הישראלי שמנהל תזמורת מרוקאית בהולנד

אבישי דרש גדל בירושלים והתחיל בכלל עם מוזיקה פסיכדלית. היום הוא פסנתרן והמנהל האמנותי של קולקטיב נגנים ממזרח ומערב. "מנסים ליצור פיוז'ן ולא אפליה"

כשאבישי דרש מדבר על מוזיקה מרוקאית אפשר כמעט לשמוע את הלב שלו מתרחב: "מרוקו מיוחדת מאוד מבחינה מוזיקלית. בגלל הקרבה לספרד, אנדלוסיה, יש שם צליל שונה מזה שמגיע מהשכנות טוניס ואלג'יר." מסלול החיים של הפסנתרן הישראלי הוביל אותו מירושלים לאמסטרדם דרך ניו-יורק, ומטראנס למוזיקה מרוקאית ואנדלוסית דרך מוזיקה קלאסית וג'אז. היום, בגיל 34, הוא המנהל האמנותי, פסנתרן, מלחין ומעבד של "קולקטיב מרמושה" (Marmoucha Collective), תזמורת של 35 נגנים הפועלת בהולנד, ומאגדת כלים, סגנונות, מסורות וכמובן אנשים ממזרח וממערב. 

להצטרף לרשימת הדיוור של דאצ'טאון

איך נולד הקולקטיב?

"בשנות ה-70 חיפשו בהולנד כוח עבודה זול. התחילו לבנות פה עיירות פועלים במטרה להביא עובדים זרים וכך הגיע לכאן הדור הראשון של המרוקאים, שחווה כמובן גזענות ואפליה. הילדים שלהם כבר מרוקאים-הולנדים. אלה אנשים שנולדו והתחנכו בהולנד, ובמובן הזה הם הולנדים, אבל גם הביאו איתם תרבות אחרת מהבית. גם הילדים חוו גזענות, אבל שונה מזו שחווה הדור הראשון. סעיד [סלחי, דירקטור עמותת מרמושה] הוא חלק מהדור הזה, הוא היגר עם הוריו מהכפר מרמושה שבמרוקו כילד (היום בן 53). את העמותה הוא הקים כדי לקדם את המוזיקה המרוקאית בהולנד, וכנראה שהמאמץ הזה השתלם, כי כיום מגיעים להופעות שלנו בעיקר הולנדים."

קרדיט: Said Salhi

 

״המוזיקה משפרת אותנו״, בני נוער לומדים מוזיקה באמסטרדם
הממשלה התפטרה – מה עכשיו?
קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, עדכונים שוטפים

ומה הקשר שלך למוזיקה הזו?

"בשנת 2012 יצרו איתי קשר מהרביעייה של נגן העוד המרוקאי מוחמד אהדף, והזמינו אותי להצטרף אליהם כפסנתרן. הייתי סקפטי, אבל ביקשתי מהם לשלוח לי מוזיקה, והתאהבתי. התחלנו לנגן יחד את המוזיקה שלו. מבחינה טכנית מוחמד וירטואוז. הוא בא מתוך המוזיקה האנדלוסית וגדל עליה, זה שורשי, אמיתי. הוא פתח לי את עולם המוזיקה האנדלוסית, והכיר לי מאסטרים נוספים, כמו הזמרת המרוקאית אביר אל-עבד, מוחמד אמין אל-אקרמי ומוחמד ל'ערבי תמסמני. התחלתי לחקור את המוזיקה האנדלוסית העתיקה, וגיליתי שמקצבים שאנחנו תופסים כדרום-אמריקאיים או צפון-אמריקאיים הגיעו בעצם ממערב ומצפון אפריקה, שמוזיקת הבארוק התפתחה מהמוזיקה האנדלוסית. במקור זו היתה מוזיקה טקסית שעסקה בפולחן רוחני ולא בעצמי, כפי שאנו מורגלים היום. הרגשתי שיש שם חיבור שבין אדם למקום ולא רק 'בואו תראו מה אני יכול לעשות' וזה נגע בי במקום עמוק."

כבן להורים ממוצא עירקי-טוניסאי, אבישי שמע בבית מוזיקה ערבית, אבל בארץ התעניין יותר במוזיקה מערבית. "בגיל 11 בן-דוד שלי השמיע לי טראנס פסיכדלי ונשביתי. חסכתי כסף, קניתי מחשב ועמדת עריכה והתחלתי להפיק טראנס. כילד עדיין לא חיברתי בין המוזיקה הזו לבין סמים ובפעם הראשונה שהגעתי למסיבה הייתי קצת בשוק. באיזשהו שלב שמתי לב שיש לי רעיונות בראש שאני לא מצליח להביא לידי ביטוי, כי חסרים לי כלים. הבנתי שאני צריך ללמוד תיאוריה של המוזיקה, ובגיל 17, גם בעידודה של אמא שלי ז"ל, התחלתי ללמוד פסנתר, והלכתי לכיוון מוזיקה קלאסית." 

קרדיט: Slava Pres

אבישי הגיע להולנד בגיל 23 לאחר ניסיון קצר לכבוש את העיר הגדולה ניו יורק. במועדוני הג'אז המפורסמים הוא למד שהמוזיקה המיוחדת של כור ההיתוך הניו-יורקי נוצרת בחיבור בין תרבויות שונות, כשכל אחד מביא מעצמו. אבל בה בעת הוא חווה על בשרו את קשיי ההגירה באחת הערים המנוכרות בעולם, ללא מסגרת או חברים. לכן, כשהוא עבר לאמסטרדם זה כבר היה במסגרת של לימודים בקונסרבטוריון ודרך חברים מוזיקאים שלמדו פה. כך הוא יצר רשת חברתית ומקצועית שאפשרה לו להתחיל להיטמע בחברה ההולנדית ולעבוד כפסנתרן בסצנת הג'אז של אמסטרדם. לפני כארבע שנים הוא הכיר את מי שהיא היום ארוסתו ההולנדית, ולפני עשרה חודשים – שבוע לפני הסגר הראשון – הם הפכו להורים של אהרון דרש.

עבודת הקולקטיב התחילה גם היא זמן לא רב לפני שהגיעה הקורונה. איך זה השפיע עליכם?

"בספטמבר 2019 השקנו את הפרויקט ויצאנו לסיבוב הופעות שנקטע לאחר שש הופעות בעקבות הקורונה. די מהר סעיד הבין שזו תהיה תקופה ארוכה, שהקורונה תישאר. החלטנו שאנחנו חייבים להישאר אקטיביים, וכך נוצרו ה-Marmoucha Collective Sessions. כתבתי עיבודים, אנשים הקליטו בבית, ואז חיברנו – אולפן, מיקס, מאסטרינג, וידאו… הכול בעזרת הטכנולוגיה. החלטנו לתעד כל מה שאנחנו עושים באיכות גבוהה כדי שנוכל להשתמש בחומרים האלה אחר כך. קיבלנו סבסוד להופעת ענק של כל הקולקטיב במסגרת המאמץ של הולנד to keep people working, וזה מה שאנחנו עושים עכשיו עם Modes of MaQamat. ההופעה התקיימה ב-31.12 למרות קשיים רבים. בעקבות הסגר נוצרה מגבלה על מספר האנשים שיכולים לעבוד על הבמה. אז מצאנו אולפן בגודל 180 מ"ר והחלטנו לצלם שם את כל ההופעה בלייב, להקליט אותה לאלבום ולשדר אותה במקביל בפרדיסו. זה פתר חלק מהבעיות, אבל בתקופה הזו כל יום יש הפתעה חדשה: אנשים חטפו קורונה, פתאום מישהו תקוע בבידוד וצריך להחליף אותו. בזמן הקורונה כולם מוציאים אלבומים, אבל בעצם כולם רוצים לנגן לייב, זה חסר לכולם, גם לקהל וגם לנו הנגנים. אני מאמין שהפרויקטים שיצאו אחרי הקורונה יהיו הכי מדהימים, לא רק שלנו."

מה החזון שלך כמנהל האמנותי של הקולקטיב?

"במשך שנתיים עבדתי בתזמורת האנדלוסית של אמסטרדם. זו היתה טירונות בעיבוד מוזיקה ערבית, אך שם גם הבנתי שאני רוצה לנהל תזמורת כדי לעשות דברים אחרת. החזון שלי עבור הקולקטיב הוא להקים תזמורת שלא הייתה כמוה באירופה. בדרך כלל גם בתזמורות שמשלבות או אפילו מתמקדות בז'אנרים מזרחיים, הלב הוא מערבי. אני חושב שעם כל נגן צריך לדבר בשפתו, עם אוצר המילים של הסגנון המוזיקלי שלו. מבחינת ניהול יש היררכיה מאוד נוקשה. אני כותב עם מריפפה [קונטררס, חבר מרמושה] את כל העיבודים המקצועיים, ברור מי הם מקבלי ההחלטות ומי המבצעים. מצד שני, יש כבוד לכל המסורות. אני עובד באופן שונה עם הנגנים השונים: עבור הנגנים המזרחיים אני יוצר במחשב את העיבוד כולו והם מקבלים הקלטות של מה שהם צריכים לנגן, כי הם לא קוראים תווים. למערביים אני שולח תווים, לנגן ג'אז אני אומר: פה הסולו ואז נגן מה שאתה רוצה. כך כולם מרגישים בבית – כל אחד עובד לפי המסורת שלו במקום שכולם יתיישרו לפי המסורת של המערב. אנחנו מנסים ליצור פיוז'ן ולא אפליה. כשכל אחד מנגן את שלו, ביחד עם חזון והנהגה, השילוב הוא שיוצר חיבורים חדשים ומעניינים."

 

מה אתה מביא לקולקטיב כישראלי?

"ישראל היא מקום מיוחד מאוד, כור היתוך מטורף, יש בה שורשיות מוזרה וחיבור בין מודרני וישן. מוזיקה ישראלית היא בעיניי הרמוניה קלאסית עם מקצבים מזרחיים. הגדולה של יוני רכטר, מתי כספי, שלמה יידוב ואחרים מגיעה בזכות החיבורים של כל המדינות האלה יחד. את זה אני מביא איתי לקולקטיב, אני רואה את הדבש שבכל אחד ומוציא אותו החוצה. הייתה לי שיחה עם ישי גליק [גיטריסט בקולקטיב והישראלי הנוסף בו] על מה זה הכבש ה-16 – ג'אז, ברזילאי, מרוקאי? זה בדיוק כמו האוכל בארץ, הוא כל כך טוב כי הוא פיוז'ן של כל המקומות האלה. מבחינתי הצד ה'חשוך' בזהות הישראלית, שאין זהות אחת, זו בדיוק הזהות – הפיוז'ן הזה."

לו יכולת לנגן עם כל אחד בעולם, עם מי היית רוצה לנגן?

"עם אום כולתום או עם פיירוז, הייתי מת לנגן איתן או לעבד להן. יש גם מוזיקאים עכשוויים שהייתי רוצה לנגן איתם, כמו איברהים מעלוף או אבישי כהן, אבל איתם אני מאמין שזה עוד יקרה, זה רק עניין של זמן."

אם מדברים על עניין של זמן, מתי נוכל לראות אתכם בלייב?

"ההופעה הקרובה שלנו בפרדיסו תתקיים ב-22.2 ללא קהל, וכשבוע לאחר מכן ניתן יהיה לצפות בהופעה המצולמת, בחינם או בתרומה."

 

קרדיט תמונת כותרת: Said Salhi

רוצים לקבל את כל העדכונים שלנו? לחצו ״לייק״ בעמוד של דאצ׳טאון וסמנו לקבלת התראות.

 

המגזין השני במהדורה המודפסת של דאצ׳טאון, יצא לאור. המגזין שעוסק בחיבורים בין קהילות, בהולנד, וכתוב בעברית והולנדית, הופק בתמיכת מרור, במגזין כתבות מרתקות על הקהילה הישראלית והיהודית בהולנד והחיבורים בינהן.
מעונינים בעותק? כתבו לנו: dutchtownmagazine@gmail.com או שלחו צרו קשר
אזורי חלוקה:
אמסטרדם | אמסטלפיין | אאודרקרק | אלסמיר | אוטרכט | ליידן | האג |איינדהובן | לאוברדן | מאסטריכט
* במידה ואינכם נמצאים באזור החלוקה אפשר לקבל עותק בעלות דמי משלוח בדואר.

משתדלת לחיות כמה שיותר גלגולים עוד בגלגול הזה. גרה בחרונינגן מ-2018 בבית עץ מעשה ידי ההולנדי המתוק בעולם. אוהבת תרבות, שפות, לחשוב, לבלות, מתרגמת, כותבת, עורכת, לפעמים מצלמת. בגלגולים קודמים הייתי בין היתר אמנית פלסטית והייטקיסטית, גרתי בפריז ובתל אביב וצברתי אוסף תארים אקדמיים בנושאים לא קשורים.

    אהבת? אפשר להשאיר לנו תגובה

    כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.*

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.