יהודים וישראלים בהולנד – האם קווים מקבילים יכולים להיפגש?

כשאבי (53) עבר להולנד לפני יותר מ-20 שנה, עוד לא היו רשתות חברתיות, מרק צוקרברג חגג בר מצווה, ואפילו האימייל עוד היה בחיתוליו. "גרתי בעיר שלא היו בה כמעט ישראלים וחיפשתי ליצור קשרים חדשים", הוא מספר, "די מהר הגעתי אל הקהילה היהודית. נוצרו קצת קשרים נחמדים, לימדתי עברית, ואפילו הצטרפתי לקבוצת הכדורגל שלהם שנקראה 'דה מאצה-באלן' (כדורי המצה, כלומר קניידלעך) והשתתפה כל שנה ב'יום הפוטבאל' – תחרות הכדורגל הידועה של הקבוצות היהודיות בהולנד, אבל קשה להגיד שנוצרו שם קשרי חברות, השונה היה רב על המשותף. כעבור כמה שנים נולדו לי ילדים, גרנו כבר בעיר אחרת וגם שם יצרתי קשר עם הקהילה היהודית הרפורמית. הלכנו למסיבת פורים והיה להם גם חוג ללימוד עברית. כולם היו נחמדים מאד ומכניסי אורחים והיה ברור שהם שמחים מאוד על כל מי שמגיע ומתעניין. אבל בכל זאת אחרי מספר ביקורים לא המשכנו עם העניין. הילדים שלי לא מתו על זה ולא הרגיש לי נכון להכריח אותם, סביר מאד שהם חשו שגם אני לא ממש מרגיש בבית שם. כשביקרנו בחדר שבו מתקיים החוג לעברית, היה על הקיר לוח עם אותיות הא"ב, כל אות עם ציור מתאים: אל"ף אתרוג, מ"ם מצה… הכל בהקשרים דתיים. זה לא ממש התאים לי ובאותו רגע פחות או יותר החלטתי שאמשיך לבדי בינתיים בעניין העברית, ואעשה כמיטב יכולתי".

אצל קריסטינה טלי סלמאן (41) חווית הקשר עם הקהילה היהודית הייתה שונה. "המפגש הראשוני שלי עם הקהילה היהודית היה בבית הכנסת הרפורמי בטילבורג", היא מספרת, "זהו בית הכנסת שבן זוגי ומשפחתו הולכים אליו. הקבלה הייתה מאוד טובה, חמה ונעימה. לקח לי קצת זמן להתאקלם אבל בסופו של דבר, הצלחתי לא רק ליצור קשר עם הקהילה, אלא אני גם משמשת בה כחזנית ושליחת ציבור. במסגרת קורס שאני מעבירה לבעלי תפילה פגשתי אנשים נפלאים ועם כמה מהם אני בקשר והם מדהימים."

סביר להניח שמשהו מהסיפורים האלה נשמע לכם מוכר, בין אם מהצד היהודי-ישראלי, החילוני לרוב, המבקש למצוא מחדש איזו תחושת שייכות שאבדה עם ההגירה; או מהצד היהודי-הולנדי, שמרגיש קרוב לישראל, אבל גדל עם תפיסה שונה של יהדות מזו המאפיינת יהודים חילונים בארץ הקודש. שוחחנו עם ישראלים יהודים ועם יהודים הולנדים כדי לנסות להבין האם נוצר קשר אמיתי בין שתי הקבוצות האלה, או שאולי, למרות הקרבה הגיאוגרפית והשייכות הדתית והלאומית, הן מתקיימות כשני קווים מקבילים המנופפים זה לזה לשלום, אך אינם נפגשים?

אולי יעניין אותך גם:

ישראלים בפוליטיקה ההולנדית: שמאל, ימין ומרכז אירופי
״ולתפארת הישראלים שבתפוצות״, כנס קהילות ישראליות באירופה
על המגרש עם מכבי הולנד
להצטרף לרשימת התפוצה של דאצ'טאון וקבלת כל העדכונים אליכם

אלרגיה לבית הכנסת

קריסטינה הגיעה להולנד לפני כעשר שנים בעקבות האהבה, והיא חיה בדרום הולנד עם בן זוגה היהודי-הולנדי.

איך את רואה את היהודים ההולנדים? ואת הקשר בין הקהילות?

"כמו שאני רואה את ההולנדים הלא-יהודים. עם אחר, תפיסות אחרות, הם הרבה יותר רגועים ממני, מקובעים קצת. אלו שאני מכירה מאוד קשורים למסורת היהודית וישראל מאוד מעניינת אותם אבל אני לא רואה שיש להם חברים ישראלים".

"הקשר בין הקהילות מאוד מאוד חשוב, אבל אין קשר. זו תעלומה שלדעתי קשה לפצח. אני חושבת שהישראלים פחות מעיזים כי איפה הם יפגשו את הקהילה היהודית ההולנדית? בבתי הכנסת, ולרוב הישראלים שאני מכירה יש מן אלרגיה לבתי כנסת וליהדות, פה גם טמונה חלק מהסיבה לכך שאין מפגש. אני חושבת שכדאי לקיים פעילויות משותפות כמו טיולים, משהו שמחבר אנשים, לקהילה היהודית בהולנד יש הרבה מה לספר, ואני חושבת שיש גם לנו הרבה מה לספר להם".

הבעיה שקריסטינה מצביעה עליה, אותה "אלרגיה" ישראלית חילונית לדת, מורגשת גם בצד ההולנדי. סטפני (39) היא בת למשפחה יהודית מסורתית מאמסטרדם-זאוד. "הייתי בישראל כמה פעמים כשעבדתי בחברה בין-לאומית לפני כמה שנים. יותר מפעם אחת אנשים הופתעו שאני אוכלת כשר, והעירו על כך. הרי אני לא נראית דתייה במושגים שלהם", סיפרה, "קשה לי עם זה שאני צריכה להצדיק את האופן שבו אני חווה את היהדות שלי. אני מבינה שלישראלים קשה להבין שמשפחות יהודיות-הולנדיות כמו שלי רואות חשיבות רבה במסורות דתיות. גם אם הם עצמם לא סופר-דתיים, יהודים הולנדים מקפידים קצת יותר על סמלים דתיים".

הפער הדתי-תרבותי הזה עולה גם ממחקר שנעשה ב-2017 בקרב ישראלים החיים באירופה, ובו נבחן בין היתר הקשר בינם לבין הקהילות היהודיות במקומות מושבם. המחקר נערך על ידי מכון המחקר של ארגון הג'וינט JDC, בשיתוף מכון 'קהילות', שנולד באמסטרדם. המחקר כלל 890 ישראלים שחיים ב-27 מדינות באירופה, רובם בגרמניה ובהולנד.

ממצאי המחקר מאששים במידה מסוימת את התפיסה הרווחת: ישראלים באירופה נוטים להתחבר זה עם זה, ליצור רשתות ישראליות ולהעדיף פעילות בשפה העברית. עם זאת, רבים מהישראלים דווקא יוצרים קשרים ומשתתפים גם בפעילויות של הקהילה היהודית.

כמחצית מהנשאלים השיבו שהם לוקחים לעתים חלק בפעילויות של הקהילה היהודית המקומית. "אך הנתון הזה מטעה", טוען ניר גבע (45) מאמסטרדם, יו"ר הועד המנהל של מכון 'קהילות', שהיה שותף לעריכת המחקר. "המספר הזה כולל בתוכו ישראלים שמגיעים פעם בשנה למסיבה של חב"ד בחנוכה, או שמשתתפים לעתים רחוקות באירוע כלשהו, באופן שאינו רציף ואינו מחייב. רוב-רובם של הישראלים באירופה, וזה גם המצב כאן בהולנד, לוקח חלק מועט בלבד בפעילויות של קהילות יהודיות".

מדוע זה כך? כ-62% ענו שהסיבה למיעוט ההשתתפות היא שהפעילויות מבוססות ברובן על מסורת מן הפן הדתי-אמוני, בעוד שהם עצמם מזהים עצמם כחילונים, ולכן פעילויות אלה רחוקות מעולמם התרבותי. בתשובה לשאלה מה יעודד אותם להשתתף, ענו כ-68%: "פעילויות המיועדות לחילונים".

"אחת המסקנות הברורות מן המחקר", אומר ניר, "שגם תואמת את חוויותיי שלי בהולנד, היא שאם יש יחסים עם הקהילות היהודיות, הם במטרה לצרוך שירותים או להיות נוכח באירועים מסוימים, אך ברוב המקרים לא מתקיים שיתוף פעולה אמיתי".

"החזרנו את תחושת השייכות והמשמעות"

אחד האירועים המכוננים עבור ניר התרחש ביום כיפור הראשון שלו באמסטרדם, כשהלך לתפילת "כל נדרי" באחד מבתי הכנסת בעיר. "הרגשתי לא קשור, לא שייך, לא מחובר. באופן פרדוקסלי, המקום שבו הרגשתי הכי פחות שייך בהולנד באותן שנים, היה בבית הכנסת בערב יום כיפור. כל מה שראיתי ומה שחשתי שם, לא היה קשור בכלל לעולם שממנו באתי".

נקודת המפנה עבור ניר ומשפחתו, הייתה ב-2012. "חברתנו רותי שלו מהארלם כינסה אותנו ואמרה, או יותר נכון הזהירה, שאם לא ניקח את גורלנו בידינו אז הילדים שלנו לא יכירו אותנו באמת ולא נוכל לחיות את חיינו באופן שנותן ביטוי לזהות שלנו. רותי קראה להקמתה של קהילה תומכת ומאורגנת שבאמצעותה ניטע ונטפח בילדינו את הזהות היהודית-ישראלית-חילונית שלנו".

כך קמה 'קהילה' באמסטרדם. עמוד התווך שלה הוא בית החינוך, המתכנס בימי ראשון אחת לשבועיים, ומטרתו היא להעצים את הזיקה של הילדים לשפה העברית ולשורשיהם היהודיים. פעילויות הקהילה למשפחות ולמבוגרים כוללות אירועים בחגי ישראל, טיולים, ערבי שיח, ומפגשים נוספים המספקים לחברים תחושת שייכות תוך עיסוק בתכנים היקרים ללבם – וכל זאת בעברית.

בעצם יצרתם בעצמכם את מה שחיפשתם ולא מצאתם אצל הקהילות היהודיות.

"בדיוק, וזה עבד מעולה. הקהילה שלנו באמסטרדם קיימת כבר כמעט תשע שנים, וכולנו מרגישים שתחושת השייכות ותחושת המשמעות חזרו אלינו. ההצלחה של הקהילה שלנו הייתה כל כך גדולה, שהבנו שאת נוסחת הקסם שלה אסור לנו לשמור רק לעצמנו. וכך הקמנו לפני כשש שנים את מכון 'קהילות', שמטרתו היא לסייע להקמתן ולביסוסן של קהילות חילוניות בקרב ישראלים בתפוצות. בינתיים הוקמו קהילות דומות ב-12 ערים באירופה, ובכללן 'קהילה רוטרדם-האג-ברדה' ו'קהילה לימבורג' לישראלים החיים במאסטריכט, ליאז' והסביבה".

האם לא מדובר ביצירת בועה שעלולה דווקא להעמיק את הפער בין הקהילות, ואולי למשל לפגוע במוטיבציה ללמוד הולנדית ולהכיר את המסורות של יהודי הולנד?

"חשוב להבהיר שהקהילה שלנו כלל אינה בועה סגורה, ושעריה פתוחים באהבה לכל המעוניינים להצטרף אליה. מטבע הדברים, פעילותנו בשפה העברית מייחדת אותנו וגורמת לכך שישראלים חילונים ירצו להצטרף אלינו וירגישו איתנו בבית, וזאת בשונה ממה שחלקם הרגישו כשניסו להתחבר לארגונים אחרים של יהודים בהולנד. העברית היא שפת האם וגם שפת העם שלנו, ואנחנו לא מתנצלים על השימוש בה, שמגדיר אותנו ושהוא חלק מהווייתנו. אנחנו לא מוכנים לוותר על החיבור שלנו לתרבות היהודית-ישראלית-חילונית החיה והמתחדשת, וגם לא מרגישים צורך לאמץ תרבות יהודית אחרת, של קהילה הולנדית כלשהי.

רוב-רובם של החברים אצלנו לא היו משתייכים לאף קהילה יהודית אילו הקהילה שלנו לא הייתה קיימת. ולכן אנחנו לא יוצרים שום פער, אלא להיפך: אנחנו מחברים את הבלתי-מחוברים, והופכים אותם לחלק מקהילה, שהיא חלק מיהדות התפוצות המגוונת ורבת הפנים. בזכות הקהילה מתאפשר לנו לטפח את מרכיבי הזהות היהודית בפסיפס הזהותי המורכב שלנו ושל ילדינו, ולהנחיל להם ערכים חשובים, יהודיים ואוניברסליים, שגדלנו עליהם. וכך אנחנו גורמים לילדים שלנו לאהוב את מי שהם, וכתוצאה הם גם יותר גאים בנו, הוריהם, ובמוצאם היהודי-ישראלי".

להתחבר, לא להיטמע

ניר, איך אתה רואה את שיתוף הפעולה הרצוי ביניכם לבין הקהילות היהודיות?

"לפני כשנתיים התקיים בפראג כנס של מועצת הקהילות היהודיות באירופה (ECJC) ונציגי 'קהילות' הישראלים הוזמנו להשתתף בו. זה היה אירוע משמעותי מאוד עבורנו משום שלראשונה ניתנה לקהילות של הישראלים הכרה רשמית מצד אחד המוסדות היהודיים החשובים ביבשת, והם הביעו הערכה עצומה למפעל שהקמנו. הם רואים בנו זרם ביהדות לכל דבר".

אז האוטונומיה היא חלק מהפתרון?

"נכון, במקום שהקהילות היהודיות יגידו 'הצטרפו אלינו והיו כמונו', הייתי רוצה שהם יבינו שאנחנו לא רוצים להיות כמוהם, אלא לשמר ולטפח את מה שאנחנו. אנחנו מעוניינים לשתף פעולה ולמצוא חיבורים, אבל לא להיטמע".

לדעתו של ניר, קיים בהולנד צורך בקהילות ישראליות, חילוניות ודוברות עברית, לצד הקהילות היהודיות הוותיקות. הוא צופה שהקהילות הללו יהפכו בהמשך דרכן לעמודי תווך ביהדות הולנד, ויפעלו לצדן תוך שיתוף של רעיונות ותפיסות. "בסך הכל לכולנו, בכל הקהילות, יש עניין שהיהדות תמשיך להתקיים, בזרמים השונים, ושהסיפור שלנו כעם יהודי ימשיך להיות מסופר מדור לדור".

"חבר'ה, איפה התחבאתם עד עכשיו?"

שרון (53) נולדה וגדלה באמסטרדם. היא עברה את מה שהיא מכנה "המסלול של ילדה-טובה-הולנדית-יהודיה": ילדות בשכונת באוטנפלדרט, "גן שמחה" היהודי, בית הספר היסודי ראש פינה ובית הספר התיכון מיימונידס. "היו ילדים ישראלים גם בגן", היא נזכרת, "אבל המפגש הראשון שאני זוכרת היה עם המורה הישראלי בראש פינה, טיפוס כאוטי ומלא חיים יחסית למורים ההולנדים שהכרתי. דיבר הרבה עם הידיים וצחק הרבה". היום יש לשרון קשרים חברתיים רבים עם ישראלים, גם בהולנד וגם בישראל. "דינה הייתה הישראלית הראשונה שהיו לי איתה ממש קשרי חברות. היא נשואה ליהודי הולנדי שהוא חבר טוב שלי ואחרי תקופה בישראל הם עברו לגור בהולנד. לא קשה לאהוב את דינה – יש לה צחוק מדבק ומנטליות ישראלית שמשדרת 'אני נותנת את עצמי ב-100 אחוז'. אבל זה לא אומר שלא היינו צריכות להתרגל אחת לשנייה. דינה הייתה הרבה יותר ישירה מחברים אחרים, לא רק בדעתנות ובנחרצות שבהן ייעצה לי איך כדאי לי לחיות את חיי, אלא גם למשל באופן שבו ביקשה לשתות: 'תני לי מים!', ואני באופן קבוע הגבתי-תיקנתי בחיוך – 'בבקשה'. גם היום בביקורים בישראל כשאני מברכת באופן אוטומטי נהג אוטובוס בבוקר טוב, או אומרת תודה, אני צוחקת לעצמי, כי אני יודעת שזה קצת מגוחך, אבל צריך להודות על האמת – את הצד המנומס של ההולנדיות אני אוהבת ומעדיפה".

ביקורה הראשון של שרון בישראל היה בטיול בת-המצווה. "כבר בהכנות לנסיעה הייתה התרגשות גדולה, כאילו מדובר באיזה מסע עולמי", היא נזכרת. ישראל שאותה ראו הייתה בעיניה מדהימה ואקזוטית, שונה מכל מה שהכירה כאן. רבים מהאנשים ברחוב נראו לה מוכרים ודומים יותר לה ולמשפחתה, בהשוואה להולנדים שהכירה.

בשנים שעברו מאז הביקור ההוא, שרון מתארת את ישראל כמקום שהפך להיות חלק ממנה וממי שהיא. היא הקפידה לבקר באופן קבוע ולשמור על קשר עם חברים ומשפחה, למדה קצת עברית. יש לה חברים ישראלים רבים שאיתם היא מדברת על הכל, "רק עם פוליטיקה אני נזהרת קצת יותר. מובן לי שלחלק מהאנשים זה מפריע כשאני מביעה את דעתי כמישהי מבחוץ".

אחד ההבדלים שהפתיעו את שרון היה שרבים מהישראלים שהכירה הם חילונים והיא מרגישה שהיא מחוברת לסמלי היהדות יותר מהם. "אני חושבת שעבור היהודים בהולנד לסמלים יש חשיבות מסוג אחר, כי בלעדיהם אין הרגשה של שבת למשל. אני לא דתייה, אבל שומרת כשרות מסוימת ומדליקה נרות שבת. עם הזמן גם זה נראה לי קצת תלוש, אבל זה כבר חלק ממני ולא הייתי רוצה לשנות את זה".

לגבי היחסים בין יהודים וישראלים בהולנד, שרון חושבת שיש מקום לשיפור: "אני מרגישה שיש פער גדול. ההרגשה שלי היא שישראלים בהולנד לא מעורים ולא מעוניינים כל כך להכיר או להיות חלק מהפעילות המאורגנת של יהודים בהולנד. וזה מצער כי מבחינתי זה יכול להוסיף הרבה חיות, צבעוניות ועכשוויות לקהילה היהודית. כשאני הולכת להופעה של עידן רייכל או יוני רכטר, פתאום אני רואה את כל הישראלים וחושבת – 'חבר'ה, איפה התחבאתם עד עכשיו?'".

יהדות שצריך ליצור

אשר ואטרמן (28) מאמסטרדם מצייר תמונה חיובית יותר של היחסים בין שתי קבוצות היהודים. הוא עובד סוציאלי בארגון JMW העוסק בעזרה סוציאלית ופעילויות רווחה ותרבות ליהודים בהולנד. "אני מעורב למדי בחיי הקהילה היהודית בהולנד" הוא אומר", בעיקר בעבודתי, אך גם כחבר ב- LJG אמסטרדם (הקהילה הליברלית היהודית באמסטרדם) וכחבר הנהלת קרן הנוער היהודית. בנוסף לכך, התחלתי לאחרונה הכשרה לרבנות במכון לויסון. הרבה ממה שאני עושה מתרחש בתוך הקהילה היהודית".

האם יש לך קשר אישי עם ישראלים בהולנד? 

"בהחלט. בעבודה ובבית הכנסת, ובעבר כשהייתי פעיל בתנועת הבונים ובפדרציה של ציוני הולנד. אנחנו גם נפגשים בכל מיני אירועים שלעתים מכוונים לקהילה היהודית, ולעיתים בפעילויות בעלות אופי תרבותי ישראלי, כמו פסטיבל הקולנוע הישראלי. ככלל, הקשרים שחוויתי בישראל ועם ישראלים בהולנד היו טובים ומהנים, ואני מרגיש בבית בחברתם. גרתי תקופה מסוימת בישראל ואני מדבר עברית, ומכיר את התרבות. יש לי חברים ישראלים, ולרוב החברים היהודים הלא ישראלים שלי יש קשר מיוחד עם ישראל".

"נראה שיש קהילה ישראלית תוססת בהולנד, שלרוב נפרדת מהקהילה היהודית ההולנדית. אני חושב שהשפה משחקת כאן תפקיד מאוד חשוב. ישראלים נהנים מטבע הדברים לדבר עברית במהלך מפגשים, וזה יכול להוות בעיה עבור יהודים רבים. אבל אני חושב שלנסות להפגיש את שתי הקבוצות האלה מדי פעם זה בהחלט רעיון לא רע".

פרט לשפה, אשר מציין גורמים נוספים שמקשים על חיבור בין שתי הקבוצות: "אני חושב שתפיסת הזהות היהודית גם היא שונה מאוד. עבור הישראלים החיים היהודיים מובנים מאליהם. החגים הלאומיים בישראל הם יהודיים ואתה חי על פי לוח השנה היהודי. היהדות קיימת בכל מקום. בהולנד זה לא כך. היהדות אינה מובנת מאליה, אתה צריך לצאת ולחפש אותה – וליצור אותה. עבור ישראלים רבים היהדות שלהם היא חלק בלתי נפרד מהישראליות. שמעתי גם ישראלים שמגדירים את עצמם לא כיהודים אלא רק כישראלים. אני חושב שזה אומר הכל על ההבדל. ויש כמובן גם הבדלים תרבותיים, כמו למשל ההבדל במנטליות. כשחזרתי לאמסטרדם אחרי שנה של לימודים בירושלים, ואנשים סוף סוף חיכו שתרד מהאוטובוס לפני שנדחפו פנימה, זה הרגיש כמו לחזור הביתה".

האם לדעתך חשוב שיהיה קשר בין יהודים ישראלים להולנדים בהולנד?

"זה תמיד כיף וגם חשוב, בעיקר כשמדובר בקהילות קטנות כמו בהולנד. חשוב שהקשר יישמר. הישראלים בהולנד הם קבוצה חשובה, ואולי הקבוצה הצומחת ביותר של יהודי הולנד. אני שם לב שישראל הופכת מרכיב חשוב יותר ויותר בזהות של יהודים הולנדים. וזה לא מפתיע לדעתי – ישראל היא המדינה היהודית היחידה בעולם, מדינה שבה היהדות היא דבר מובן מאליו ושבה התרבות היהודית מתפתחת ופורחת. זה המקום שבו התפתחה העברית, שם נוצרת מוזיקה ישראלית ויהודית חדשה, נכתבת ספרות ישראלית ויהודית חדשה. התפתחויות אלה יכולות להוות מקור השראה לחיים יהודיים במדינות אחרות. לכן, מגע בין הקהילות מעשיר את הקהילה היהודית בהולנד. אך גם עבור הישראלים בהולנד, מפגש כזה יכול להיות מעשיר. למרות ההבדלים, הם ימצאו הכרה בקרב יהודים בהולנד בגלל ההיכרות עם החגים, שמירת השבת וכו'. עבור ישראלים שהגיעו זה עתה להולנד, למשל, הקהילה היהודית יכולה להיות קצת בית, ואולי לעזור בהתאקלמות, למרות ההבדלים".

איך נסכם את כל העמדות השונות והחוויות השונות ששמענו מישראלים ויהודים החיים בהולנד? מבחינת הקהילות, נראה שמתגבשת תופעה חדשה של קהילות ישראליות מאורגנות. ייתכן שהכרה בישראלים כקבוצה בעלת זהות מגובשת אך נפרדת יכולה לעזור ליצור יחסים של שיתוף פעולה תוך מודעות לשוני.

במקביל, נראה שיש קבוצה הולכת וגדלה בהולנד גם של ישראלים וגם של הולנדים המגדירים עצמם כחילונים, שמרגישים שהם מפספסים אלה את אלה, והיו רוצים להכיר זה את זה יותר. האם יש מקום לקהילה חדשה נוספת, של ישראלים והולנדים, אשר מבוססת על תרבות משותפת שאינה דתית גרידא?

לכל הכתבות של שלום