מאת: יתיר הבר
אתמול אחז בי פחד. הוא אחז בי חזק, על גבול ההטרדה, ואני הבנתי שהוא פשוט מתגעגע אליי. לפני חודש נעלמתי לו, לפחד שלי, לקחתי את הרגליים והודעתי לו – "חבר, אתה מוזמן להישאר כאן, עם ההתבכיינות שלך והביקורת העצמית שלך, האמת שלי נמאס כבר. כל הזמן אותו דבר, אותן מילים, אפילו לגוון אתה לא טורח. יאללה, חלאס, הייתי פה, ביוש" והלכתי להיות מאושרת.
מאז הוא מחפש אותי, כבר חודש שהוא לא מפסיק להתקשר, לשלוח סמסים – "אני מתגעגע. את חסרה לי. את לא זוכרת איך היה לנו טוב? רק שנינו ביחד, נגד כל העולם. זוכרת? מי יאהב אותך יותר ממני? מי יישאר איתך כשכולם יעזבו? זאת לא חוכמה להיות חזקה כשאת מנצחת. מה יהיה כשתיכשלי? רק אני אהיה שם בשבילך. אני מתגעגע."
ואני אפילו לא עונה. מתעלמת לגמרי. עכשיו, מי אוהב שמתעלמים ממנו? אף אחד. להתעלם זה לא יפה. אז הוא כעס והוא בירר איפה אני גרה והוא בא אליי הביתה ודפק בדלת, ואני לא בדקתי בעינית לראות מי זה כי בגבעתיים לא צריך, אז איך שפתחתי את הדלת הוא אחז בי, חזק.
"את שלי!" צעק עליי, "תמיד היית, תמיד תהיי! נדמה לך שאתן לך ללכת ככה בקלות? נדמה לך שאוותר עלייך? את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים!" ככה צרח עליי הפחד שלי, "את הכי מבינה אותי, הכי מזינה אותי, הכי מכילה אותי. לא מוותר עלייך! את שלי!! מה נסגר איתך עכשיו עם כל השינויים האלה? מאושרת, מה מאושרת. שינוי זה מסוכן! את יכולה ליפול חזק על התחת ואז מי ירים אותך משם? מי? רק אני!!"
לרגע חשבתי להילחם בו, אבל הבנתי שאין טעם. אני רק אחת, והוא, יש לו צבא של חברים-פחדים שהוא יכול לגייס לעזרתו במלחמה הזאת. אז במקום להילחם פתחתי את הדלת ואמרתי – "בוא. בוא תשב. תקשיב לי מותק," אמרתי בשקט ושמתי לו יד רכה על הראש, "שינוי זה לא מסוכן. מה שמסוכן זה להישאר כאן איתך ולא לזוז לשום מקום. זה המסוכן. להתאבן על החיים שלי, ולא לנשום, לא לחיות, לא להשתנות. זה מסוכן. אני מבינה שזה מפחיד לך, זה מפחיד גם לי. סליחה שהתעלמתי ממך. זה לא היה יפה. אני לא אעשה את זה יותר. אתה מוזמן לבוא איתי ולראות, שאין באושר שום סיכון. רק סיכוי. מקסימום נטעה. מקסימום נתקן. מקסימום נצליח. עכשיו אתה תשב, תחשוב על זה, אני שמה לנו מים לקפה."
כשקמתי מהספה והלכתי להרתיח את הקומקום, ראיתי וריד במצח שלו זז וידעתי שהוא חושב על זה. וזה כל מה שיכולתי לבקש.
