חווית המעבר לארץ אחרת יכולה להיות מלחיצה. יום אחד אתם שולטים בשפה, יש לכם עבודה, משפחה וחברים ולמחרת אתם מהגרים שמדברים בשפה רצוצה, לא מכירים אף אחד וחסרי עבודה. תארו לכם לעבור את החוויה הזו בלי לינקדאין או גוגל טרנסלייט ובלי להיות במרחק כמה שעות טיסה מאמא.
תדמיינו את החוויה הזו כיהודים בעולם אנטישמי או כהומוסקסואל בעולם בו זו עבירה שדינה מאסר, כמשורר המהגר לארץ שאינו דובר את שפתה.
השפה/ יעקב ישראל דה האן
יותר מהכל אני כמה את השפה שוב לשמוע; שפתה של הולנד עוטפת אותי
אני חי כאן, חצי מאושר וחצי אבוד; ואף לא אדם אחד, דובר את שפת שירי
משורר נודע, הומוסקסואל מוצהר, הולנדי, יהודי חרדי שנולד בכפר קטן בהולנד ונרצח בירושלים. לא זו לא הסדרה החדשה של כאן 11 שנמכרה לנטפליקס. זה סיפורו של הרצח הפוליטי הראשון בישראל.
השנה ב-5 במאי, בטקס הזיכרון למלחמת העולם השנייה שנערך בכיכר הדאם באמסטרדם נגעו לליבי מילותיו של אנדרה ואן דוין (Andre van Duin) שדיבר על החירויות שהולנד המודרנית מעניקה לנו. בנאומו הוא ציטט שורה משירו של דה האן, החרוטה על האנדרטה לזכר ההומוסקסואלים שנספו בשואה (homomonument) באמסטרדם. סקרנותי התעוררה ורציתי ללמוד עוד של המשורר היהודי ששירו זכה לזיכרון עולמים.
אולי יעניין אותך גם:
עברית ברחוב ההולנדי
בהולנד קוראים לזה ברנאאוט
להצטרף לרשימת התפוצה של דאצ'טאון וקבלת כל העדכונים אליכם
ילד ביישן אך שחצן
יעקב ישראל דה האן גדל בזאנדאם כילד יהודי דתי. כשבגר למד הוראה בסמינר למורים בהארלם שם תיארו אותו חבריו כ״בודד, לחוץ, ביישן אך שחצן". בסמינר הוא נחשף לסוציאליזם, עזב את היהדות והצטרף למפלגה הסוציאל דמוקרטית של הולנד. לאחר לימודיו הוא עבר לגור באמסטרדם, שם עבד כמורה וכעיתונאי ונהנה מהחופש המיני והתרבותי שאמסטרדם איפשרה לו.
הפתיחות של אמסטרדם הטעתה אותו והוא פרסם את ספרו, ׳צינורות׳, שהיה מהפכני בזמנו ועסק במערכת יחסים הומוסקסואלית. בעקבות פרסום הספר הוא פוטר מעבודותיו וסולק מהמפלגה. התגובות גרמו לו למפח נפש שהוא תיאר במכתב לחבר, ״בזבזתי את חיי ולא נשאר לי דבר לעשות בקשר לכך.״
האכזבה דחפה אותו בחזרה לחיק הדת ולחיק משפחתו והוא אפילו נשא אישה. שירו ׳גאולה׳ עוסק בחזרה הזו:
"הייתי צעיר יהודי, התאווה בלבלה אותי… ועכשיו הבושה מבעירה את לחיי החיוורות…לבי חולה וגעגועי חסרי תקווה… האוכל לצעוד על רגלי העייפות ולנוח בארצנו שמעבר לירדן״
הוא שוב חיפש התחלה חדשה, הפך לציוני נלהב והחליט לעלות לישראל, שם היה בטוח שצפויות לו גדולות ונצורות. כפי שביטא בשירו, ״ייעוד״, אותו הקריא בפרידה מחבריו בהולנד לפני העליה לארץ:
״אני הולך כמו העננים הנמשכים על ידי השמש. מי יעמוד בפני קריאתו של אלוהים המעורר את עמו.״
אך בישראל נכונו לו שוב אכזבות. הוא הגיש מועמדות למשרות ביישוב היהודי ובאוניברסיטה העברית ולא התקבל. הוא ניסה להפוך לקונסול הולנד בירושלים וגם לכך לא התקבל. בודד ומאוכזב, הוא כתב:
״זהו מדבר רוחני…אני חש נטוש ונשאר כדי לעמוד בהתחייבויותי.״
מציוני נלהב לפעיל אנטי-ציוני
אכזבתו מהדחיה הפכה לאכזבה מהציונים ומהציונות והוא פנה לחרדים האנטי ציונים, והתקבל על-ידם בזרועות פתוחות. הוא הסתיר מהם את נטייתו המינית והם בתורם העלימו ממנה עין. הוא תמך במאבקם כנגד הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל והפך לאנטי ציוני הסבור שאין מקום למדינה יהודית לפני בוא המשיח. הוא פעל מול מנהיגים בבריטניה ובירדן והפעיל את קשריו והשפעתו כדי להביא לביטול הצהרת בלפור ולמנוע הקמת מדינה יהודית.
חייו התאפיינו בסתירות פנימיות. הוא התפלל בכותל מדי יום והתנחם בזרועותיהם של צעירים ערבים נאים ממזרח ירושלים. הקונפליקטים הפנימיים שלו באו לידי ביטוי בשירתו, כפי שניתן לראות בדוגמאות הבאות:
הקונפליקט בין אלוהיו לאהבתו – ״ספק״: ״למה אני מחכה בשעת ערב זו, יושב ליד כותל המקדש בעיר הישֵנה; לאלוהים או לעלם מרוקאי?״
הקונפליקט בין ירושלים לאמסטרדם בשירו ״אי שקט״: זה שבאמסטרדם כמה לירושלים ואחר כמיהתו הלך; ממלמל עכשיו אמסטרדם אמסטרדם״. שיר זה חרוט על האנדרטה לזכרו ב- Jodenstraat באמסטרדם.
הוא התפרנס מטורים שכתב בעיתון הולנדי, “Algemeen Handelsblad”, בהם תאר את החיים בישראל, ולימד בבית הספר הבריטי לכלכלה ולמשפט אשר ממנו פוטר בעקבות דרכו האנטי ציונית שגם הביאה גם למותו.
ב-30 ביוני 1924, ערב נסיעתו ללונדון בראש משלחת חרדית שרצתה לשכנע את השלטונות הבריטיים לבטל את הצהרת בלפור, ארבו לו שני חברי ההגנה, אברהם תהומי וזאב משי, ברחוב יפו בירושלים ביציאה מבית הכנסת שבו התפלל. תהומי ניגש לדה האן, ירה בו שלוש יריות והמשיך עם משי לתחנת האוטובוס ממנה נסעו לחיפה. הוא היה בן 42 במותו.
בהולנד הוא זכור ומוערך עד היום ושורה משירו חרוטה על ההומומוניומנט, לזכר חברי הקהילה שנרצחו בשואה – ״כזו כמיהה אינסופית לידידות.״
