כשהייתי בן 17 וחצי, גנבתי לאבא שלי את "החיפושית" הכחולה ונסעתי ברחובות צדדיים לשכונה של ליאן…
עצרתי את הרכב בסמוך לבניין שלה, נעמדתי על גג המכונית תחת חלונה שלמזלי היה בקומה הראשונה והתחלתי לקרוא בשמה.
כשראיתי שאין תגובה, התחלתי לזרוק אבנים קטנות לעבר החלון. תחילה זרקתי אותן בעדינות, אך משלא הגיבה, החלטתי לזרוק בכל כוחי.
למזלה הרע, בדיוק באותו הרגע בו החלטתי לשנות את עוצמת הזריקה, היא פתחה את החלון…
"אחחחחח…יא דפוק! מה אתה זורק אבנים? יכולת לזמזם באינטרקום…חכה ברכב, אני דקה יורדת…" לחשה לעברי בחיוך כשהיא משפשפת את ראשה מעוצמת הפגיעה.
נכון שיכולתי להשתמש באינטרקום, אבל פחדתי "פחד מוות" מאמה. היא הייתה מורה ללשון, קשוחה כזו שמריחה מקילומטרים תלמידים פרובלמטיים כמוני.
אולי בשל כך, היא שנאה אותי כל כך ואולי זה היה בכלל בשל העובדה שביתה הבכורה עשתה כל שביכולתה בכדי להוציאה מדעתה, כולל לצאת עם גברים מבוגרים ממנה…
בתמימותי חשבתי שהעובדה שגילי תואם לזה של ליאן, תשמח את אמה, אך לא כך היה הדבר…
ליאן יצאה מהבניין יחפה, את גופה מעטרת שמלה לבנה, שיערה אסוף מעלה בבנדנה סגולה ועל צווארה השרשרת שקניתי לנו. זו מהכסף,עם הלב החצוי והמשפט שחרטתי מאחור.
קראתי פעם איזה ספר בו הגבר אמר אותו לאישה וזה נשמע לי ממש רומנטי. אז החלטתי להעתיק אותו. חלק מהמשפט חרטתי על חצי הלב שלה ואת המשכו, על חצי הלב שלי.
"טמבל! יכולת לשבור את החלון…" צחקה ליאן בעודה נכנסת למושב שליד הנהג.
"את רואה עד כמה אני אוהב אותך, אפילו הסתכנתי ב"ניסיון לחבלה והשחתת רכוש"! אמא שלך בטוח הייתה מזמינה לי משטרה…" השבתי בחיוך.
"המכשפה? בטוח!!!" השיבה ושנינו התפקענו מרוב צחוק.
"גיבור שלי! הכל תעשה בשבילי אה, הכל!" אמרה בקול חושני, תוך שהיא מדלגת לעבר מושב הנהג ומתיישבת על חקי כשגבה מופנה לעבר ההגה.
היא ליטפה את פני בעדינות והחלה לנשק אותי. תחילה בחושניות, בעדינות, ברכות ואט אט העדינות פינתה את מקומה למגע אגרסיבי, מלא תשוקה ומטלטל. לרגע הרגשתי כאילו משהו חבט בי והוציאנימשיווי משקל.
בתוך שניות ספורות הבנתי שהחבטה הייתה אמיתית. מרוב שהשתוללנו בכיסא הנהג, בלם היד השתחרר וה"חיפושית" של אבא שלי הידרדרה במורד הירידה והתנגשה בסובארו הלבנה של אחד השכנים.
האזעקה של הסובארו הורידה את השכן למטה וצעקותיו הורידו חצי מהשכונה למטה לרבות אימא של ליאן, שתפסה אותי חצי ערום וזה רק הדליק אותה עוד יותר.
מהלחץ של הצעקות, לא הצלחתי ללבוש את בגדי בזריזות.
"את מתנהגת כמו פרוצה!!! תתביישי לך!!! ואתה…אתה לא מתבייש? לקלקל אותה ככה? את תומה?" צרחה אמה בקולי קולות.
נמלכתי בדעתי אם לומר לה שהיא זו שקלקלה אותי כל התקופה בה היינו יחד, אך לבסוף החלטתי שזה רק יעצבן אותה יותר ולא יעזור להרגיע את המצב. לבסוף, כמו אידיוט צעקתי לאמה בחזרה "אני אוהב אותה".
בתמורה לשלושת המילים המופלאות שיצאו מפי, קיבלתי סטירה מצלצלת וניידת משטרה שהוזמנה במיוחד עבורי.
"הלוואי שתשב בכלא.." אמרה לי אמה של ליאן במבט נאצה בזמן שהשוטרים הכניסו אותי לניידת באשמת נהיגה ללא רישיון וחבלת רכוש.
ליאן לא התרגשה מכל ההמולה. להפך. נראה היה שהדבר משעשע אותה.
היא הביטה בי כשהיא מניחה את ידה על פיה, מתאפקת שלא לצחוק ושלחה לי נשיקה באוויר.
כשאמה החלה שוב לצעוק לעברה, היא פשוט אחזה את שולי שמלתה בידיה ודילגה בקלילות בין עדר השכנים חזרה לביתה.
מכיוון שהשכן תבע אותי. התיק הגיע לבית משפט. קיבלתי חצי שנה מעצר בית וקנס שהוריי היו צריכים לשלם.
בזמן שהותי במעצר בית. הוריי לא הסכימו שאף אחד יבקר אותי. גם לא ליאן.
היא הצליחה להעביר לי מכתב דרך אחותי. במכתב היה רשום שאמה החליטה לעבור לארה"ב. שהם עוזבים…שהיא אוהבת אותי…אבל חייבת ללכת…
ניסיתי לברוח פעמיים ממעצר הבית, אבל אבי תפס אותי והחזיר אותי חזרה.
כך קרה ואהבת חיי חמקה לה והחיים…הם המשיכו.
גויסתי לצבא, ל"חוות השומר" ואז לתותחנים.
יצאתי עם מספר בנות לאורך השירות אך אף אחת מהן לא הצליחה להצית בי את אותה תחושת ריגוש מיוחדת שהייתה לי עם ליאן…
ביום השחרור שלי, החלטתי שאני עולה למטוס לארה"ב לפגוש אותה.
הייתה לי את הכתובת במכתב הישן ששמרתי.
כשהגעתי למנהטן, הכל היה נראה ענק. הרגשתי קטן, לא שייך.
פתאום חשבתי "עברו 3 וחצי שנים…אולי כבר יש לה מישהו אחר…אולי היא כבר לא רוצה בי…."
הגעתי לבניין שהיה סמוך ל"סנטראל פארק". בניין גבוה, בן 13 קומות, עם שומר בלובי.
הצלחתי להתחמק מהשומר ולהיכנס למעלית. עליתי לקומה 7, צעדתי לעבר דירה 26 ודפקתי על הדלת.
צעדי העקבים המתקרבים ורעש פתיחת מנעולי הדלתות שתקו אותי. לרגע לא ידעתי מה אגיד…
הדלת נפתחה ומולי עמדה אמה של ליאן. זו שגרמה לתיק הפלילי שלי, שגרמה לכך שאהיה בצבא "בחוות השומר", שלקחה ממני את אהבת חיי.
היא זיהתה אותי מיד והחמיצה את פניה.
"אתה? היא לא פה!" אמרה בעודה טורקת את הדלת בפני.
"הגעתי במיוחד מישראל, במיוחד…בבקשה תאמרי לי היכן היא…" הפצרתי במכשפה המרשעת בעודי דופק על הדלת.
היא פתחה את הדלת. לרגע חשבתי שהמסתי את ליבה במחווה הרומנטית שעשיתי למען ביתה.
"היא נסעה לטיול, בהודו! למיטב ידיעתי הלכה להרוס לעצמה את החיים ב"גואה". בהצלחה לך…אני כבר הרמתי ידיים!" השיבה בחיוך ויכולתי להישבע שעשה לה טוב שפספסתי את ליאן.
ישבתי בפאתי "סנטרל פארק", על הרצפה, ליד משכירי האופניים ועגלות הקפה. מביט בצמרות העצים, בעוברים ושבים, תוהה לעצמי איך לא חשבתי לנסות ליצור איתה קשר לפני שבאתי בעזרת מכתב,או לנסות לאתר את הטלפון…איזה אידיוט אני שחשבתי שהיא פשוט תשב שלוש וחצי שנים ותחכה שאולי אגיע להפתיע אותה…
הכנסתי את ידי לתוך החולצה וחילצתי את השרשרת שעל צווארי. אותה שרשרת ששמרתי מתחת לכרית בכל לילה כל השנים. השרשרת עם החצי לב השני שנתתי לליאן.
באותו הרגע קרו שני דברים. זוג שעבר במקום זרקו לעברי שטר של 20 דולר והחלטתי שאני נוסע להודו.
לאחר ימים של טיסות, נסיעה ברכבות, ריקשות ואוטובוסים הגעתי לגואה. עברתי בין כל החופים וחיפשתי אחריה. אך לא מצאתי אותה בשום מקום.
כשהגעתי לחוף "פלולים", איתרתי מספר מטיילים שטיילו עמה.
"אחויה…פספסת אותה ביומיים…היא נסעה להמשיך את הטיול…נראה לי משהו בצפון…חבל קשמיר או נאפל או משהו כזה…" אמר לי גבר שהיה כל כך מסטול עד שבקושי הבנתי את מלמוליו.
"עזוב אותך בחורות…קח שחטה, תשכח ממנה…הכל מלמעלה, זה "מכתוב"!!!" ניסתה לנחמני אחת מהבנות בחבורה כשראתה את המבט על פני.
כשכולי מלא תחושת אכזבה מהולה בייאוש, גררתי את עצמי לעבר החוף.
ישבתי במסעדת "קינג-פיש", מביט בדקלים המתנשאים לעבר השמיים הצבועים בגווני אדום וכתום, בענפי הדקלים הנדים עם משב הרוח, בשמש הגדולה ששוקעת ברקע וליבי כאילו שוקע ביגון עמה ובילדים המקומיים ששיחקו עם מספר תיירים בכדור עף על החוף.
לפתע רוח חמה נשבה באוזניי "שמעתי שאתה מחפש מטיילת ישראלית, ליאן? בחורה קצת מסובבת…מה לך ולה?" אמר הקול.
הסתובבתי והיא עמדה שם מולי. יחפה, בשמלה לבנה, שיער אסוף עם בנדנה סגולה וחיוך מתוק מאין כמוהו.
"אתה לא הנער הזה שדפק את הרכב של השכן שלה?" המשיכה במשחק התפקידים המטופש.
הבטתי בה כלא מאמין למראה עיני. כל גופי החל לרעוד מהתרגשות.אך באופן מוזר, מילא אותי חשש שהאפיל על תחושת ההקלה מכך שמצאתי אותה. פתאום שהיא הופיעה כך מולי, לא הייתי בטוח איך היא תגיב לסיבה שלשמה הגעתי.
"האמת שזו הייתה אשמתה! היא הפנטה אותי…הוציאה אותי משיווי משקל…" גמגמתי מהתרגשות, בעוד
"הכי כיף להוציא משיווי משקל…" אמרה כשהיא נושקת לשפתיי ולפתע הבחנתי בלב החצוי על צווארה שניפץ את כל חששותיי.
"את עדיין עונדת אותו!" הפטרתי בקול ללא כוונה.
"ממש כמוך…" השיבה כשהיא מחברת את שני הלבבות החצויים ומשלימה את המשפט שחרטתי לפני חמש שנים מאחור:
"מצאתי את שאהבה נפשי, אחזתיו ולא ארפנו…"
