עושים קונצים – מורן אביב דביר פוגשת אמנים ישראלים פעילים שחיים בהולנד. והפעם היא פוגשת את ענבר חסון.
מורן משוחחת הפעם עם ענבר חסון ושומעת ממנה על חייה בהולנד ועל הפעילות האמנותית שלה כאן בשלוש-עשרה השנים האחרונות. ענבר מספרת בגילוי לב על המהפך שעברה מאז השביעי באוקטובר, על אכזבתה מחבריה האמנים ועל הפרויקט הנוכחי שהיא מובילה – המוקדש כולו לחטופים.
ענבר חסון למדה מזרחנות ואדריכלות פנים בארץ ולפני שלוש עשרה שנה, כשהגיעה להולנד, סללה לעצמה דרך חדשה ומשגשגת בעולם האמנות ההולנדי. פגשתי אותה במרתף של בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם, שם מוצג פרוייקט מרגש למען חטופי השבעה באוקטובר. הפרוייקט, שנקרא Coming Soon, הוא סדרה של 240 יומנים בהם הקהל מוזמן לקרוא על החטופים ולכתוב להם. חסון בשיתוף חבורה של נשים ישראליות ויהודיות מהולנד עמלות על הפרויקט הזה בחודשים האחרונים ומזמינות אתכם להצטרף.
לפני שאתם רצים לבית כנסת הפורטוגזי, אתם מוזמנים ומוזמנות להיכנס בשער ולהכיר מקרוב את ענבר חסון והדרך האקטיביסטית שלה לעשות אמנות ולעורר שיח.
מי ומאיפה?
ענבר חסון, בת חמישים, אמנית רב תחומית. נשואה לאריאל ואמא לדניאל ותמרה. גדלתי בנס ציונה, למדתי מזרחנות באוניברסיטת תל אביב, ובהמשך עיצוב פנים בלימודי המשך של הטכניון וציור פיגורטיבי ב Wackers Academie אמסטרדם. אני גרה באמסטלפיין בשלש עשרה השנה האחרונות. את האמנות שלי אני עושה בסדרות. אני משלבת ציור וקולאז׳ ועושה עבודת תחקיר מעמיק לקראת כל סדרה. ביצירה שלי אני שואבת השראה מהמציאות ומכוחות חברתיים ופוליטיים המתקיימים בעולם. האמנות משמשת עבורי פלטפורמה להעברת מסרים, שאלת שאלות ויצירת שיח. הגלריה KYAS ART SALON באמסטרדם מייצגת אותי ודרכה אני מציגה במקומות שונים בהולנד ובעולם.
מתי ולמה הגעת להולנד?
עברנו להולנד בעקבות עבודה של בעלי בשנת 2011. לאחר חמש שנים קיבלנו החלטה להישאר. העברנו את הילדים מבית הספר הבינלאומי למערכת החינוך ההולנדית, ומאז אנחנו קצת יותר הולנדים ואפילו התאזרחנו.
בשנה השניה לשהות שלנו בהולנד נרשמתי ללימודי אומנות בתוכנית חמש שנתית ב-Wackers Academie. הקשר לאקדמיה יצר תחושת שייכות לקבוצה, וההחלטה להישאר בהולנד היתה טבעית. סיימתי את הלימודים בשנת 2017. התמזל מזלי וקיבלתי סטודיו מעיריית אמסטלווין, הרגשתי שמקבלים אותי למעגל האמנים בהולנד.
האם פעלת בישראל כאמנית?
לא. לפני שהגעתי להולנד היה לי משרד לאדריכלות פנים עם שותפה. אמנות היתה בגדר תחביב, לקחתי קורסים שונים אבל לא שקלתי קריירה מקצועית עד המעבר להולנד. מכיוון שתכנון בתים הוא תלוי תרבות ומאד שונה מאשר בארץ (מערכות מיזוג לעומת מערכות חימום, בתים עם קונסטרוקציה המבוססת על בטון ,בלוקים וברזל לעומת הבניה היותר קלה פה בהולנד), הבנתי שלמעשה אצטרך ללמוד ולהתמקצע מחדש ובחרתי לשונות כיוון וללכת לתחום האמנות. היום, הייתי מציעה לענבר הצעירה ב-13 שנים, ללכת ללמוד הולנדית כמו שצריך, לעשות קורס בנושא בניה וחומרים הולנדים ולאט לאט להתמקצע ולהיכנס לתחום.
הקשר בין אדריכלות ואמנות ברור לי, אבל איפה נכנסת המשיכה ללימודי מזרחנות?
בצבא הייתי קצינת מבצעים בחיל האוויר. אחרי שסיימתי את השירות היה אסון המסוקים ובקשו ממני לחזור לאפיין תפקיד חדש בחייל עבור קצינות על מנת להוריד עומס מתפקידי הטייסים. שם הכרתי את אריאל חסון מעפולה, מי שהפך להיות בעלי. למה מזרחנות? כשהמלך חוסיין הגיע לישראל הייתי בת 23 זה היה היום המאושר בחיי .קיוותי לשלום וראיתי את עצמי בחזית העשיה והחגיגה של מזרח תיכון חדש. הלכתי ללמוד מזרחנות במחשבה להמשיך משם למשרד החוץ.
האם הזהות ישראלית ו/או היהודית היא חלק מיצירה שלך? באיזה אופן?
כן ולא. הזהות היהודית והישראלית שלי היא לא הנושא המרכזי שמעסיק אותי ביצירה, אבל יש בהחלט מספר עבודות עם התייחסות ישירה לישראל. planted היא סדרת קולאז'ים גדולי מימדים (עבודות של עד שלושה וחצי מטר רוחב). זה גוף העבודות הכי משמעותי ומפותח שלי. המכנה המשותף של העבודות הוא הבחירה להשתמש בציורים ישנים שאת רובם ציירתי בצבעי שמן מהתבוננות – פורטרטים של מודלים, טבע דומם וציורי טבע. סביב אותם הציורים אני מחפשת שילובים מעניינים. כשקומבינציה של מספר ציורים נראית לי מעניינת, אני מותחת על הקיר בסטודיו קנבס חדש ועליו מצמידה את הציורים הישנים, וסביבם מציירת את הציור. כך נוצר הסיפור החדש שהמצאתי לדמויות, ציור שאין לו כל קשר לעת יצירת הציורים המקוריים.
היציאה מישראל אפשרה לי פרספקטיבה יותר רחבה. פתאום ישראל לא נתפסה עבורי כמרכז העולם ונוצר פנאי רגשי וחשיפה לנושאים גלובליים. אני חברה בתנועה חברתית שנקראת Effective Altruism המבקשת למקד את השיח לאתגרים היותר חשובים בעולם.
אמנות ומלחמה. איך את מתמודדת עם החודשים האחרונים מאז השבעה לאוקטובר?
זוהי שאלת השאלות. לא הגעתי מוכנה לרגע הזה. כאמנית העוסקת בנושאים חברתיים גלובליים קיבלתי לאורך שנות הפעילות שלי חיבוק מחוגי האמנות האקטיביסטים. אנשים, חברים וקולגות מתחום האמנות מאוד התרשמו שאני גם מישראל וגם שמאלנית. קיבלתי תמיכה ופרגון סביב סדרת עבודות תחת השם
Background Check (שמוזכרות לעיל). בסדרה אפשר למצוא פרויקט בשם b_side plate שנולד מתוך איסוף נתוני מחקר סטטיסטיים וגרפים על global inequality, הופתעתי מהמתח שבלט בין הנתונים הסטטיסטיים הקשים בנושאים כמו מגדר, אפריקה ופערי שכר לבין האסתטיות העיצובית המוקפדת של הגרפים. הנתונים מוצגים על כלי פורצלן כשבחלק החיצוני מקשטים את הכלים סגמנטים צבעוניים שעל פניו נראים כעיצוב מינמליסטי אבסטרקטי, ובחלק הפנימי נמצאים הנתונים הסטטיסטיים שמתיחסים לסגמנטים.
זה פרויקט שעבדתי עליו במשך שנתיים – בו יצרתי בסטודיו עשרות עיצובים ומאות יחידות. אפשר לראות את הפרויקט בלובי של מלון הקונסרבטוריון באמסטרדם עד ספטמבר 2024. התערוכה נפתחה בסביבות ראש השנה באירוע תרומות חגיגי עם אורחים בעיקר מהקהילה הישראלית והיהודית. כל ההכנסות הופנו לבית חולים Save a child's heart – אשר ממוקם בחולון ומטפל בילדים עם מחלות לב ממדינות מתפתחות (חמישים אחוז מהילדים מגיעים מהגדה ומעזה). כמו כן הייתי מאד פעילה סביב המלחמה באוקראינה והתגייסתי, כמו חברים אמנים רבים, לפעילות פילנתרופית בנושא.
בשביעי באוקטובר הכל התהפך. עם תחילת המתקפה על ישראל, עולם האמנות בחר צד, למרות שלא נדרש לכך. מצאתי את עצמי בודדה, מנודה, לא מאמינה להתעלמות במקרה הטוב, ולביקורת השטחית והמסוכנת במקרה הרע. כשיצאה העצומה הבינלאומית שכללה את כל הגורמים הכי חשובים בעולם האמנות – מאוצרים, דרך מוזיאונים וכלה באמנים מובילים, זה היה שוק גדול עבורי.
בהתחלה ניסיתי לפתח שיח תרבותי ומאפשר עם אמנים שיש לי הערכה אליהם, שהזדהו עם הפלסטינים בצורה חד צדדית. לאחר שמצאתי את עצמי מקוששת אמפתיה וסוחרת בפורנוגרפיית מלחמה ללא הצלחה, הבנתי שנכשלתי. בשלב הזה סגרתי את הסטודיו (אחרי שש שנים. סטודיו יפיפה בבית הספר העתיק הצמוד לכנסיית אנה קרק באמסטלפיין). פתחתי משרד והפנתי את כל העיסוק והמשאבים שלי למצב בישראל. מהר מאוד התמקדתי בנושא החטופים.
איך נוצרה העבודה coming home soon אוסף של 240 יומני חטופים?
אחרי שחזרתי מביקור בהארץ הבנתי שהנושא הכי חשוב לתפיסתי, שאנחנו כמי שחיים בחו״ל יכולים לתת בו יד, זה נושא החטופים. יש לנו גישה לעיתונות זרה, למשפיענים ולפוליטיקאים מחוץ לישראל. מבחינתי הנושא של החטופים הוא המאפיין של הקטסטרופה שקרתה לנו. קודם שיחזרו אחר כך נוכל לדבר, זה הנושא הבוער ביותר.
רציתי לתת מקום לסיפור של כל אחד ואחת מהחטופים. בגלל שזו כמות גדולה של אנשים אז קשה לתת יחס אישי לכל חטוף או חטופה. יש משפחות של חטופים שמאוד פעילות ונמצאות בחזית ולעומתן יש כאלה אנונימיות לחלוטין. ביחד עם חבורה של נשים ישראליות ויהודיות הולנדיות יצרנו את הפרוייקט Coming soon, שמורכב מאוסף של ספרים אישיים ובהם הסיפור של החטוף, עדכונים שוטפים לרבות ציון שינוי סטטוס (גם אם החטוף חזר הביתה או נרצח היומן נשאר להיות פעיל וחלק מהסדרה).
אנחנו מזמינות את הקהל לבוא לעיין ולכתוב לכל אחד מהחטופים מסר אישי בתוך היומן. קטיה מורוזקין, המעצבת הגרפית של הפרוייקט, בחרה ברגישות רבה פלטת צבעים רכה בשונה מהצבעים האחידים שמאד מוצלחים לפוסטרים של ההסברה. כך לכל ספר קומבינציית צבעים משלו וכך נוצרה הייחודיות שרצינו לאפשר לכל חטוף. אנחנו עובדות בתיאום מלא עם מטה החטופים בארץ.
באתר שפיתח שי לביא, מתכנת שעובד ב-WIX, ישנה גם גרסה דיגיטלית לכל היומנים. כל מי שרוצה להוסיף מכתבים יכול מכל מקום בעולם. זה מאפשר למשפחות להסתכל על המסרים התומכים שכותבים להם. התגובות שלהם להודעות שאנשים כותבים מרגשות בצורה בלתי רגילה ומעוררות הערכה וענווה.
בנוסף הפרויקט הזה מצליח לחבר בין הקהילה הישראלית לקהילה היהודית כאן בהולנד וכמו כן לגייס כספים ישירות למטה החטופים. התערוכה מוצגת כרגע בבית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם ובקרוב ארגונים יהודיים במדינות אחרות יפעילו סניף של הפרויקט עם ארועים בקרב הקהילות שלהם. אני מחוייבת לפרויקט הזה במאה אחוז ולא אפסיק עד שכולם יחזרו הביתה, גם אם זה יהיה פרויקט כאורך שנות חיים.
אני לא מסוגלת לעשות אמנות כרגע, אני לא קוראת לפרויקט הזה פרויקט אמנותי. אני בגדול ברוגז עם עולם האמנות. יותר חשוב עכשיו חוסם עורקים מלצייר עצים בשלכת, אנחנו במתכונת של שדה קרב, כל יום מתכננות את היום הבא. התחלנו קבוצה מצומצמת של חברות, קארן פרדוביץ ,לסלי דה סוואן, ויויאן רינת וצפרית לוין (שהיא אחותי!). לאט לאט התהוותה חבורה מיוחדת של נשים ישראליות והולנדיות מוכשרות והפרוייקט מתרחב עימן. נטי סמיט ולורנה לוי שעובדות על הרחבת הפרויקט למדינות וארגונים אחרים בעולם, ולילך לאסלי-טל שלקחה על עצמה את כל נושא ההתנדבות ונושא התקשורת. כמו שתיארה מאוד יפה מנהלת המוזיאון היהודי פטרה כצנשטיין "Soft power girls".
מה חסר לך / את מתגעגעת אליו בעולם האמנות והתרבות הישראלית?
האמנות הישראלית לטעמי יותר בועטת, חצופה, מעזה, מדברת בשפה שאני חושבת ומרגישה בה. גם הטקסטים האוצרותיים מהווים רובד חשוב נוסף לעבודות. בהולנד הטקסטים האוצרותיים יותר אינפורמטיבים ולרוב לא מתיימרים לספק פרספקטיבה נוספת לעבודה. כשאני מבקרת בישראל אני תמיד מתחילה ביום ביקור חברים בקריית המלאכה, וביקור במוזיאון תל אביב לראות מה חדש.
פה בהולנד האמנות מנומסת, מסודרת, ובעיקר קונספטואלית. אמנות שעוסקת לרוב בנושאים גלובליים כגון Climate change, gender inequality, post colonialism. להולנד אין צרות משל עצמה, האמנים היותר מעניינים לדעתי הם בעלי רקע תרבותי שונה, מרובי זהויות. בהולנד יש נושאים שנחשבים מתאימים ורצויים יותר לשיח האומנותי המקומי והם אלה שמקבלים עידוד מהמדינה- כך שגם בעולם האמנות, בדומה לתחומים אחרים בהולנד יש הכוונה וערך להליכה בתלם.
מקום בהולנד שמעורר בך השראה?
ממש קשה לי לענות על זה עכשיו. כרגע כלום לא מעורר בי השראה, אני במוד מלחמה והישרדות. השראה לא נמצאת בלקסיקון הזמין לי כרגע.
מה היחסים שלך עם השפה ההולנדית?
אין שום נושא בעולם שהשקעתי בו כל כך הרבה עם תוצאות כל כך גרועות. נטולת כישרון לשפות. אני מבינה כמעט הכל, ממשיכה ללמוד, מתביישת (ובצדק) לדבר.
אמן.ית מקומי שהיית רוצה לשתף איתו פעולה ולמה?
באופן כללי אני שחקנית קבוצתית, מאוד אוהבת שיתופי פעולה, מתמיד, אני מאמינה שעבודות של שיתוף פעולה מוצלח הן טובות יותר. כרגע אני כועסת על עולם האמנות המקומי והעולמי אז הייתי נוטה לאמן ישראלי. ועם אמן ישראלי, אני הייתי חולמת לשתף פעולה עם יעל בר תנא שאני מאוד מעריכה אותה כאמנית ובכלל.
אם לא הולנד, איפה היית גרה?
אני מרגישה שאני צריכה להיות עכשיו בארץ. אם הייתי ללא משפחה, הייתי עכשיו בארץ. בשנה שעברה עם המהפכה המשפטית הייתי בארץ חמש פעמים. מיד עם תחילת המלחמה הרגשתי שאני לא מסוגלת להיות פה וטסתי לארץ. אלו תחושות חדשות, עד לפני כשנה הייתי פה מבחירה מודעת למרחק מהארץ והמשמעות של המהלך.
איפה תהיה בעוד עשר שנים?
קשה לי לענות איפה אני עכשיו, אני בתחושת חוסר אוריינטציה מוחלטת. מי זו האני של היום? אני של אחרי השביעי באוקטובר צריכה לבנות מחדש את כל הדעות, אמונות, ידיעות, שאיפות, מטרות. כל מה ששירת אותי עד עכשיו לא רלוונטי. אני ענבר, אמא, אישה, חברה אחרת משהייתי. מרגישה כרגע אמנית לשעבר או אמנית בהפסקה עד להודעה חדשה. מרגיש לי בפרקטיקה האישית שיש לי דברים יותר חשובים וקונקרטים לעסוק בהם עכשיו מאומנות. התחושה הזו התחזקה עוד יותר במפגשים עם משפחות החטופים. אולי בהמשך ארצה ללמוד טיפול באומנות, מי יודעת?
טיפ לאמנים שרק נחתו?
ללכת ללמוד הולנדית.
למה את עושה קונצים?
מלא סיבות. זה המקצוע הכי כיפי, אגואיסטי ומאפשר שיש. אני עסוקה רק במה שמעסיק אותי, לא ממענת את העבודה ללקוח עם דרישות ויש לי חופש מוחלט.
כאמנית אני קמה בבוקר, ועם אותם הנושאים שמעסיקים אותי אני צועדת ליום העבודה. אם אני מוטרדת מנושא שראיתי בחדשות אני אעבוד עם זה בסטודיו. אני מאמינה ביכולתו של דימוי להעביר מסר יותר טוב מכל דרך אחרת ולכן את הנושאים שמעסיקים אותי אני יכולה לשתף בהם קהל יותר רחב דרך הפלטפורמה הזאת. תפקידו של אמן כפי שאני בוחרת לעצמי הוא כמו עיתונאי. יש לך הזדמנות לשתף את הצופים בכל נושא או מסר שאתה בוחרת להעביר.החלק הכי מעניין לטעמי קורה בכלל אחר כך, מה החוויה של הצופה? מה הוא לוקח מזה? מה העבודה בעצם מספרת עליו?
איפה אפשר לראות עבודות שלך?
עבודות האמנות שלי כרגע לא מעניינות, אם תחפשו את השם שלי בגוגל תוכלו לראות איפה עבודות שלי מוצגות. ההזמנה הכי חשובה כרגע היא לבוא לפרויקט Coming soon של ספרי החטופים. כולם מוזמנים לעיין בספרים, לכתוב מסרים אישיים שאנחנו חולקים עם המשפחות, וכמובן, אנחנו שמחות לעוד מתנדבות ומתנדבים אז מוזמנים ליצור קשר איתי או עם לילך דרך האתר או דרך דף האינסטגרם שלנו. הפרוייקט מוצג עד 12 בפברואר במוזיאון היהודי במתחם בית הכנסת הפורטוגזי, הכניסה לתערוכה שלנו ללא תשלום.
כל הדרכים לעקוב אחרי פעילותה של ענבר:
