שישה דברים שכדאי לדעת על שפת-אם, ואחד שחשוב לנו במיוחד

ביידיש קוראים לה מַאמֵע-לוּשֵן: לשון האם, שפת-אם. כמו שכל מהגר כמונו יודע, שפת האם של אדם איננה סתם עוד שפה, ואיננה סתם אוסף של מילים, משפטים, חוקי תחביר וביטויים. היא לא בהכרח השפה שאנו משתמשים בה הכי הרבה, ואנחנו יודעים שיבוא יום ונגלה שחיינו יותר זמן בלעדיה מאשר איתה. אבל שפת-האם שלנו היא הבית, היא המרק-עוף, הגעגוע, הרחם, המאמעלושן שלנו, וכשאנחנו פוגשים אותה פתאום ברחוב, שומעים אותה בטלפון או ברדיו, אנחנו מרגישים בבית.

שלמה יידוב גילה לנו, שעד כמה שהוא אוהב את שפתו החדשה, העברית, הוא עדיין חולם בשפת-אמו, הספרדית (האמת היא שאהוד מנור כתב עבורו את השיר הזה), ביאליק אמר שקריאת שירה בשפה שאינה שפת-אמך זה כמו לנשק את אמך דרך מטפחת, וסמי מיכאל בשירו  'ערבית היא שפת אמי' תאר כיצד מרגיש המיעוט, במדינה שבה הרוב דובר שפה אחרת:

אני כותב עברית אבל לעולם לא אשכח

כי ערבית היא השפה שינקתי עם חלב אמי,

כי ערבית היא שפת אהבתי הראשונה,

וכי בערבית דיברתי עם אמי עד אחרית ימיה,

שפת המולעקאת,

שפתו של סמאוואל היהודי בן ערב.

סופר עברי אני שבדמו זורמת גם הערבית

 

(השיר המלא פורסם בידיעות אחרונות 22.12.2019, כתגובה לחוק הלאום)

אולי יעניין אותך גם:

סליחה, מה השפה?
נפלת מהמדרגות? ביטויים בהולנדית לכבוד יום העברית
למה שהילדים שלנו בהולנד בכלל ירצו לדבר עברית?

לפני כעשרים שנה, החליטו באו"ם להכריז על יום מיוחד, ה-21 לפברואר (היום!) לציין בו את חשיבותה של שפת-האם. מצד אחד זה נראה מוזר, הרי שפת-האם היא אחד הדברים היחידים כמעט שכלל אינם זקוקים לעזרה ולתמיכה. בניגוד לכל המיומנויות שאנו מנסים ללמוד בימי חיינו במאמץ ניכר ובהצלחה מוגבלת, ככל שמדובר בשפת-אם, כולנו תלמידים מצטיינים. בלי מאמץ, בלי תכנית לימודים מסודרת ובלי משמעת אימונים, כולנו רכשנו את שפת-אמנו בצורה מושלמת.

אבל מצד שני, בעולמנו החדש שמספר המהגרים בו גדל באופן קבוע, ואנשים רבים בו חיים כמיעוט במדינה שהשפה הרשמית בה אינה שפת-אימם, יש צורך אמיתי להדגיש ולחזק את חשיבותה של שפת-האם. מחקרים רבים מראים ששפת האם של אדם קשורה בקשר הדוק לביטחון העצמי שלו, בתחושת הגאווה האישית והקבוצתית שלו, ובאופן מפתיע, גם להצלחה שלו להשתלב בסביבה ובשפה חדשה.

אז מה אנחנו יודעים על שפת-אם? הנה שישה דברים שלא ידעתם עליה, או שידעתם אך לא שמתם לב עד כמה הם יוצאי דופן:

בלשנים השמיעו לתינוקות בני יום (ממש בני יום, הגיל הממוצע היה 36 שעות!) צירופי תנועות אשר אופייניים לשפת-אמם, ולאחר מכן תנועות אשר אופייניות לשפה זרה. המחקר הזה נעשה עם תינוקות שוודיים ועם תינוקות אמריקאים. בפיהם של התינוקות היה מוצץ שמחובר למחשב, אשר מדד את קצב המציצה. בשתי השפות, התינוקות החלו למצוץ בקצב מהיר יותר, כאשר התנועות היו לא אופייניות לשפת-אמם. מכאן הסיקו החוקרים שכבר ברחם למדו התינוקות לזהות את ה 'מנגינה' האופיינית לשפה שלהם.

שפת-אמו של אדם היא מאותם הדברים שמרב שהם מובנים מאליהם, קל לפספס אותם. כמו אמא, כמו האוויר שאנו נושמים, או כמו המלך ווילם אלכסנדר. היא כל-כך נוכחת, כל-כך בסיסית, ומוטמעת בכל כך הרבה רבדים של חיינו, עד שרב האנשים לא שמים אליה כלל לב.

גם חוקרי השפה לאורך זמן רב התמקדו בחוקי וכללי השפה של ארצם אך התעלמו משאלת עצם קיומה ומהקלות שבה ילדים לומדים אותה. הבלשן נועם חומסקי הוא האדם המזוהה ביותר עם הבאתה של עובדה זו אל מרכז הבמה, בשנות השישים של המאה הקודמת, והצגתה כשאלה מדעית. כיצד ייתכן, שאל חומסקי, שכל ילד בעולם, גם הילד העצלן ביותר, גם זה שחי בחוסר כל, וגם זה שלא בורך באינטליגנציה גבוהה או אפילו לא באינטליגנציה בינונית, מגיע תוך זמן קצר ביותר לתוצאה חסרת תקדים של מאה אחוז הצלחה בלמידת שפת-האם שלו? וכל זאת ללא שיעור מסודר, או פיקוח על כמות ואיכות ההוראה. השאלה הזאת עוד יותר מפתיעה, כאשר מבינים עד כמה שפות הן דבר מורכב. איך זה ייתכן שבעוד שמעטים מאיתנו יוכלו להסביר ללומד עברית מתי ואיך משתמשים במילה 'אֶת' בעברית, ודוברי הולנדית יתקשו להסביר לנו מתי ואיפה בדיוק שמים 'er' במשפט בהולנדית, כל ילד בן שלוש שזוהי שפת-אמו משתמש במילים אלו בצורה מושלמת וללא טעויות.

חומסקי עצמו הציע גם תשובה לשאלה זו, אשר עומדת בבסיסו של תחום המדעים הקוגניטיביים. שפת-אם, הוא טען, אינה נלמדת, אלא 'נרכשת'. כל תינוק נולד עם בסיס ידע מולד, שיחד עם ה'דוגמאות' שהוא מקבל מן הסביבה (המשפטים שהוא שומע), מאפשר לשפת האם להתפתח. כמו שציפורים 'לומדות' לשיר, עכבישים 'לומדים' לטוות קורים, וזברות 'לומדות' להיזהר מטורפים, כך גם ילדים 'לומדים' את שפת-אימם.

הבלשן האמריקאי אריק לנברג, שטען עוד לפני חומסקי כי לשפה יש בסיס ביולוגי, העלה גם את השערת התקופה הקריטית. על פי טענה זו שאומצה על ידי בלשנים רבים, ילד שלא נחשף לכמות מספקת של דוגמאות משפת-האם שלו עד גיל מסוים (יש הטוענים שהגיל הקריטי הוא ארבע, שבע, או גיל ההתבגרות), לא יוכל יותר לרכוש שפת-אם בצורה מושלמת.

אחד ההסברים לתופעה זו היא שהמוח של ילד בתקופה הקריטית הוא הרבה יותר 'גמיש' ממוח של מבוגר או אפילו של ילד מתבגר, ולכן כבר אינו יכול ללמוד מיומנויות מסוימות אחרי אותה תקופה. כל מי שראה אירופאים בני שלוש טסים באתרי סקי, או כל מי שניסה ללמוד לעשות שפגט בגיל 40, ישמח לאשר את הטענה הזו.

לשמחתנו, קשה לאשש את הטענה הזאת באופן אמפירי מובהק ומספר הילדים שגדלו בנסיבות חמורות שלא אפשרו להם מגע עם שפת אמם הוא מועט ביותר (והם באמת לא הצליחו לפתח שפת-אם באופן נורמלי). אבל יש לצערנו דוגמאות מילדים שנולדו חרשים ולא נחשפו לשפת סימנים בילדותם המוקדמת. מחקרים עם ילדים אלה הראו שהם באמת לא הגיעו לרמה של שפת אם בשפת הסימנים, גם אם נחשפו אליה בצורה מספקת לאחר התקופה הקריטית.

מחקר נוסף שנעשה בישראל התבסס על מקרה עצוב שרבים מאיתנו זוכרים – פרשת המזון לתינוקות רמדיה בשנת 2003. בשנה זו, בעקבות טעות ביצור, תינוקות רבים בישראל קיבלו מזון שחסר בו הויטמין תיאמין. הבלשנית הישראלית נעמה פרידמן, הראתה שויטמין זה הינו קריטי להתפתחות השפה, ושתינוקות רבים שלא קיבלו אותו בשל הטעות ביצור המזון, לא הצליחו מאוחר יותר להגיע לרמת שפת אם, גם אחרי שהטעות תוקנה.

חשוב להדגיש שהשערת התקופה הקריטית אינה מדברת על רכישת שפה שניה, אשר גם אם יש בה משמעות רבה ללמידה בגיל מוקדם, יש בה גם גורמים רבים אחרים אשר יכולים להשפיע על הלמידה.

שפת האם שלנו נמצאת בתוך המוח שלנו. אצל 95% מהאנשים היא נמצאת בצד שמאל (אצל השאר היא לא בהכרח בצד ימין, אלה בשני הצדדים). פרוצדורה נוירולוגית שנקראת מבחן WADA, מראה שכאשר מזריקים לאדם חומר הרדמה להמיספרה השמאלית של המוח, הוא מפסיק לדבר פתאום, ממש באמצע המשפט, אך כאשר מזריקים את החומר להמיספרה הימנית, יכולת הדיבור לא נפגעת.

כבר במאה ה-19 גילו מדענים שיש שני אזורים ספציפיים בצד שמאל של המוח שאם הם נפגעים, אובדת השפה. אזורים אלה נקראים אזור ברוקה ואזור וורניקה על שם המדענים שגילו אותם. היום אפשר להראות בקלות רבה בעזרת מכשירי הדמיה מוחית כמו fMRI, שאזורים אלה פעילים כאשר אנשים מדברים בשפת-האם שלהם. בואו נעשה הפסקה קלה, ולכבוד יום שפת האם נעניק עיסוי קטן לאזורי ברוקה ווורניקה.

והיכן במוח נמצאת השפה השנייה? במשך שנים היו שטענו ששפה שניה (או שפות נוספות) נמצאת בצד ימין אך זה הוכח כלא נכון. מכשירי ההדמיה מראים שכאשר אדם מדבר בשפה שאינה שפת-אמו, אזורים רבים במוח, גם בצד שמאל וגם בצד ימין לוקחים חלק בפעילות, וחוקרים שיערו לכן שהשפה השנייה יותר מפוזרת. אבל בשנים האחרונות חוקרי מוח טוענים שככל שהשליטה בשפה השנייה הולכת וגוברת, הפעילות מתמקדת באותם אזורי שפה ידועים – ברוקה וורניקה. חוקרים אלה טענים אם כן שגם שפה שניה (ושלישית) נמצאת באותם מקומות, אך כאשר הדוברים עדיין אינם מיומנים, הרבה אזורים אחרים מופעלים שאינם קשורים ישירות לשפה אלא לפעילויות קוגניטיביות כלליות יותר, שדרושות רק למי ש'מתאמץ' לדבר נכון ולא לעשות טעויות.

שפת-אם היא אחד הדברים הראשונים שאנו לומדים והיציבים ביותר בחיינו. גם קשישים אשר מאבדים יכולות קוגניטיביות שונות כמו זיכרון, מהירות תגובה, מפתחות ומשקפיים, עדיין שולטים בכל חוקי השפה ולא מתחילים פתאום להגיד "בית גדולה", "שמיים כחול", ולדבר כמו עולים חדשים. גם אנשים שסובלים מאמנזיה ושוכחים היכן הם גרים ומהו שמם, עדיין זוכרים את חוקי התחביר של שפת-אמם.

למרות זאת, שפת-אם אינה חסינה לגמרי. ישנן שתי סכנות עיקריות שיכולות לפגוע בה. הראשונה היא כאשר בגיל צעיר מאד – ילד עובר למדינה אחרת ומנתק מגע עם שפת-אמו לחלוטין. חוקרים צרפתיים חקרו ילדים קוריאנים אשר אומצו בגיל צעיר (אך אחרי שהיו ללא ספק דוברים של השפה ברמת שפת-אם) על ידי משפחות צרפתיות, ולא באו במגע עם שפת-אמם בשום צורה אחרי האימוץ. החוקרים ערכו לילדים אלה (כאשר היו כבר בני עשרים) סדרה של מבחנים, ולהפתעתם הם לא מצאו כל זכר לשפת האם. אפילו מבחן של תגובת גלי מוח לגירויים שונים בקוראנית, לא הראה תוצאות שונות מתוצאות של צעירים צרפתים בני אותו גיל.

הסכנה השניה, וכאן זה מתחיל להיות רלוונטי עבורנו הישראלנדים, היא כאשר מהגרים לא באים במגע עם שפת האם שלהם למשך זמן רב. מחקר שערכה הבלשנית ההולנדית מרל קייזר על דוברי הולנדית שחיים בקנדה יותר מ-30 שנה, הראה שההולנדית שלהם הידרדרה מאד. כאן לא מדובר על איבוד מוחלט של השפה, אבל כן על טעויות רבות שמאפיינות אנשים שלמדו הולנדית כשפה שניה. כמו טעויות של  het ו-de, סדר מילים במשפט, וכל הטעויות שאנו מכירים מקרוב.

כאן אנחנו חוזרים שוב לסיבה האמיתית והחשובה שבגללה אנו מציינים היום את יום שפת האם. במשך זמן רב טענו רשויות, מדינות, וגם חוקרים באקדמיה, ששימוש רב מדי בשפת האם, פוגע בלמידת השפה החדשה ובהתאקלמות החשובה כל-כל במדינה המארחת. לכן ביקשו מעולים חדשים בישראל שלא ידברו בבית מרוקאית, רוסית, אמהרית, וכו'. גם בהולנד דרשו מהמיעוטים המרוקאים, הטורקים והאנטליינים, שיזנחו את שפת אימם על מנת שילמדו הולנדית כמה שיותר מהר, ידברו בנימוס, יאכלו אוכל תפל, ירכבו על אופניים, ויהפכו לתושבים למופת.

היום טוענים חוקרים רבים, ששמירה ושיפור של שפת-האם הם חשובים מאין כמותם. הם תורמים להרגשת גאווה ושייכות, לביטחון עצמי, ומשפרים ללא הכר את היכולת ללמוד ולהשתלב. שפת-האם של אדם היא חלק מהזהות שלו ולא ניתן לבטל אותה. אם מדכאים אותה ומנמיכים אותה – מדכאים ומנמיכים את האדם עצמו ואת היכולת שלו ללמוד ולהתפתח בכל התחומים, כולל למידת השפה החדשה. התגלית המפתיעה אם כן היא ששתי השפות, שפת האם והשפה החדשה אינן באות זו על חשבון זו, אלא דווקא מחזקות זו את זו!

נסיים אם כן בברכת יום שפת-אם שמח לכולם. אל תשכחו את המאמעלושן שלכם – אתם צריכים אותה כמו מרק עוף ביום סגריר.

תודה לחברי קבוצת הפייסבוק – 'לא סופרים – מועדון הקריאה של "הארץ" ' , שעזרו לי למצוא שיר רלוונטי לכתבה