כשהאדם הקדמון חש פחד מפני סכנה, הוא נמלט על נפשו. מדוע חרדת מבחנים או חרדה חברתית שונות מכך? ומה צריך להבין כדי להתמודד איתן? הפסיכולוגית דנה שלומאי נלחמת במפלצת
חרדה. התחושה הזו של מתח, כשהבטן מתהפכת, המחשבות מתרוצצות במהירות, הלב דופק ואנחנו בכוננות. רובנו מכירים את ההרגשה הזאת לפני מבחן חשוב, ראיון עבודה, החלטה משמעותית או בשורה שמחכים לה. אני מאמינה שמעטים האנשים שלא חוו חרדה מעולם כיוון שזהו רגש אנושי נורמלי. למעשה, אנשים רבים גם מגיעים אליי מסיבות שקשורות בדרך זו או אחרת בחרדה וזו גם הסיבה שבחרתי לכתוב את המאמר הזה ואת המאמר הבא שיעסוק בנושא. לעומת חרדה עצמה, שהינה אחד מהרגשות הטבעיים שכל אחד חש, הפרעות חרדה הן דבר אחר. החרדה בהן עברה איזשהו גבול, והיא כבר מפריעה לסובלים ממנה לחיות כמו שהיו רוצים, מונעת מהם לחוות, ליהנות, לתפקד בעולם.
לפעמים אנשים לא מזהים את החרדה שלהם ככזו. הם חושבים שמשהו איתם "לא בסדר", או שהם מאוד עסוקים בסימפטומים עצמם (דפיקות לב, דאגות לגבי העתיד וכו'). פעמים רבות, גם כשאנשים מקבלים את העובדה שיש להם הפרעת חרדה, הם ביקורתיים מאוד כלפי עצמם. הם רואים את החרדה כסימן לחולשה או אפילו לשיגעון. הביקורת העצמית הזו, המודעות העצמית המוגברת והעיסוק המוגזם בחרדה רק מגבירים אותה. לכן, הצעד הראשון להתמודד עם החרדה היא הבנה שלה.
חרדת מבחנים, חרדה חברתית, פחד מוות, פחד גבהים, חרדה גופנית. בכל אלו אנחנו מרגישים תחושות דומות: הבטן מתהפכת, יש סערה וחוסר שקט בפנים, דפיקות לב, הידיים מזיעות, אי אפשר לחשוב על שום דבר אחר באותו הרגע. כל אלו הם למעשה תגובת חירום טבעית של הגוף לסכנה. אבל למה לחלקם אנחנו קוראים פחד ולאחרים חרדה? והאם זה בכלל משנה?
אז קודם כל זה משנה. זה משנה כי בהבדל ביניהם טמונה גם האפשרות לשינוי ולטיפול. פחד הוא תגובה רגשית וגופנית לדבר אשר באופן ברור ומפורש מאיים על ביטחוני ועל חיי. פחד גבהים, פחד ממים, פחד מדם – כל אלו התפתחו באופן אבולוציוני כתגובה לסכנות פוטנציאליות. האדם הקדמון הולך ביער, לפתע נתקל בדם – הגוף נכנס לכוננות כי ייתכן שיש טורף בסביבה. לעומת הפחד, החרדה היא בדיוק אותה התגובה של הגוף לדבר שנחווה כמסוכן, אבל הסכנה היא עמומה, לא מיידית ובדרך כלל קשורה לציפיות לסכנה בעתיד. לא מבחן ולא הרצאה בפני קהל יכולים באמת לפגוע בי, אבל הסכנה שבביקורת או בכישלון נחווים כאיום על עולמי הפסיכולוגי: "אם אכשל במבחן, לא אתקבל לתואר השני וחיי יהרסו". באותו הרגע הגוף נכנס לכוננות והתגובה הגופנית שקשורה ל"הילחם או ברח" (fight or flight) דומה. הדריכות הזו גם מייצרת את ההימנעות – ההסתגרות, ההתרחקות ממצבים שאינם נעימים ומעוררים מתח.
במקרה הראשון, האדם הקדמון הולך ביער ושומע נהמה. טוב יעשה אם יסתובב לצד השני ויימנע מהסיטואציה. לעומת זאת, בהפרעות חרדה ההימנעות, לתפיסתי, היא הדלק והשמן. היא זו שבטווח הארוך מגבירה את החרדה, תורמת להיווצרות ההפרעה ומייצרת סבל.
עוד על "הילחם או ברח" fight or flight: תגובת הילחם או ברח היא למעשה מערכת האזעקה הטבעית של הגוף שלנו. היא מופעלת כאשר הגוף נתקל באיום: מכונית דוהרת מולנו, דוב ביער. זו המערכת שמאפשרת את ההישרדות שלנו לאורך האבולוציה כך שאנו יכולים להילחם באיום (לתפוס ענף ולנופף בו) או לברוח ממנו. לשם כך הגוף נכנס לכוננות – מעביר במהירות את הדם מאזורים פחות חשובים בגוף אל הגפיים, מגביר את הקשב וכו', מה שמוביל לסימפטומים הפיזיים של דפיקות לב והזעה מוגברת. בהקשר של חרדה תגובת "הילחם או ברח" מתחוללת גם לנוכח איום על העולם הפסיכולוגי. אל מול מבחן, אדם עם חרדת בחינות עלול לחוות בדיוק את אותה מערכת אזעקה.
לצ'ארלס ספרג'ון, מטיף בריטי, ישנו ציטוט מוכר אודות חרדה: "החרדה אינה מבטלת את צער העתיד, אלא רק את שמחת ההווה". צודק בעיני. זו אשליה לחשוב שאם נדאג מאוד, נחשוב על הדברים ונתכננם לפרטי פרטים, לא יהיה יותר ממה לחשוש, ממה "לחרוד". יתרה מזאת, כאשר אנחנו מונעים על ידי פחדים, הימנעות ממצבים מלחיצים היא אך טבעית. אותו אדם קדמון ביער סביר שיסתובב אחורה ויילך לכיוון השני אם הוא רוצה להגדיל את סיכוייו לשרוד. המנגנון הזה מסתבך כשמדובר בחרדה. למשל, הימנעות ממצבים חברתיים, כדי לא להרגיש מבוכה או בושה, הימנעות ממבחנים או ממחשבות על נושאים מסוימים, לא רק שאינן עוזרות לנו, אלא מחזקות את החרדה בסופו של דבר. כשאנחנו נמנעים ממשהו שמלחיץ אותנו, אנחנו בעצם לא מאפשרים לעצמנו לבדוק מה באמת היה קורה "אילו". נוצרת התחושה ש"ניצלנו" בזכות זה שנמנענו, וכך גם נשמרת תחושת הסכנה. בטווח הארוך החרדה גוברת, ההימנעות גוברת בעקבותיה, וחוזר חלילה עד להיווצרות מעגל שמחזק את עצמו.
במאמר הבא אכתוב יותר על הטיפול בחרדה ועל שיטות לעזרה, אבל בהמשך למה שכתבתי, אחד העקרונות הבסיסיים בכל הטיפולים הוא ההבנה שהחרדה יוצרת אצל האדם את התחושה שמעבר לפינה אורבת הקטסטרופה הפרטית שלו, ושההימנעות לכאורה הצילה אותו מפניה. כלומר, שהימנעות כתוצאה מחרדה, מגבירה אותה בסופו של דבר ומגבילה את האדם מלפעול באופן חופשי בזירות השונות בחייו.
