תמונה ראשית: איור – גלית האן
לא רק חיי הישראלים בהולנד עברו טלטלה מאז השבעה באוקטובר, גם חייהם של יהודי הולנד השתנו באופן מהותי. הדאגה לקרובים בישראל, חוסר הוודאות, היחס בהולנד עצמה כלפי ישראל וכלפי היהודים החיים בה – כל אלה כבר אינם כשהיו.
ביקשנו ממישל ווטרמן, אשר ערך עבור דאצ'טאון את הטקסטים ההולנדיים של מהדורה מיוחדת זו, שינסה לשתף אותנו בתחושות ובמחשבות של יהודי החי בהולנד כל חייו, לאור האירועים של השנה האחרונה.
בתור בייביבומר, נולדתי בשנת 1951, המילה "המלחמה" היא עבורי נקודת ציון ברורה. ב-“המלחמה“ הכוונה היא תמיד למלחמת העולם שנייה, השואה. המלחמה הזו הייתה אמת המידה שלי כל חיי. טוב ורע נמדדים על פי קנה המידה של המלחמה. כשאני שואל את עצמי אם אני יכול לסמוך על מישהו, הקריטריון הוא: האם הייתי יכול להסתתר אצלו או אצלה?
כל זה השתנה בשנה שעברה. ל"מלחמה" נוספה נקודת ציון חדשה, השבעה באוקטובר (אני שם לב שאנחנו עדיין מזכירים את התאריך בלי ציון השנה, אבל זה ישתנה בזמן הקרוב, אני חושב). אני עדיין שופט טוב ורע ביחס ל"מלחמה", בזה שום דבר לא השתנה, אבל השבעה באוקטובר נכנס לי מתחת לעור בכל הנוגע למגעים שלי עם אחרים. ילד במלחמת ששת הימים הכל השתנה מאז השבעה באוקטובר. כיהודים בהולנד, אנו חיים את החיים אחרת מאז השבת השחורה. לא שונה באופן קיצוני כמו אצל רוב הישראלים, בין אם אלה שגרים בישראל ובין אם לא. הכאב שאני חש כיהודי הולנדי הוא כאין וכאפס לעומת מה שישראלים רבים צריכים לעבור. אני חושב שחשוב לציין זאת, אבל עדיין…
המלחמה הראשונה שישראל נלחמה אשר חוויתי באופן מודע הייתה מלחמת ששת הימים. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי מחובר חזק לישראל. הזהות היהודית שלי והתחושות הציוניות שלי התחילו להתגבש רק אז, בגיל 16. העובדה שישראל קיימת ותמשיך להתקיים פתאום לא הייתה כל כך מובנת מאליה.
הימים הראשונים, חמישה ושישה ביוני ,1967 היו מרגשים במיוחד. אבל היה גם אלמנט חיובי: התחושה הייתה שהולנד כולה תומכת בישראל. ההולנדים אימצו את ישראל לליבם. כולם הדביקו מדבקה על הפגוש של המכונית שלהם עם הכיתוב "אנחנו עומדים מאחורי ישראל". יצאתי לרחובות עם קופסת איסוף כדי לגייס תרומות. כמעט אף אחד לא סירב לשים משהו בקופסת האיסוף ההיא. זה היה כל כך מחמם את הלב ונדהמתי מההרגשה שלי שההיסטוריה כבר לא תחזור על עצמה בתחום האנטישמיות. הרגשתי שכעם, הגענו ליעדנו. יהודים התקבלו כיהודים. מה שחוו הורינו היה סופית מאחורינו. ישראל הייתה צ'ק הביטחון שלנו. למרות שמעולם לא היו לי תוכניות לעלייה, הרגשתי כמו ציוני אמיתי.
אולי יעניין אותך גם:
שנה לשבעה באוקטובר – לכל כתבות המגזין
איך מתחילים שנה?
הצטרף לרשימת התפוצה של דאצ'טאון
האם אנחנו צריכים לדאוג?
אני עושה קפיצה גדולה בזמן, משנת 1967- לשנת 2023 – מהאופוריה של אז לא נשאר הרבה. כמובן שכבר לפני כן ראיתי את הסנטימנט לגבי ישראל משתנה. התקופה של "כולנו עומדים מאחורי ישראל" חלפה מזמן. אבל אף פעם לא דאגתי בכל השנים האלה. החוסן של יהודי הולנד היה תמיד מוגבל, לתחושתי, וכך זה עדיין. האנטישמיות נחווית מהר מדי, הפחד צף מהר מדי ולעתים קרובות מדי. תמיד הרגשתי התנגדות לכך. כיהודי אתה יכול לחיות בהולנד בבטחה – גם היום! לא, אני לא מכחיש שאנחנו צריכים להיזהר, שהיחס של הולנדים רבים ליהודים השתנה. אבל אין שום סיבה לארוז את המזוודות.אני עדיין חושב שעלייה לארץ צריכה להיעשות מתוך אידיאליזם, עם לב ציוני, לא כבריחה מחברה שהיא כביכול לא ידידותית ליהודים.
ואז הגיע השבעה באוקטובר. העולם היה בהלם, אבל רק לרגע, מהזוועות של חמאס. הייתה תמיכה בישראל. כצפוי, התמיכה הזו נעלמה די מהר. האהדה לישראל התפוררה. היפוך הסנטימנט מפרו-ישראלי לפרו -פלסטיני, ולכן אנטי-ישראלי, לא היה חדש. אבל הקצב
אנטישמיות מאפיינת את האנטישמי, לא את היהודי
כתבתי למעלה שמשהו השתנה. אז מה השתנה? שני דברים. הקהילה היהודית הפכה הרבה יותר מפוחדת. יש יהודים שהורידו את המזוזה מהדלת, שכבר לא מעזים לענוד מגן דוד, שמסתירים את הכיפה שלהם מתחת לכובע, שכבר לא מעזים לדבר עברית בציבור, זה מה שמפחיד אותי. אני לא חושב שאפשר לחיות כך. כפי שכתבתי, הקהילה היהודית חייבת להמשיך להתחזק. אנטישמיות תמיד הייתה ותמיד תהיה. אבל אסור לנו לתת לזה לערער את חיינו. אנטישמיות מאפיינת את האנטישמי, לא את היהודי.
והשינוי השני? מבחינתי, אם יורשה לי להכליל, זה טמון ביחסי עם הסביבה הלא יהודית שלי. אחד החסרונות של חיים בתפוצות תמיד היה שצריך להסביר את עצמך כל כך הרבה פעמים, שיש כל כך הרבה דברים שאינם מובנים מיד על ידי 'האחר'. לחסרון הזה נוסף מימד נוסף: 'לא להיות מובן' הפך להיות הבעיה הקטנה יותר. כעת, גם אחרי שהסברתי משהו אני מרגיש שהמסר שלי לא עובר. הרגשות הכנים שלנו, הדאגה שלנו ממה שמתרחש בישראל, חרדתנו מביטויים אנטי-יהודיים (שהפכו עניין של יומיום) אינם מובנים. ישנם מעט אנשים שממש יכולים, ואולי אפילו שבכלל רוצים, להזדהות איתנו. יש לי גם חברים לא יהודים, שתמיד היו קרובים, שמהווים עבורי דוגמה חיה של חוסר הבנה. חברים שלא מצליחים להיות שותפים לתחושותינו, שלא מבינים אותנו. במקרים מסוימים זה יוצר ריחוק ותחושת הפרדה שקשה לי איתן, בלשון המעטה. אני מקווה שזה יסתדר שוב מתישהו, אבל אני לא בטוח.
