סבתא רוזי

מאת: רן אפלברג

כשסבתא רוזי שמעה שנעמי ואני נפרדנו – היא לקחה ישיר מפתח-תקווה ודפקה לי על הדלת.

"חם", היא אמרה כשפתחתי, 
נכנסה מבלי לשאול אם אפשר,
נעמדה במרכז הסלון, 
שהוצף בארגזי קרטון ריקים שחיכו לאסוף אותי חזרה להורים 
ודרשה שאביא לה "כוס מים, כוס חלב ואבקת קפה שחור".

כשחזרתי מהמטבח היא התרוצצה בסלון ופטפטה במרץ עם האוויר.

***
אמא טוענת שסבתא מדברת עם רוחות. 
אבא טוען שסבתא משוגעת. 
סבתא טוענת ששניהם צודקים.

מאז שאני זוכר אותה – סבתא היא עוף מוזר, 
תמיד מסתובבת עם נוצת טווס, כדי לדגדג רפאים שנתקעו פה, "כי אם רוח מצטחקת היא מיד נזכרת מי היא היתה – וממשיכה בדרכה". 
בכיסים שלה תמיד תמצאו: בקבוקונים עם מי מעיין צלולים, שנועדו למשוך מזל טוב, 
קופסאות גפרורים שבהן קורי עכביש יבשים שלוכדים מחשבות רעות 
ואבנים שלוקטו בכל העולם וחולקו למשפחה וחברים ביד נדיבה: "זו תעניק מחשבה בהירה", "זו תגרש פחדים", "זו מצוינת לדיאטה".

מי שפגש את סבתא לא היה מנחש שהתמהונית הזו היתה אחת מהמדעניות הראשונות במכון-וויצמן, 
שבזכותה נרשמו לפחות 12 פטנטים בביופיזיקה ושהיא היתה אמורה לעמוד בראש המחלקה שלה אלמלא סבא נהרג בתאונת דרכים.

"באותו יום נהיה לה קצר במוח והיא התחילה לקשקש שטויות שמאז ומעולם היא בזה להן", סיפר לי אבא.

סבתא רוזי, לעומתו, טענה שמיד אחרי התאונה סבא החל לבקר אותה בחלומות והסביר לה איך העולם מורכב מאינסוף חלקיקים לא מדידים, שלא נקלטים במכשירים המוגבלים שפיתחנו – והיא האמינה לו כי הוא היה מדען כמוה.

אחותי הגדולה אמרה לי פעם שסבתא כל כך אהבה את סבא שהיא היתה חייבת להמציא אותו מחדש או שהיא היתה מתה מצער.

דודה אסתר סיפרה לי בפסח, אחרי כמה כוסות יין, שסבתא רבה עם סבא באותו יום מקולל, סירבה להסיע אותו למכון וכשהיא שמעה על התאונה האשמה פערה בה בור שסחף לתוכו את כל מי שהיתה.

***
"אז למה נפרדתם, רורי?", סבתא בחנה אותי דרך משקפיים מיוחדים שבנתה, בהן כל עדשה הורכבה מזכוכית בצבע אחר.

"אנשים נפרדים, סבתא".

"אנשים שנפרדים הם כאלו שנדבקו יחד בדבק אשליות זול של כסף, מעמד, יופי או שעמום. 
אנשים שהודבקו על ידי אהבה – אפילו המוות לא יפריד ביניהם".

"אז אולי לא אהבנו-"

"שטויות", סבתא חיסלה בלגימה את המים שלה ובחנה את הכוס מבעד למשקפיים המוזרות. 
"אתם הצעירים איבדתם כל קשר למציאות. כולכם קבורים במחשבים הקטנים שאתם מחזיקים ביד כמו גוזלים פצועים ומביטים דרכם על העולם. 
בגלל זה קל לשטות בכם. 
רוצה לדעת למה באמת נפרדתם? ואל תתחצף אלי עם המבט המתנשא הזה, סבתא שלך כבר בת 92 והיא ראתה בחיים שלה יותר ממה שאתה רוצה לראות."

"לא מתנשא, סבתא. פשוט עייף. לא ישנתי טוב. המזגן התקלקל והיו בעיות בחשמל ו-"

"הכל בגלל השעירים!", סבתא הכריזה, "הדירה שלכם מלאה בהם. ובגלל זה נפרדתם. הם גרמו לכם לריב על כל מיני דברים קטנים וטיפשיים."

רציתי לענות שבדרך כלל זוגות נפרדים בגלל דברים קטנים וטיפשיים. בגידות בדרך כלל לא מנפצות זוגיות כמו ריב בלתי פוסק על גרביים שנזרקו לא במקום, או שקית אשפה שנשכחה ליד הדלת, או חולצה אהובה שנעלמה בכביסה.

"תפסיק להתווכח כבר ותקשיב", התרגזה סבתא, למרות שלא אמרתי כלום.
"שעירים הם ישויות מממדים משיקים, שנכנסים ויוצאים מהעולם שלנו דרך דלתות מצל. 
הם יצורים מאוד סקרנים ולעיתים מתעניינים בכפכף שהנחת ליד הדלת, משחקים איתו ולא מחזירים למקום.
ואתה, שבדיוק תכננת לצעוד למכולת, מחפש ומחפש אותו ומתמלא לאט בזבובי כעס, כי השארת אותו במקום הקבוע והוא גם לא מתחת לספה או השולחן –
ואז אתה מאשים את האישה שלך באובדן, כי היא "מסדרת יותר מדי". 
ולבסוף אחרי שאתם פוצעים זה את זו במילים עוקצניות – הכפכף מתגלה ליד העציץ במרפסת.
אתה יודע שלא הנחת אותו שם ולאשתך אין סיבה לשים אותו שם והמריבה הופכת לשתיקה חמוצה, 
שמצטרפת לבנק השתיקות החמוצות, 
שמצטברות ועולות וגולשות עד שהן ממיסות את דבק האהבה ואתם ניתקים כל אחד לדרכו".

ובעודה נואמת היא הרימה את כוס החלב ושפכה ממנה, שלוליות שלוליות, בכל החדרים בדירה.
"שעירים אוהבים להשתכשך בחלב. הם מתמגנטים אליו כי הם עשויים מצל ואנחנו תמיד נמשכים להפכים שלנו".

היא רוקנה את החלב, הרימה את שקית הקפה והחלה לפזר פירורים בשלוליות.
"חתיכות הקפה יצמידו אותם זה לזו לכמה שעות טובות ואנחנו בינתיים ניתן לזה להתייבש, נטאטא לשקית ונגרש את כולם מהבית".

***
סבתא נשארה אצלי עוד שעתיים, עד שהחלב והקפה התייבשו ואז טאטאה הכול, 
ארזה בשקית, 
ניגבה את הרצפה במטלית, 
נפנפנה בנוצת הטווס כדי לדגדג רוח שמתה פה לפני שלושים שנה, 
נישקה אותי בלחי והלכה.

אחר הצהריים המזגן חזר לפעול. 
בערב הפקק לא קפץ אפילו פעם אחת.
בלילה נעמי הגיעה לאסוף ספר ללימודים והכנתי לה ארוחת ערב כי היתה גמורה. 
דיברנו קצת והיא נשארה לישון.

בבוקר כל החפצים היו היכן שהנחנו אותם ולא רבנו אפילו פעם אחת. 
בערב נעמי קפצה כדי לחפש משהו במגירה שלה ושוב נשארה לישון.

בסוף השבוע זרקתי את הארגזים לפח.

***
מאז, מבלי שאף אחד יודע 
ומבלי שאני בכלל מאמין בזה,
אני שופך מדי פעם על הרצפה שלוליות של חלב סויה (כי נהיינו טבעונים), 
מפורר מעליו קפה וכשזה מתייבש – מטאטא הכל לפח.

מי יודע, אולי יש דברים שלא רואים, שגורמים למריבות קטנות, שהופכות לשתיקות גדולות, שמחמיצות אהבה שיכלה להמשך לנצח.

One Response

  1. Avatar
    רון שלם at |

    כתוב יפה ומרגש. נהניתי לקרוא.

    Reply

Leave a Reply