דיאלוג עם החברה העכשווית: הפסלת ענת רצאבי על אנדרטת השואה בהאג

עריכה: יפעת זהר
כתיבה וצילום: לימור לוי

לקראת ערב יום השואה הבינלאומי (27 בינואר) נפגשתי עם הפסלת הישראלית ענת רצאבי. ביקשתי ללמוד ממנה על התחושות האישיות שלה והדרך שעברה במהלך ארבע שנות יצירה של אנדרטת הזיכרון לקורבנות השואה אשר תחנך בהאג בסוף החודש

"פיתוח הרעיון לפרויקט נעשה מתוך מודעות והכרה בכך שבתקופה הנוכחית מתהווה שינוי משמעותי במבנה החברתי. הרעיון הוא ליצור מצב שבו נוצר דיאלוג בין החברה העכשווית והחברה שתהיה בעתיד." אומרת ענת רצאבי, אומנית, ציירת, ופסלת אשר נבחרה לפסל את אנדרטת השואה השנייה בגודלה בהולנד, אנדרטה שתחנך בטקס מיוחד ב-28 בינואר במרכז העיר האג, ובו ייקחו חלק, בין היתר, ראש העיר וראשי הקהילה היהודית בהולנד.

בחירתה של רצאבי למשימה זו, מזכה אותה, ללא ספק, בכבוד רב כאמנית: "לצד האתגר זו אחריות עצומה לשרת את הצרכים של הקהילה היהודית בפרט ושל החברה בכלל, כדי לשמר את זכרם של אלה שלא חזרו", היא אומרת בראיון שערכנו לקראת הצבת היצירה שלה.

עוד על שואת יהודי הולנד:

צילום: לימור לוי

נקודת מבט חיובית, עם מסר אל העתיד

ענת התבקשה לפתח קונספט לאנדרטת זיכרון לנספי השואה שתוצב בכיכר "Rabbijn Maarsenplein", כיכר שהייתה פעם מרכז הרובע היהודי בהאג ונקראת על שם רבי יצחק מארסן (תרנ"ב-תשמ"ג) שהיה הרב הראשי של האג משנת 1925. הרב, אשתו ושתי בנותיהם נרצחו ב-1943 בסוביבור.

הקהילה היהודית בהאג היא הקהילה עם מספר הקורבנות השני בגודלו אחרי אמסטרדם. לפני מספר שנים הקימו ראשי הקהילה, בשיתוף עם עיריית האג ובחסות ראש העיר דאז Jozias Van Artsen, עמותה לקידום פרויקט הנצחת הנספים.

ענת עבדה עם חברי העמותה במשך ארבע שנים על הקונספט של האנדרטה. "עשיתי מחקר על הסביבה ועל עצמי, קודם כל. הייתי צריכה להבין מה אני חוויתי מזה. חשוב היה לי מאוד להסתכל על החברה של היום ועל דור העתיד, וניסיתי להבין איך אנשים שאינם מודעים לשואה יספגו את זה, כיצד המידע יעבור אליהם", היא מסבירה לי על התהליך שעברה ומדגישה: "היה חשוב לי לגשת אל הפרויקט מתוך נקודת מבט חיובית, עם מסר אל העתיד".

שאלות רבות העסיקו את רצאבי במהלך ההכנה ונראה שגם היום היא עדיין שואלת, חוקרת ומייחלת לדיאלוג עם הדור הבא.

"מאוד חשוב לי לפסל משהו שישאיר חותם, זו עבודה שלי, אבל אני בשירות החברה. הייתי צריכה למצוא את האיזון בין החותם האישי שלי כאומנית לבין החותם שישרת את הקהילה. איך אני מתרגמת את המצב החברתי והתרבותי כיום? אילו השלכות יהיו לזה לעתיד? וגם האלמנט החינוכי מאוד חשוב. העברת המסרים בצורה נכונה לדורות הבאים משמעותית בכדי ליצור מודעות שתוכל לתרגם את עצמה גם בזמן עתיד."

נראה שיש חשיבה מעמיקה על חינוך הדור הבא ודגש רב על המודעות לנושא.

"פרויקט במימד כזה דורש התייחסות וההסתכלות אל דור העתיד וזהו חלק משמעותי בבניית הקונספט. ההיבט החינוכי כולל שילוב של תכניות חינוכיות עם מוזיאון העירייה בהאג, שיתוף פעולה עם מחלקת התיירות ההולנדית לסיורים מיוחדים המותאמים גם לתיירים וכן תכניות ללימוד והעמקה בנושא עם בתי ספר".

רצאבי רואה בכך לא פחות משליחות וחשיבות עליונה לעורר סקרנות ומודעות יחד.

מגן דויד בן 50 שנה (עמלק 1967), צילום: לימור לוי


אבן ירושלמית ודלת פתוחה

האנדרטה עצמה מורכבת משלושה אלמנטים, שנועדו ליצור מודעות וסקרנות בקרב הצופים. רצאבי מקדישה מחשבה מדויקת לכל פרט בעשייה, כמו כן גם בבחירת החומרים, כמו לדוגמא החלק המרכזי של האנדרטה, המורכב מקיר שמזכיר אבן ירושלמית.

חומת אבן שבנויה משלושה חלקים:
במרכזה דלת סוריאליסטית עם פתח צר מואר שמרמז על אפשרות מילוט ועליו תלוי תבליט של מגן דויד. בצד השמאלי ניתן להבחין באבן שבורה שנועדה לתת הרגשה של חוסר התאמה. "הדלת שעומדת פתוחה, מייצגת את התקווה לברוח, אבל תקווה שלרוע המזל היא תקוות שווא, בעוד הקצה השבור של החומה לצדה מוסיף אלמנט של חוסר התאמה, ומשאיר השפעה ויזואלית", אומרת רצאבי. במרחק מה מול החלק המרכזי, יוצבו שש אבנים בצורת אליפסה, המסמלות את ששת מיליוני היהודים שנהרגו. על כל אבן מוטבעים תבליטים עשויים ברונזה, 12 במספר – המתארים את 12 שבטי ישראל המסמלים את הזהות שאבדה בזמן הגירוש. "6 ועוד 12 יחד זה ח"י וזו התבטאות מאוד חזקה", היא מדגישה.



להשלמת האנדרטה מוצבות שתי מזוודות עשויות ברונזה, בסמוך לדלת בחלק המרכזי והשנייה בצד השני של הכיכר. הן מסמלות את הדרך הלא אנושית שבה נאלצו היהודים לצאת בפתאומיות ובמהירות אל מחנות ההשמדה.

פיתוח הקונספט נעשה תחת אילוצים והנחיות מהעירייה. "הייתה למשל דרישה להשתמש במגן דוד ענק שהיה במקום לפני 50 שנה, ונדרשתי להציבו במרחק מכובד מהרצפה. לכן, הייתי צריכה לבנות את הקיר של האנדרטה בגובה של 3.70 מטר . בנוסף, היה עלי לקחת בחשבון את כל החלל שמסביב לכיכר ולעשות בו שימוש. כל המחשבה הייתה קונספטואלית ופיזית כדי להגיע לתוצר הסופי".

יציקת הבטון – מטבע כסף למזל, צילום: לימור לוי

האנדרטה נוצרה מתוך כוונה לתת השראה למתבונן וליצור גירויים, להתעמק בנושא ולהביא למודעות. היא נועדה לעורר רגשות של חמלה וסובלנות. "רציתי להגיע למקום שיש דיאלוג עם החברה העכשווית והחברה שתהיה בעתיד."

אצל ענת בסטודיו

מהמתחם התעשייתי העצום בו מתבצעות עבודות הפיסול, אנו נוסעות אל הסטודיו של ענת במרכז העיר. שני חדרים עמוסים בכלי עבודה, מברשות, שעווה, פסלים על מדפים, כמה כתבות מצולמות על הקיר, מכניסים את המבקר מיד לאווירה המיוחדת. בכניסה אני מבחינה בציורים תלויים על הקיר וענת מספרת שאלו חלק מציוריה עוד מתחילת דרכה, אז ציירה המון.

בגיל 21 הגיעה להולנד ועבדה ב"אל על". משם המשיכה לטייל במזרח הרחוק. "יש לי משיכה אל הטבע, חיפשתי ריחות, צלילים ומראות אותנטיים ובמזרח ממש הוקסמתי. היה לי את החופש והאפשרות לחוות תרבויות ותפיסות חדשות וזה מלווה אותי עד היום. אני תמיד בתנועה, מאוד סקרנית, אוהבת לבחון הזדמנויות." מהמזרח חזרה לישראל עם בן זוג הולנדי. "אני מאוד אוהבת את ישראל והחזרה הייתה מבחירה אבל החיים בישראל פחות התאימו לבן הזוג שלי, ועברנו להולנד." במהלך השתתפות בחוג לפיסול שלקחה בו חלק, הרגישה רצאבי שזה המקום שלה. "הרגשתי את החומר וידעתי תוך זמן קצר שזו הנישה שלי". משם הדרך לסטודיו משלה הייתה קצרה "מאז ועד היום אני מפסלת בהולנד ואף מציגה בתערוכות."

בחדר השני בסטודיו פזורים חומרי גלם. ענת מוציאה את התבניות שיצרה לפיסול חלקים שונים של האנדרטה ומסבירה לי את תהליך העבודה. אני מחזירה אותה לרגע אל נקודת ההתחלה, ההכנה לפרויקט. מבקשת לדעת עוד קצת על התחושות שלה ביחס לעבודה מהסוג הזה. "ליוו אותי תחושות אמביוולנטיות. צפיתי בסרטים בנושא, חקרתי, למדתי, אפילו עליתי לתורה אצל הרב הרפורמי, אברהם זוטנדורפ. זה מאוד מרגש, כשאני מבינה מה גודל הדבר. יש גם פליאה על אוזלת היד. עלו שאלות שוב ושוב – איך אפשר היה? לצד זה, היו לא מעט הולנדים שעזרו ליהודים. בשלב מסוים צריך להניח לרגש להבין שזה טבע האנושות, אנשים יכולים להיות אכזריים." היא מנסה להסביר לי את התהליך הרגשי שעברה במהלך ההכנות והעבודה על פרויקט כל כך רגיש.

אנטישמיות

האסוציאציות למילה אנטישמיות מעוררות בה זיכרון ישן מימי ילדותה, זה שייך אל עולם העבר, אל שיעורי ההיסטוריה. "בזמן העיסוק בהקמת אנדרטת הזיכרון היה לי קונפליקט פנימי, הבנתי שזה לא שייך רק אל העבר, כי אנטישמיות קיימת גם היום".

חנוכת האנדרטה תתקיים בסמוך ליום הזיכרון הבינלאומי לשואה, ובתקופה בה נרשמת עלייה בביטויי האנטישמיות בהולנד. לשאלתי האם היא נתקלה באנטישמיות ביחס לעבודתה ולפרויקט האנדרטה היא עונה בשלילה: "לא, להיפך, יש חברה שמחכה לזה בקוצר רוח".

לימור לוי

לימור במקצועה הינה מעצבת גראפית. יזמית בתחום התרבות והקהילה. מובילה מיזמים חינוכיים בתחום המוזיקה וחברת הועד המנהל של ארגון הספורט ״מכבי״ הולנד. לימור ממקימי עמותת ״מוקום עברי״, שותפה בצוות ההנהלה של המגזין האינטרנטי הישראלי “דאצ’טאון”. מתגוררת מזה 12 שנה בהולנד.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.