עושים קונצים – מורן אביב דביר פוגשת אמנים ישראלים פעילים שחיים בהולנד. והפעם היא פוגשת את טלי פרחי.
טלי פרחי חיה ועושה אמנות בעיר זוולה כבר שנים רבות. בתשובותיה היא חושפת סיפור של אמנות, משפחה והגירה, מספרת על העבודות הרבות שלה ועל הטיול המודרך המרתק שהיא עורכת כל שנה בעקבות ואן-גוך וסזאן בדרום צרפת.
לעיר המזרחית זוולה (Zwolle) רציתי להגיע כבר מזמן, עוד מהראיון שעשיתי עם חיה הרטוך וניר נדלר, בו הם סיפרו על הפרוייקט במרחב הציבורי בעיר. לשמחתי נתקלתי בפוסט של טלי פרחי בו סיפרה על מופע בין תחומי מיוחד שהיא יצרה ועולה במוזיאון בזוולה. הסקרנות שלי לעיר, לעבודה של חיה וניר במרחב הציבורי ולהיכרות עם האמנית טלי פרחי, העלו אותי לרכבת (שעתיים כל כיוון). גופי וליבי נסעו מזרחה. בזוולה, התארחתי בסטודיו של טלי. סטודיו כמו שאתם מדמיינים סטודיו. מלא בצבעים, מכחולים, ציורים, סקיצות, כוסות קפה וריח של עבודה ותשוקה באוויר. טלי, כמו הסטודיו שלה, צבעונית ומלאה באהבה, נוכחות והתמסרות למלאכת היצירה. כל כך הרבה רגעים, יצירות ואנשים מקיפים את גוף העבודות של טלי.
גוף עבודות שמתעצב, גדל ומתפתח כבר למעלה מארבעים שנה. תודה שפתחת לי שער לעולמך. ואתם שם שצוללים איתנו לשיחה, סמנו לכם את זוולה כיעד מאוד שווה לביקור.
מי ומאיפה?
טלי פרחי -ואן דר ואודן, בת 66, ציירת, ויוצרת פרפורמנס. גרה בזוולה Zwolle בעשרים וחמש השנים האחרונות, במקור מחיפה. נשואה לרוד ואמא לשלוש בנות יעל בת (35) תמר (29) שירה (26). מלבד העבודה שלי כאמנית בסטודיו, אני מפיקה ומעבירה סדנאות וריטריטים של אמנות בפרובנס ובהולנד לקבוצות בינלאומיות.
מתי ולמה הגעת להולנד?
"מגיל 16 ידעתי שאני רוצה ללמוד אנימציה. הייתי בחוגי קולנוע לנוער. בכל קיץ יצאנו למחנות קיץ לקולנוע. תחום האנימציה ריתק אותי במיוחד. בשנים האלו עוד לא ידעו כל כך מה זה אנימציה, חוץ מסרטי וולט דיסני כמובן. אני זוכרת את הסרטון הראשון שצילמתי במרפסת בבית ברוממה בחיפה, זה היה סיפור אהבה בין נעל לנעלה. בשנת 1979, שנתיים אחרי השירות הצבאי, הגעתי להולנד במטרה ללמוד אנימציה. בשנתיים הראשונות למדתי ב״פרי אקדמי״ (Free Academie) בהאג, אחרי כן התקבלתי לריטפלד אקדמי באמסטרדם (Rietveld Academie). למדתי במסלול רב תחומי במשך חמש שנים.
באקדמיה בהאג הכרתי את בן זוגי רוד, גם הוא למד אנימציה ומאז אנחנו יחד. אחרי שסיימנו את הלימודים עברנו לגור בארץ, גרנו ברמת גן במשך 12 שנים, שם נולדו שלוש בנותינו. בשנת 1998 עברנו בחזרה להולנד. היו כמה סיבות שגרמו לנו לעזוב, ורצח רבין היה הקש ששבר את גב הגמל. רוד לא מצא את עצמו יותר בארץ, לא הבין את רוח הדברים, חלום השלום נגוז מול עיננו.
לחלום ושברו נוספו בעיות כלכליות בתור אמנים עצמאיים עם שלוש בנות קטנות. פתאום כלום לא הסתדר."
האם פעלת כאמנית בישראל?
"בהחלט. בארץ עבדתי ביצירת ארט לסרטים עלילתיים ולפרסומות, איירתי ספרים והפקתי סרטי אנימציה. היה לנו (לרוד ולי) סטודיו לאנימציה, ויצרנו הרבה אנימציות לטלוויזיה הלימודית ולערוצי הילדים של אז. עבודה שאהבתי במיוחד היא האנימציה לרחוב סומסום. בזמנו, הטלוויזיה הלימודית הפיקה סרטונים בעברית וערבית יחד עם הטלוויזיה הערבית. רק הרעיון של שילוב השפות והתרבויות הדליק אותנו מאוד. כל האנימציות שיצרנו היו בהקשרים של דו-קיום והדדיות.
עוד תכנית מיוחדת שעשינו בארץ היתה ״חג שמח״ באולפני טלעד בירושלים. זו היתה תוכנית סיפורים ושירים עם יפה ירקוני ומאיר סוויסה. אני מגיעה מבית שעודד לאמנות ויצירה, בעיקר מצד אימי. אבי היה רואה חשבון והוא חשב שקודם כל אני צריכה להיות ״תלמידה טובה״ ולהשקיע בלימודים (מה שלא כל כך צלח). אמא שלי לעומתו, השחקנית רות פרחי, חשבה אחרת ועודדה אותנו – הילדים שלה, ליצירה והבעה בכל דרך אפשרית. אמא שיחקה בהצגות, בסרטים, בפרסומות ובהרבה סרטי סטודנטים. היא תמיד אהבה להתחבר לדור הצעיר, כך הייתה מעודכנת בכל מה שנעשה אצל הצעירים. לצערנו אמא נפטרה בזמן הקורונה, בדיוק לפני שנתיים, היא הייתה בת כמעט 94.
אחד התפקידים האחרונים שלה (בת 93) שאולי עוד זוכרים זה גברת פפרוני בסדרה ״קופה ראשית״. 'יום ללא משחק זהו יום שלא חייתי' היא היתה אומרת. אמא היתה אשה מיוחדת, מלאה תשוקה ליצירה שלא התביישה לומר את דעתה בכל נושא."
האם הזהות ישראלית ו/או היהודית היא חלק מיצירה שלך? באיזה אופן?
"כל היצירות שלי נובעות מתוך תוכי, ולכן עצם היותי ישראלית ויהודיה, בא לידי ביטוי בצורה כזו או אחרת ביצירה שלי. באופן כללי אני לא מכניסה אלמנטים לאומיים או דתיים ליצירות שלי, אך יש שתי עבודות שהשתתפו בתערוכות בהם הנושא הזמין אותי לעסוק במימדי הזהות הללו. אחת מהעבודות הוצגה במוזיאון בזוולה בתערוכה בנושא ״אירופה״, שם ציירתי את המשפחה שלי והוספתי דמות של אנה פרנק. היצירה נקראת ״הבנאליות של החופש״. יעל, בתי הבכורה, כשהייתה נערה, הייתה דומה מאוד לאנה פרנק. למעשה, כשהגענו לגור פה, בבית הספר שלה הציקו לה עם אמירות אנטישמיות בעקבות המראה שלה. אחד הסיפורים הקצרים שהיא כתבה התפרסם לפני כמה שנים בארה״ב וגם ב-De Groene Amsterdamer: הסיפור ״לא קראתי אנה פרנק״ Not reading Anne Frank.
בעבודה שלי אני מערבבת את הסמל האיקוני של ההיסטוריה האירופית יחד עם מערכת היחסים שלי עם היבשת. אנה פרנק שזורה עם משפחתי, בחופשת הקיץ בנוף אירופאי פתוח.
הציור (ואני) שואלים את השאלה: מה יכול היה להיות אם החברה שלנו הייתה נשארת פתוחה וחופשית? השאלה עצמה מייצגת את השבירה המוחשית שהותירה המלחמה בהיסטוריה ובנוף האירופי. הקמפר שמזכיר עגלת בקר, והדרך שניתן היה לעקוב אחר המסלול שלה והעקבות האדמה."
"עבודה נוספת שהשתתפה בתערוכת בנושא ״חופש בתמונות וסיפורים״ נקראת ״ה-DNA של המלחמה״ ("Het DNA van de Oorlog"). העבודה היא פסיפס גדול המורכב מ-30 ציורים קטנים כשכל אחד מתאר מראות ממלחמת העולם השניה לעומת היום. כאמנית יהודיה בזוולה, אני לא יכולה לברוח מההיסטוריה של העיר. מחלון הסטודיו שלי אני משקיפה אל המקום שאליו נאספו משפחות לגירוש. העבודה הזו עוצבה בהשראת המראות היומיומיים שלי
ה-DNA העיקרי של הציור/פסיפס הזה הם שש תמונות מהספר "המלחמה לא נגמרת", המוצבים באלכסון על הבד. כל שתי תמונות צמודות הן ההשראה לציור הבא בתור. כל ציור נובע מהתמונות הקודמות ומוליד את הבא. באמצעות התהליך של שימוש סלקטיבי בתמונות ו/או מרכיבי תמונה אני חוקרת את התוצאות השונות: חיובי, שלילי, פנטסטי או מציאותי.
הציורים הסופיים (מימין למעלה [A29] ותחתון משמאל [B30] מכילים שניהם את ה-DNA החזותי של כל התמונות המקוריות: שתי תוצאות שונות, שתי היסטוריות שונות ושני עתידים אפשריים שונים."
ה-DNA של המלחמה / "Het DNA van de Oorlog", צילום טלי פרחי
איך והאם החיים בהולנד משפיעים על האמנות שלך?
"אחרי 25 שנים בהולנד אני מרגישה שהיצירה שלי מושפעת רבות ממזג האוויר (לטוב ולרע), מהרוגע, השקט והאיפוק ההולנדי. הנופים, המשטחים הרחבים, הצמחיה והצבעוניות של הטבע ההולנדי הם חלק מהפלטה שלי.
במשפחה שלי כולם יוצרים ועסוקים בתחומי התרבות והאמנות וזה מאוד משפיע על החוויה והחיבור שלנו להולנד. החיים עצמם הם אמנות. רוד בן זוגי הוא אמן ומורה. הוא מלמד אנימציה בדלטיון קולג׳ (Deltion College) בזוולה. בזמנו הפנוי הוא רוקד פלמנקו בתשוקה רבה. שלוש הבנות שלנו גם יוצרות. יעל סופרת ומלמדת, גרה באוטרכט ובוגרת תואר שני בספרות השוואתית באוניברסיטת אוטרכט. תמר מאיירת, גרה באמסטרדם, בוגרת תואר שני בלימודי מגדר באוניברסיטת אוטרכט ועובדת ב-(JMW (joods maatschappelijk werk. שירה כשמה כן היא, שרה. גרה באוטרכט, בוגרת ACU באוטרכט בתרבות ותיאטרון קהילתי, מרכזת את אירועי התרבות והתיאטרון לבתי ספר בפרובינציה אוטרכט וסולנית בלהקת פוסט מאטל – Ontaard."
מה חסר לך/ את מתגעגעת אליו בעולם האמנות והתרבות הישראלית?
מהם לדעתך ההבדלים בין עולם התרבות של ישראל לזה של הולנד?
"לאחרונה ביקרתי לתקופה של חודש וחצי בארץ לרגל תערוכת היחיד שלי בבית האמנים בחיפה. התערוכה התקבלה בחום והעלתה הרבה שיחות ודיבורים על ההבדלים בין כאן לשם, ולמה אני מתגעגעת בעולם התרבות בארץ.
בעקבות השיחות הללו הבנתי שכשאני בארץ, אני ההולנדית שבאה מארץ אירופאית ״תרבותית״, וכשאני בהולנד אני הישראלית עם הצבעוניות, החוצפה והחום של המזרח התיכון. אחרי כל כך הרבה שנים בהולנד, הגעגועים מתערבבים עם הדמיון. ההבדלים הם מה שאנחנו בוחרים להבדיל ביניהם. המציאות היא, שעולם האמנות כל כך רחב ומפרה, שאני לא מחפשת הבדלים, אני מוצאת מה שמעניין אותי, כאן ושם."
מקום בהולנד שמעורר בך השראה?
"האזור שבו אני גרה, בעיר זוולה, בשכונה הצפונית של העיר, טבול בירוק, תעלות ואגמים. יום יום אני מטיילת בטבע עם הכלבה שלנו סופי והטיולים האילו נותנים לי השראה רבה לציורי הנוף שלי.
את הנופים שאני רואה אני מעבדת לציורים. למעשה, לא רק אני מושפעת מהנופים הללו. דרך המיזם שלי ArtisTTAble אני מארגנת ריטריט אמנות כל קיץ לקבוצות שמגיעות ממקומות שונים בעולם לזוולה. אנחנו מציירים בנופים ובטבע שמסביבנו כל יום."
כל שנה, את מבלה תקופה בפרובנס, מה את עושה שם?
"גולת הכותרת של המסעות שאני מדריכה ומפיקה כל שנה הוא המסע ״בעקבות ואן גוך וסזאן בפרובנס״. אני מארגנת קבוצות אמנים צלמים וכל מי שרוצה, לשבוע של ריטריט בעקבות שני המאסטרים, שאני מאוד מושפעת מהם.
בכל מסע כזה אנחנו מטיילים באותם מקומות שואן גוך צייר ומציירים את אותו נוף מוכר מציוריו. כל אחד מהמשתתפים שואב השראה ומביע בסגנון ובצורה האישי לו. במשך שבוע עוברים מאתר לאתר, מנוף מוכר (מהציורים) לנוף אחר, כמו ״ליל כוכבים״ בסאן רמי (במוסד הסגור) ועד הבית הצהוב שם התגורר בארל, או הגשר Langlois Bridge המוכר. יושבים מול הר ויקטוריה שסזאן צייר כל כך הרבה פעמים בעיירה אקס-א-פרובנס (Aux-en-Prevence), נושמים אותו אוויר ומציירים מאותה נקודת מבט.
במסע המשותף הזה אני מדריכה, מספרת, מלווה בתהליך היצירה ומעבירה שיעורי היסטוריה ותולדות האמנות."
מה היחסים שלך עם השפה ההולנדית?
"אני מבינה, מדברת, כותבת וקוראת הולנדית. כשהגעתי לכאן בשנות ה-70 אחד מתנאי הקבלה לאקדמיה היה ללמוד הולנדית. אני חושבת שאם גרים פה, חייבים לדעת את השפה. גם אם עונים לי באנגלית, אני מתעקשת לדבר עם ההולנדים הולנדית.
לעומת הרחוב, בו אני מתעקשת לדבר הולנדית, בבית שלנו שלושת השפות, אנגלית, עברית והולנדית מעורבבות לגמרי. אני יכולה למצוא את עצמי אומרת לרוד בן הזוג שלי משפט כמו Heb je את הספר שלי maybe gezien?"
אמן.ית מקומי שהיית רוצה לשתף איתו פעולה ולמה?
"אני אוהבת לשתף פעולה עם אמנים. מאז ומתמיד אני יוצרת מופעים בין תחומיים עם אנשים מכל התחומים. מוזיקאים, רקדנים, שחקנים וציירים המגיעים מרקע שונה ממני. בשנת 2003 התחברתי לרקדן מקומי שהיה גם המורה לבלט של הבנות שלי, ויחד יצרנו את המופע הבינתחומי הראשון שלי. למופע הזה קראו ״Mo(ve)ment״ והוא דיאלוג בין ציור, צילום וריקוד. "
"בימים אלו אני משתפת פעולה עם שחקן, מוזיקאי, וסופר. יחד פיתחנו בשנתיים האחרונות מופע המשלב את כל האמנויות יחד ועוסק במכתבים שואן גוך כתב לאחיו. שם המופע "Achter Tralies heen״ (מבעד לסורגים).
בתקופת הקורונה הצעתי לחבר שהוא שחקן, לפתח מופע בין תחומי העוסק בצייר ואן גוך. לתהליך היצירה הזה צירפנו את בן זוגו שהוא מלחין ומוזיקאי, ועוד חבר שהוא סופר ומתרגם. במופע השחקן מקריא ומשחק את המכתבים המוכרים בזמן שאני מציירת חי מול הקהל. באמצעות שתי מצלמות אנו מקרינים על מסך גדול את הציורים שאני יוצרת במהלך המופע. נוצר דיאלוג בין השחקן לציורים שמתהווים וזו חוויה מאוד חזקה. הנושא וסיפורי אי-השפיות שבאים לידי ביטוי דרך המכתבים, אינם קלים לעיכול."
איך את חווה את משולש היחסים של הגירה, אמנות ואמהות?
"אני מאמינה שאם לא הייתי מהגרת לא הייתי מוצאת את הפוטנציאל האומנותי שלי. לגבי האמהות שלי, אולי היא לא הייתה כמו שהיא הייתה ועודנה. לדעתי כל אלמנט במשולש הזה מתקיים בנפרד. ההגירה נבעה מכורח המציאות של אז, האמנות היא אקסיומה בשבילי וכך גם האימהות, שניהם טוטאלים.
כשהגענו לגור בזוולה, הצלחנו לקבל, במחיר מסובסד, את הסטודיו בו אני נמצאת עד היום במרכז זוולה. אחרי שעות בית הספר, הייתי חוזרת עם הבנות לסטודיו להמשיך בעבודה, והן היו חלק מהנוף. מציירות, גוזרות, מדביקות או משחקות בחוץ. הן גדלו במרחב הזה, זה מה שהן הכירו מאז ומתמיד. עד היום כשהן באות לבקר בזוולה, הן עוברות קודם בסטודיו, לפני שהן ממשיכות לבית בצפון העיר.לאורך השנים, הבנות ראו וחוו איתנו את התמודדות הכלכלית היומיומיות בתור אמנים עצמאיים ועדיין בחרו לעסוק ביצירה, כל אחת בדרכה."
אם לא היית מתעסקת באומנות, מה היית עושה?
"הייתי משועממת, וחסרת תשוקה."
אם לא הולנד, איפה היית גרה ולמה?
"אם לא הולנד, אולי הייתי גרה בחיפה (עיר הולדתי) אני אוהבת את ההר(הכרמל) ואת מראות העיר היפיפיה שיש בה אין ספור מקומות חמד לציור."
איפה תהיה בעוד עשר שנים?
"כנראה עדיין בזוולה, אך הכל פתוח!"
טיפ לאמנים שרק נחתו?
"למצוא את הקול שלכם, את החתימה האותנטית שלכם. לא להשוות, ולא ללחפש מה יותר טוב או פחות טוב בין כאן לשם. למצוא אגודת אמנים בעיר שאתם מתגוררים בה ולהשתתף בתערוכות קבוצתיות."
למה את עושה קונצים?
"אני לא יכולה לא לעשות קונצים. אם תשאלי את אמא שלי, היא היתה מספרת לך שעשיתי קונצים עוד בבטן שלה. זו ההוויה שלי, זו התשוקה שלי, אורח חיים וצורת מחשבה. אני מסתכלת על העולם סביבי בצורות וגוונים, אני שומעת מוזיקה וצלילים בכל רעש, ותנועה וריקוד בכל מה שזז. היצירה בשבילי זה אויר לנשימה. יש בי צורך להמציא את עצמי מחדש כל פעם – שזה גם קונץ רציני."
איפה אפשר לראות יצירות/ עבודות/ הופעות שלך?
"ראשית , מוזמנים לסטודיו שלי בזוולה, תמיד יש מה לראות.
אני אציג באמסטרדם בין התאריכים 14-16 ביולי 2023, ביריד האמנות Amsterdam Art Fair, בווסטר חאס פאבריק (Westergas). חפשו אותי בדוכן מס 69. באתר שלי אפרסם קוד כניסה חופשית, כולכם מוזמנים!"
כל הדרכים לעקוב אחרי פעילותה של טלי:
צילום תמונה ראשית: רוד ואן דר ואודן
