרים שהחיים הם לא רק מלחמה וחורבן. אולי זה לא מעט.
ומה לגבי הסביבה שלי פה בהולנד, שלא בהכרח קשורה לישראל? מה עושָׂה לאנשים מסביבי העובדה שפיזית אני כאן, במקום נורמלי, אבל רגשית אני במקום שבו שום דבר הוא כבר לא מה שהיה? ובכן, כישראלים, אנחנו מכירים את זה שבימי זיכרון ובימים קשים אחרים, יוצאות מאיתנו חמלה וסבלנות שאנחנו פוגשים פחות, בימים אחרים. בימים של פיגועים קשים, נראה שאנשים נוהגים בכביש בסובלנות רבה יותר. ימי זיכרון, במיוחד כאלו שמוקדשים לשכול קולקטיבי מתמשך, גורמים לנו לעתים קרובות להסיר מחסומים של ציניות ולהתקרב עוד יותר, ללא מגננות, האחד לשני. אולי אנחנו, הישראלים שחיים בהולנד, שגרירים של ארץ שטופת דם, מסתובבים בימים אלו בהולנד עם לב קצת יותר פתוח.
ההתמודדות עם הניגוד הבלתי נתפס בין האווירה בארץ לשגרה ההולנדית גם מוציאה ממני הוקרת תודה. על מה שיש לי, שעד לא מזמן היה מובן מאליו: סביבה שפויה, הרגשת ביטחון, וידיעה שלמרות שהכל משתנה כל הזמן, יש סיכוי סביר שהדברים היקרים לי שנמצאים לידי יהיו פה גם מחר.
קרדיט תמונה ראשית: נוצר על-ידי midjorney
