הולנד וישראל, ממש לא שתי טיפות מים


באמת שלא הבנתי בשביל מה המגב הקטן הזה, במקלחת. המקלחון המותקן בבית ההולנדי שהתארחתי בו סיפק רמז. אך לא עבה מספיק, כנראה. הרי מקלחון בנוי ממשטחים אנכיים, והמגב הקטן הזה משמש להסרת מים משטחים אופקיים, לא? משטחים כמו השיש במטבח. מסתבר שלא רק. יש לא מעט אנשים שמוכנים לטרוח על מנת לתחזק את המראה הזכוכיתי הצלול של המקלחון שלהם. וכנראה שבהולנד הריכוז שלהם גבוה. הישראלי הממוצע – אני מנחשת – יעדיף לחיות עם העקבות שמשאירות טיפות המים והסבון על דלתות המקלחון, לעשות למקלחון טיפול תקופתי או פשוט ללכת על הגרסה לעצלנים, גרסה בדמות זכוכית חלבית או עם טקסטורה כלשהי, שמסתירה את הלכלוך.

לכלוך? אפשר בכלל לקרוא לזה לכלוך? איך סבון ומים (או עקבות שלהם) יכולים להיחשב כלכלוך? הרי הם משמשים לניקיון, נכון? בואו נניח לרגע בצד את הסבון (זהירות, הוא מחליק). המים לבדם משאירים עקבות על משטחים, בגלל ריכוז האבנית שבהם. העקבות הללו בהחלט יכולים להיחשב כלא-אסתטיים. ריכוז האבנית שבמים שונה ממדינה למדינה (וגם מעיר לעיר), אבל הממוצע בהולנד נמוך יותר מאשר בישראל. אז איך זה שבכל זאת, לראשונה נתקלתי במגב קטן כזה למקלחון דווקא בהולנד, ולא בישראל? התשובה היא שלא רק ההרכב הכימי של המים משפיע על איך שאנחנו מתנהלים איתם. יש גם דברים אחרים שמשפיעים.

יש שלל הרגלים שטבועים בנו בהקשר של מים. ומעניין לשים לב שחלק מההרגלים הללו ממש לא קשורים להרכב המים וגם לא למצב משק המים במדינה. לפעמים הם פשוט שיקוף של הפוליטיקה והתרבות שבתוכה אנחנו חיים.

חבל על כל טיפה

אני גדלתי על "חבל על כל טיפה" ועל תשדירי שירות עם ילדים חמודים שסוגרים ברזים מטפטפים. במילניום הנוכחי, נחרט גם בתודעתי פרצופה הנוקב של רננה רז והסלוגן האלמותי "ישראל מתייבשת". כמו כל עם ישראל גם אני עודכנתי באופן שגרתי במצבו הקריטי של החולה האנוש הלאומי – "הקו האדום" של הימה של ישראל, ימת הכנרת. הנרטיבים הללו בוודאי שלא הכינו אותי למחזה הטריוויאלי של ילדים בגן שעשועים הולנדי ששואבים להנאתם מים מהמשאבה שממוקמת ליד המגלשה. המים עוברים בדרך-כלל מסלול מפותל כלשהו ובסוף מגיעים לשום מקום. הלו?! מה נסגר איתכם? תסגרו את הברז, ישראל מתיי… אה, בעצם לא.

אז נכון, בניגוד לישראל, הולנד לא מתייבשת, למרות הבצורות התכופות יחסית שפוקדות אותה, בזמן האחרון. ורואים את זה בגן המשחקים, אבל איכשהו פחות בתוך הבית. שם, במטבח הביתי, "השיטה ההולנדית לשטיפת כלים" (למי שאין מדיח) היא הרבה יותר חסכונית, משמעותית, מ"השיטה הישראלית". למי שלא מכיר, "השיטה ההולנדית" היא לשים פקק בכיור, למלא את הכיור במים עם סבון, לטבול בו את הכלים, להוריד מהם את הלכלוך בשפשוף ו… זהו. להוציא ולייבש. "השיטה הישראלית", לעומת זאת – טוב, אותה אתם מכירים. כבר נכחתי בדיונים (ובקיטורים) על כך שהכלים נשארים ג'יפה או עם טעם של סבון. יכול להיות. אבל חסכוני יותר במים – זה כן. איך זה מסתדר?

טכנולוגיה מול הטבע

את "חבל על כל טיפה" הישראלי המיתולוגי החליף אצלי "צריך לדאוג שהולנד לא תוצף". בהתחשב בזה שקרוב לשליש מהמדינה בה אני חיה כיום נמצא מתחת לפני הים, לא מפתיע שזה הנרטיב השולט. ברמה הלאומית, הולנד משקיעה מליארדים של יורואים בתוכניות ארוכות טווח להתמודדות עם עודף מים בשטחה. בשנים האחרונות, הגישה ההולנדית למניעת הצפות כתוצאה מעליית פני המים בנהרות, היא ללכת עם הטבע ולא נגדו. זה אומר ש"עושים לנהר מקום" שיוכל להתרחב אליו אם צריך. מה שנקרא Room for the river. איזה סבבה לו. 

ומה קורה בישראל? היחס אל הטבע שונה במקצת. לדוגמה, בישראל מונח על השולחן הרעיון של בניית צינור שיזרים מים מים-סוף לים-המלח. זאת כדי "להציל את ים המלח". המיזם, שיתוף-פעולה של ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית, תקוע כרגע בגלל הירדנים. ואולי טוב שכך כי מדובר בפרוייקט שהארגונים הסביבתיים סקפטיים לגבי התועלת שבו אל מול הפגיעה בסביבה. פחות סקפטיות נשמעת לגבי התועלת המדינית שיש לשיתוף הפעולה הזה בין ישראל לירדן.

ההליכה הזאת של "ראש בקיר" אל מול הטבע היא משהו שלצערי, מייצג את ישראל. קחו למשל את פרויקט ייבוש הביצות המפורסם. פרויקט הנדסי מטורף שסלל את הדרך להתיישבות הציונית בארץ ישראל. מקסים. בעמק יזרעאל, כנראה שזה היה לעניין (למרות שיש הטוענים שכלל לא בטוח שהיו ביצות בעמק יזרעאל). אבל ייבוש החולה כנראה היה פשוט הפגנת ריבונות שגרמה נזק לסביבה.

חשוב לאזן קצת את התמונה. ההולנדים יודעים גם להילחם במים, כשצריך. כידוע, הם בנו בעבר ועדיין ממשיכים לבנות ולתחזק סוללות וסכרים שיעצרו את שטף המים מהנהרות. ובישראל, לא הכל טכנולוגיה שדורסת את הטבע. יש גם דוגמאות של פיתרונות ברי-קיימא לבעית משק המים המוגבל והבלתי יציב. בנגב הצחיח, למשל, משקים גידולים חקלאיים במים מליחים שנמצאים בשפע אך אינם ראויים לשתיה. התוצאה: עגבניות מתוקות יותר! גאוני.

זורמים עם מה שיש

מים נמצאים בכל מקום בהולנד, גם כשהיא לא מתמודדת עם שיטפונות או עם עליה של פני הים. במרחב האורבאני, מעניין לראות איך ההולנדים זורמים – תרתי משמע – עם מה שקיבלו. למשל, במקומות שיש בהם תעלות – ויש הרבה כאלה – לעתים קרובות אני שמה לב להפרדה מינימאלית בין האזור של הולכי הרגל ורוכבי האופניים לבין שפת התעלה. לפעמים ההפרדה הזו קצת מפחידה אותי במינימאליות שלה או אפילו לא קיימת כלל. מרגיש לי שהמסר הוא שהאחריות לא ליפול לתעלה היא פחות של המדינה או העירייה ויותר של האזרח. ואולי זה באמת נכון, כי האזרח ההולנדי הטיפוסי באמת משקיע בלא לשקוע. יעידו על כך שיעורי השחייה של הילדים פה בהולנד: ממש לא קורס קיץ של שלושה שבועות וסימון 'וי'. רוב הילדים לוקחים שיעורי שחיה במשך חודשים לא מעטים. בסוף כל שלב יש מבחן ודיפלומה, והשיעורים כוללים התנסות בשחיה בכל מיני מצבים – גם עם נעליים ובגדים (כי מתי לאחרונה נתקלתם במישהו שנפל לתעלה בבגד-ים?).

טעימים יותר

עם המעבר להולנד, השתנו מסביבי לא מעט דברים שקשורים ליסוד הזה, שבלעדיו אין חיים. בתור התחלה, איכות המים שאני שותה מהברז, עלתה. מי השתיה בהולנד איכותיים יותר – כך לפי הפרסומים הרשמיים וגם לפי המעבדה הפרטית שבבלוטות הטעם שלי. אבל זה לא נגמר שם. עברתי ממקום שבו מים הם משאב במחסור למקום שמתמודד עם עודף מים. עברתי גם מתרבות של הפגנת כוח (מכורח המציאות? אולי) לתרבות נינוחה יותר (לפחות למראית עין). נחתתי בלב אוכלוסיה שמקדשת חיסכון. האם כל אלה השפיעו על ההרגלים שלי, הקשורים במים?

השבוע רכשתי מגב קטן להסרת המים מדלת המקלחון. אז כנראה שמשהו קורה אצלי… ואיך זה אצלכם?

אוהבת להידחק ברווח שבין הפעולה הזאת לפעולה הבאה, בין המשפט הזה למשפט הבא, בין החפץ שהנחנו לחפץ שלקחנו. דוקטורנטית במדעי החברה. בעבר היתה (בין היתר) מעצבת תעשייתית וגם מורה. גרה בוואחנינגן שבמרכז הולנד.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.