שיחה של אפרת עם בנה בן השמונה, מעל צלחת קורנפלקס, העלתה תהיות ושאלות על זהות לאומית.
"אמא, מה אני, הולנדי או ישראלי?" שואל אותי בן השמונה, מעל לקערת קורנפלקס.
"מה אתה מרגיש יותר?" כמנהג היהודים, עניתי בשאלה.
"הולנדי".
"אז אתה הולנדי".
לא מפתיע שהוא מרגיש הולנדי, הוא גדל בישראל בעיקר כתינוק. הלוואי עלי. אם גם אני הייתי מרגישה יותר הולנדית מישראלית, היה בי פחות צער, כעס וכאב על דברים שקורים הרחק מכאן. הייתי מרגישה יותר שייכת. הייתי מבינה טוב יותר את הסביבה שלי ועוסקת פחות בהשוואות ובפיענוח. הייתי –
"מה, לפי החוק בהולנד, קובעים אם מישהו הוא הולנדי לפי ההרגשה שלו?" קוטע את מחשבותיי בן השמונה, בתמיהה.
זה באמת מעניין. מתי מישהו הוא הולנדי?
להיות או לא להיות
החוק ההולנדי מגדיר את מעמדו של מי שעבר אליה ממדינה אחרת. בהתאם לפרופיל, מי שעבר להולנד עשוי להתבקש להוכיח עמידה בקריטריונים מסוימים כדי שיוכל לגור, לעבוד, או ללמוד בהולנד. אבל אם מישהו מורשה לגור ולעבוד פה הוא נחשב הולנדי? אולי הוא הולנדי רק אם הוא מורשה להצביע בבחירות? או אולי הולנדי הוא מי שמדבר הולנדית ומכיר את התרבות ההולנדית? זה לא ברור.
למעשה, לא משנה מה אומר החוק, להיות או לא להיות הולנדי זה עניין של הרגשה והגדרה עצמית. אין מסמך שמוכיח הרגשה, ואין מבחן אינטגרציה שבודק עד כמה 'הולנדי/ת' זה חלק מהזהות, אם בכלל. החוק מגדיר לאילו הטבות 'הולנדיות' זכאי מי שעבר לפה וגם מהן חובותיו, אבל אין תעודה שמעידה אם וכמה תורמות זכויות חובות 'הולנדיות' (כמו הזכות לעבוד בהולנד והחובה לשלם מיסים) להרגשת שייכות. רק האדם עצמו יכול להגדיר, לעצמו ולסביבה, האם הוא ישראלי, הולנדי, ישראלנדי, או כל מילה או צירוף שמתארים את מה שהוא מרגיש.
יחד על המגרש או במלחמה
בואו ניקח לרגע כדוגמה ילד שנולד וגדל בהולנד ומעולם לא נתקל במישהו שנולד או גדל במקום אחר. אצל ילד כזה – נקרא לו לוקאס – להיות הולנדי לא יהיה חלק מהזהות. פשוט כי להיות הולנדי, עבור לוקאס, זה מובן מאליו, אין דבר אחר. זה כמו שאף אחד לא מגדיר את עצמו כיצור נושם. כי כולנו נושמים. זהות הולנדית תתחיל להתפתח בהדרגה אצל לוקאס כשהוא יתחיל להיחשף ללא-הולנדים – תיירים, מהגרים, אנשים בטלוויזיה. אז יהפוך ה'הולנדי' לחלק מהזהות – דומיננטי או לא, זאת כבר שאלה אחרת. כשלוקאס יתבגר, ו'הולנדי' יהיה לגמרי חלק מהזהות שלו, יכול להיות שביום-יום הוא לא יחשוב על זה יותר מידי. אלא אם הוא נמצא באופן קבוע בסביבה רב-לאומית, יכול להיות שהוא ירגיש הולנדי רק כשהוא בחו"ל או כשהוא צופה בנבחרת הולנד משחקת בגביע העולם, תוך שהוא טובל צ'יפס במיונז.
זה לא המצב אצל ישראלי שעבר להולנד. מראש, אצל ישראלים, יש סיכוי ש'ישראלי/ת' הוא רכיב דומיננטי בזהות. הסכסוך הישראלי-פלסטיני שכולנו גדלנו איתו ברקע מעצים את היותנו ישראלים ולא פלסטינים (או פלסטינים ולא ישראלים). גם אם אנחנו פעילי שלום, אנחנו עושים זאת כשייכים לצד בסכסוך. הנרטיב שגדלנו עליו, של ארץ מוקפת אויבים, מזין את הזהות הישראלית שלנו. בימי מלחמה – והמלחמה הנוכחית היא דוגמה קיצונית לכך – אנחנו עוד יותר ישראלים. יחד ננצח, כישראלים.
אצל ישראלי שעבר להולנד הזהות הישראלית חיה ובועטת ביום-יום. לפחות בתקופה שאחרי המעבר. כי בשלל מצבים בחיי היום-יום שלו, אותו ישראלי – נקרא לו אורי – מעבד את הסיטואציה תוך השוואה למה שהוא מכיר, לישראל. אורי משווה את השיחות שיש לו עם אנשים פה לאלו שיש לו עם אנשים בארץ (וזה לא אותו דבר). אורי משווה את מה שהוא רואה פה בחדשות למה שהוא רגיל לראות בחדשות בארץ (וזה בכלל לא אותו דבר). וכך גם מזג האוויר, הסופרמרקט, שירות הלקוחות, הטבע, ועוד ועוד… ככל שאורי יעסוק פחות בהשוואות, בצורה מודעת או לא, הוא יהיה יותר הולנדי.
עבודת שורשים
אז יוצא שמישהו הוא הולנדי, בעצמו ובעיניי הסביבה, כשהוא לא… 'לא הולנדי'. זה עלול להישמע קצת מוזר אבל בעצם זה הגיוני. הזהות שלנו מוגדרת על-פי מה שאנחנו לא. נגיד שאני עורכת-דין, ואני לא רואת-חשבון או נהגת. במצב כזה, להיות עורכת-דין יהיה חלק מהזהות שלי. אבל לו לא היתה אפשרות אחרת וכולם היו עורכי-דין, לא היה לי 'אחר' להשוות את עצמי אליו, ואז 'עורכת-דין' לא היה חלק מהזהות שלי.
ואני כנראה אהיה הולנדית כשלא ארגיש יותר שאני ישראלית.
קשה לי לדמיין את זה קורה, אבל אם אני כן מצליחה לדמיין, אני מרגישה קלילה יותר, משוחררת. אם לא הייתי מעורבת רגשית במה שקורה בישראל היה לי קל יותר – בזמנים "רגילים" ובוודאי ובוודאי בזמן מלחמה. לא היה לי צורך לנגב דמעות בזמן קריאת חדשות. לא היה רובץ על כתפיי שום מטען שקשור בלאום. הלב לא היה נשבר לחתיכות קטנות, כמו שקרה לאריק איינשטיין.
אבל מה לעשות, עץ לא יכול לגדול בלי שורשים. חלק מהחומרים הדרושים להזנת הצמח יכולים להגיע אליו רק דרך השורשים. לכן השורשים שלי והאדמה שגדלתי עליה הם חלק ממני, לטוב ולרע. לא בטוח שאכה שורשים בהולנד וארגיש, כמו הבן שלי, הולנדית. וגם אם כן, כנראה שתמיד תהיה בי איזושהי איכות "ישראלית", מה שזה לא אומר. יש בי הכרה בחלק הלעולם-ישראלי שבי וגם, למרות הכל, הכרת תודה.
קרדיט תמונה ראשית (fingerprint): עידית נבו
