אמא של החיים

מאת: שרית אשואל

כל יום חמישי, כשאמא היתה הולכת לקניות, אבא היה שם לה ביד עוד שטר אדום של מאתיים ולוחש לה שהיא כבר יודעת מה לעשות איתו… 
אז, כשהיתה חוזרת הביתה, אבא היה עוזר לה להעלות את השקיות ב-4 קומות, לוקח את השקית ההיא, שלו, ומסתגר איתה בחדר לכמה שעות. אנחנו היינו עוזרים לאמא לבשל ומתכוננים לבאות. כל חמישי מחדש, אבא היה משתכר למוות, צועק בין החדרים ונשבע לאמא, בקול בקול, עד שכל השכנים שומעים, שאם היה יכול, היה מתחתןאיתה עוד פעם…

בשישי בערב, אחרי הקידוש, אני ואבא היינו יושבים בסלון, הוא היה מקשיב לצרות שלי ומחבק אותי חזק חזק, אחר כך הוא היה משתף אותי בצרות שלו, שהיו גדולות כמעט כמו הצרות שלי, הייתי שמה ראש על הברכיים שלו, נושמת חזק את האויר שהיה ספוג באלכוהול, הוא היה עושה לי נעים בשיער וככה היינו נרדמים עד הבוקר. 

בשבת בבוקר, כשהיה חוזר מהתפילה, אמא היתה מגישה את החמין שלה לשולחן, ואחרי שסיימנו לריב מי מקלף את הביצים, היינו מתיישבים כולנו, אבא היה טובל את החלה במלח ומכניס לי את החתיכה ישר לפה, הוא היה אומר שאני הנסיכה שלו, ותוך כדי שהייתי מחייכת לו חיוך גדול, הייתי גם בולעת את החלה מהר מהר, ונותנת למלח של הברכה להתערבב לי עם המלח של הדמעות, ככה זה, הארוחה של שבת בבוקר היתה הסימן הקבוע שלי לזה ששבת כבר תיכף, אוטוטו מסתיימת. 
וכששבת היתה יוצאת, היא גם היתה לוקחת איתה את כל השעות הכי יפות שלי בשבוע. 

אחרי ההבדלה, אבא היה מכבה את הנר הגדול, שופך את היין בכיור וחוזר להיות אבא של כל השבוע. הוא היה צועק על אמא שתכין לו לאכול, מסתגר שוב בחדר עם השקית ההיא שלו ומה שנשאר ממנה, ונופל אל תוך עצמו. שוכח את הנסיכה שלו לאט לאט, שוב נבלע למערבולת של צרות ודאגות של גדולים, חוזר לדבר על כסף וקופות חולים ובנקים ומינוס וכל מיני ניואנסים אחרים של חיים מחורבנים שאני לעולם לא אצליח להבין. 

בבוקר יום ראשון, אמא היתה מעירה אותי לבית-הספר, בשקט בשקט, לפני שאבא קם, היתה מורחת ריבה בלחם, נותנת לי נשיקה על הלחי, אומרת לי שאני הנסיכה שלה, ובאמת מתכוונת לזה. אחר כך, אמאהיתה טורקת את הדלת אחריי, מוחקת סימן לשבת, ומשאירה לי דלת פתוחה לשאר הימים בשבוע, שהיו לחוצים, שחורים, קטנים ומתסכלים. 
עד ששוב היה מגיע חמישי, והיא היתה הולכת לסופר לקניות, חוזרת עם שקית מיוחדת לאבא שלי. 
אבל גם עם אחת קטנה בשבילי. 
כל פעם עם מתנה קטנה אחרת, מתוקה. 

וזה היה הסוד הקטן שלי ושלה, כי אפילו שאבא שלי היה אבא של שבת, היא היתה אמא, כל הזמן אמא. אמא של החיים. 
ועל זה אני לנצח אכיר לה תודה.

שרית אשואל, בת 24, מפיקת אירועים ותוכן, כותבת מאז שזוכרת את עצמה, עובדת על התסריט הראשון שלה, מאמינה בחלומות, יעדים והגשמת מטרות, וחושבת שהבלתי אפשרי הוא אפשרי.  
יודעת שבחיים אפשר לפתור הכל בעזרת שני דברים: כנות ומילים יפות. לא משנה הסדר.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.