אבא ובת – שיחה אישית על יציאה מהארון 

שלום מראיין את בתו בת ה-17 יעל, אשר לפני שנה וחצי יצאה מהארון, וסיפרה לו שהיא נמשכת לבנות, ושיש לה חברה. ומיד לאחר מכן היא ראיינה אותו בחזרה.

בשנת 1988 החליטו בארה"ב לבחור יום מיוחד בשנה, 11 באוקטובר, שבו יצוין יום היציאה מהארון. בהולנד אימצו את המנהג הזה החל משנת 2009. ביום הזה, באופן מובחן מימי הגאווה המוכרים יותר, מוקדשת תשומת הלב לאקט האמיץ והמפחיד הזה. מעשה שעבור רבים מחברי קהילת הלהט"ב מציין את השחרור שלהם וההחלטה לא להסתתר יותר, ולהרשות לעצמם להיות מי שהם באמת.

לכבוד היום המיוחד הזה, ראיינתי את בתי יעל, שלפני שנה וחצי יצאה מהארון.

יעל בת 17 (וחצי!), היא נולדה וגדלה בהולנד. יש לה שתי אחיות גדולות ממנה. יעל אוהבת מוזיקה – היא מתופפת, מנגנת בגיטרה ושרה. היא לומדת עכשיו בבית הספר למוזיקה על שם הרמן ברוד באוטרכט.

ראיון אבהי – שלום שואל את יעל

בוקר טוב יעל, ותודה שהסכמת להתראיין!

בוקר טוב אבא! אחרי זה גם יש לי כמה שאלות אליך.

מתי ידעת שאת אוהבת בנות?

היה לי חשד מגיל 10, אבל רק אחרי שהתאהבתי בחברה שלי (היום כבר חברה לשעבר) כשהייתי בת 16, ידעתי בוודאות. זה הגיע בשלבים. זה התחיל כשמישהי אמרה לי פעם כשהייתי בת תשע: יעל בטח תהיה לסבית כשהיא תהיה גדולה. הייתי די בהלם מזה, וחשבתי אז שזה מאוד מוזר שהיא אמרה את זה, אבל המשכתי לחשוב על זה. עם הזמן זה עבר ולא הרגשתי צורך להקדיש לזה יותר מדי מחשבה.

מי היה/היתה הראשון/ה שסיפרת להם?

הראשון שסיפרתי לו היה חבר טוב שלי. הייתי בת 13 ולא ממש העזתי לדבר על זה בעצמי. כתבתי לו בוואטסאפ. הוא הגיב בצורה נורמלית מאוד, ועזר לי בזה שהוא התייחס לזה כמשהו שהוא לא ביג דיל. בשבילי זה היה צעד ממש גדול. זה היה סוד ששמרתי איתי במשך כמה שנים, וחוץ מזה, לא הייתי בטוחה בכלל. הרגשתי טוב שסוף סוף יכולתי לדבר על זה עם מישהו, והיה בזה גם משהו כיפי, כי עכשיו יכולנו להסתודד על זה ביחד, ולצחוק על זה בבית הספר, בזמן שאף אחד אחר לא ידע על מה מדובר. אחרי שנה התחלתי לספר לאנשים נוספים.

אולי יעניין אותך גם:

הכיף הכי גדול בטיפול היה לגלות שאני לא משוגע
אוקטובר בהולנד: פסטיבלים, פנטזיה, קוקטיילים וסרטים
יום המורה: האם דמות המורה "הקלאסית" עדיין רלוונטית בימינו?

היה לך קשה לספר את זה לחברים ולמשפחה?

מאד קשה. למרות שידעתי שכמעט כולם יקבלו את זה, זה עדיין מפחיד מאוד. אני חושבת שבעיקר זה מפחיד כי בכל פעם זה צעד נוסף של לקבל את זה בעצמי. עדיין מפחיד לגלות לאחרים סוד על עצמך שהוא לא "הנורמה".

כל פעם זה היה מפחיד מחדש. כל הזמן הייתי דוחה את זה, קיוויתי שעם הזמן זה יהיה קל יותר, אבל זה לא היה קל בכלל. החלטתי ביני לבין עצמי שאספר למשפחה רק כשזה כבר לא יהיה סוד יותר, כשארצה שכולם ידעו. מהחברים ביקשתי תמיד שישמרו את זה בסוד, אבל לא רציתי לספר למשפחה משהו שהם צריכים לשמור בסוד. אני לא ממש יודעת למה, אבל זה לא הרגיש נכון. לכן סיפרתי לכם רק לפני שנה וחצי כשהייתה לי חברה.

ספרי על היום שבו סיפרת לנו

בהתחלה שלחתי הודעה לאחותי הגדולה בווטסאפ, וביקשתי שתבוא אלי לחדר שלי כי אני צריכה לספר לה משהו. זה היה הצעד הראשון. ואז בחדר שלי סיפרתי לה והיא הגיבה בצורה ממש טובה ונעימה. זה מיד הרגיע אותי מאד ועזר לי להמשיך – ירדנו ביחד למטה וסיפרנו לכם. היה לי חשוב אז לא להגדיר את עצמי כלסבית, או בי, או משהו מסויים, אלא פשוט לצאת מהארון כמישהי שכרגע יש לה חברה.

היו גם תגובות שליליות, או אנשים שפגעו בך?

מאנשים שמכירים אותי כמעט שלא. היו כמה בביה"ס שלי שזה היה נראה להם מוזר, אבל לא היו ממש תגובות פוגעניות. אבל כשהייתי הולכת יד ביד עם החברה שלי ברחוב, היו לפעמים תגובות. רוב האנשים סתם נועצים מבטים אבל לפעמים גם צועקים משהו. הכי קשה לי זה כשאנשים שואלים אותי – "אז מה את בדיוק?". זה קורה הרבה, או ששואלים אותי "אז את לסבית או בי?". גם אני בעצמי לא יודעת מה אני בדיוק. אני יודעת שבמשך הרבה זמן הייתי מאוהבת בחברה שלי. אולי בהמשך אתאהב בבן, או מה שזה לא יהיה!

מה חשבת על להט"בים לפני שידעת את זה על עצמך?

לא הקדשתי לזה הרבה תשומת לב. בבית התייחסנו לזה כמשהו נורמלי, אז בעצם לא היה בזה שום דבר מיוחד. רק כשהבנתי את זה על עצמי התחלתי לשים לב לזה יותר גם אצל אחרים. מאוד אהבתי לראות שתי נשים הולכות יד ביד. ראיתי שאני לא לבד. עזר לי מאוד גם לראות סרטים וסדרות. כבה למדתי יותר על הנושא הזה, וככה זה הפך נורמלי. במיוחד הסדרה +ANNE הייתה סדרה שאהבתי מאד. מסופר בה על נערה שקוראים לה אנה שהיא סטודנטית באמסטרדם, ובמקרה נמשכת לנשים. זו סדרה רגילה לגמרי על מערכות יחסים ובעיות של צעירים, עם הבדל קטן שהיא על נערה לסבית. הרבה סרטים מתרכזים דווקא בדברים שליליים, למשל שתי נשים שמתאהבות בזמן שהן נשואות לגברים, או שהסביבה שלהן לא מקבלת את זה, או שהן סטריאוטיפיות מאוד.

להצטרפות לרשימת הדיוור של דאצ'טאון

תורה של הבת – יעל שואלת את שלום

ועכשיו נחליף תפקידים ויש לי כמה שאלות אליך:

קדימה

איך זה להיות אבא לבת שאוהבת בנות?

תמיד ידעתי שאני בסדר גמור עם זה, אבל להפתעתי – כשסיפרת לנו גיליתי שאני אפילו מרוצה מזה. הייתי מאד גאה באיך שסיפרת לנו ואיך שאת מתמודדת עם זה, וביני לבין עצמי חשבתי שיש בזה משהו מרגיע. הרי ידוע שבנים הם טיפוסים מפוקפקים! אני חושב שנשים הן פרטנריות יותר טובות מגברים – זה אמנם גם מאד סטראוטיפי כמובן אבל בתוכי מסתבר שאני מרגיש שגברים יכולים להיות יותר פוגעניים או אגואיסטים ולכן היה בזה משהו מרגיע.

חשבת פעם שיהיה לך ילד או ילדה שנמשכים לבני אותו מין?

כשהיית קטנה לא חשבתי על זה במיוחד. כשהתבגרת היו רגעים שהיה נראה לי שאת הולכת אולי בכיוון הזה. אבל העדפתי לא להגיד כלום, כי חשבתי שהחלטות כאלה צריך לקבל לבד ושדברים שההורים אומרים יכולים אולי להפריע ולהפוך את זה לפחות טבעי. אני חושב לכן שאולי הכי טוב עבור הורים זה לנסות לגרום לילדים להבין שכל מה שיבחרו זה בסדר ומקובל, אבל בלי ליצור איזו ציפייה לכאן או לכאן.

אתה חושב שהתיחסת אלי אחרת אחרי שיצאתי מהארון?

באופן כללי אני חושב שלא. אולי כן בזה שאני בודק יותר שאת בטוחה בעצמך ומרגישה טוב עם עצמך, ולא נפגעת מהערות או מעשים של אנשים אחרים או מהחברה באופן כללי.

איך היו התגובות של המשפחה המורחבת והחברים שלך?

במשפחה ואצל החברים שלי כל התגובות היו טובות ונורמליות וחלק אפילו שמחו לשמוע על זה

אתה מרגיש לפעמים שקשה לי עם זה?

לפעמים את מספרת לי על תגובות שאת מקבלת ברחוב שפוגעות בך. אני חושב שאת מתמודדת עם זה יפה, אבל אני בטוח שזה תמיד לא נעים ויודע שזה תמיד כואב. אבל באופן כללי אני חושב שאת חזקה ובטוחה בעצמך, הרבה יותר מנערות ונערים אחרים בגילך, והרבה יותר ממני כשהייתי בגילך.

הכרת את הנושא הזה של הורים לילדים שיוצאים מהארון?

תמיד התעניינתי בנושא הזה, אבל כשאני חושב על זה, אף פעם לא הכרתי אישית או דיברתי עם הורים לנערים או נערות שיצאו מהארון. לכן אהבתי את הפודקאסט שהמלצת לי עליו שנקרא uit de podkast שבו מראיינים הורים ונערים שיצאו מהארון ושואלים אותם איך זה היה ואיך הם הרגישו.

אוקיי – שאלה אחרונה: מה אוכלים היום?

הממממממ…

לכל הכתבות של שלום