האם אוניברסיטאות הולנד בטוחות לישראלים ויהודים?

כבר בימים מיד אחרי השבעה באוקטובר, החלה להתבהר התחושה המפתיעה, כי גם אחרי האירועים הנוראיים דעת הקהל בעולם וגם בהולנד, אינה אוהדת כלפי ישראל. זה התחיל ברשתות החברתיות, צבר תאוצה בהפגנות המוניות במרכזי הערים, ולבסוף הגיע גם לאוניברסיטאות. סטודנטים ועובדי אוניברסיטה רבים, דווחו על ירידה חדה בתחושת הביטחון וחשש אמיתי להזדהות כיהודים או ישראלים.

Voor het artikel in het Nederlands

הערת המערכת: כתבה זו הוכנה באוגוסט ונערכה באמצע ספטמבר 2024. מאז התרחשו מספר אירועים באוניברסיטאות ובעיקר לקראת השבעה באוקטובר. בקרוב נפרסם כתבה נוספת אשר תבחן את ההתפתחויות וזויות נוספות.

כאשר ראינו את התמונות מהאוניברסיטאות בארצות הברית, חשבו רבים כי אירועי מחאה אלימים כאלה לא יגיעו לכאן. הולנד שקטה יותר והסטודנטים כאן אינם ידועים כאקטיביסטים במיוחד, ובוודאי שלא אלימים. גם כאשר התארגנה ההפגנה הראשונה באוניברסיטת אמסטרדם (UVA) באפריל 2024, התחושה הייתה של הפנינג סטודנטיאלי. היו כמה חסימות של שבילים ושל גשר קטן, אך בסך הכל זה היה נראה כמו פסטיבל הולנדי ממוצע. רק בלילה התברר שהאלימות הגיעה גם להולנד השלווה. הן מצד המוחים, שהתברר שרבים מהם אינם הולנדים וגם אינם סטודנטים, אך הם מאורגנים היטב. והן מצד המשטרה. בתמיכת ראשת העיר, נקטה המשטרה יד קשה כלפי המפגינים, עצרה מאה וחמישים מהם ופינתה את השטח בכוח רב.

זו הייתה רק יריית הפתיחה לגל של מחאות באוניברסיטאות ברחבי הולנד, בהם השתתפו סטודנטים רבים וגם מרצים. המחאות הללו כוונו בעיקר כלפי האוניברסיטאות עצמן על כך שהן משתפות פעולה עם מוסדות ישראליים והדרישה מהן הייתה לפרסם את שיתופי הפעולה האלה ולעצור אותם. הטיפול של המשטרה במחאה, והעובדה ששוטרים פעלו (לעיתים באלימות) בשטח האוניברסיטה, גרמו לעלייה בהשתתפות בהפגנות שעבור רבים הפכו גם להפגנות על חופש הביטוי וזכות ההפגנה.

תחושת הביטחון של סטודנטים ועובדים יהודים הדרדרה עוד יותר כמובן ובאוניברסיטאות רבות התארגנו קבוצות תמיכה שמטרתן הייתה ניטור ודיווח של האירועים הבעייתיים ופגיעה בתחושת הביטחון, כמו גם פעילויות אקטיביות יותר כמו ניסוח מכתבים, בקשות ודרישות מהנהלת האוניברסיטאות. היוזמות האלה תרמו לשיקום, ולו במעט, של תחושת הביטחון של יהודים וישראלים בקמפוסים. ראשית כיוון שאנשים הרגישו פחות לבד ושנית כיוון שחשו שיש אפשרות 'לעשות משהו' ואולי גם להשפיע על תגובת האוניברסיטאות והחזרת הביטחון. בכתבה זו שוחחנו עם שניים מן הפעילים הבולטים בהתארגנויות האלו וביקשנו לשמוע את הסיכום שלהם לאירועי השנה האחרונה בקמפוסים.

אווירה של שבעה

הרב ינקי יאקובס מוכר לסטודנטים ישראלים ויהודים רבים עוד לפני השבעה באוקטובר. כאיש חב"ד באמסטרדם הוא הקים לפני 12 שנים את ארגון 'חב"ד בקמפוס' אשר מגיש סיוע ומארגן אירועים עבור סטודנטים יהודים בכל הולנד.

"עד השבעה באוקטובר" הוא מספר "הפעילות שלנו הייתה בעיקר כלפי פנים, עבור הקהילה עצמה – ארוחות שבת לסטודנטים, פעילויות בחגים, טיפול בבעיות אישיות של סטודנטים שפנו אלינו, עזרה בהכנה לקריירה וכד'. אולם מאז הכול השתנה – אנחנו עוסקים בעיקר בפעילות מול רשויות האוניברסיטאות, בשיפור תחושת הביטחון של הסטודנטים בקמפוסים, ובקשר עם עיתונאים, פוליטיקאים, ראשי ערים ואפילו המלך. כל מקום שבו חשוב שנשמיע את קולנו. מיד אחרי השבעה באוקטובר פתחנו את דלתותינו לכל הסטודנטים שרצו בכך. זה התברר כצעד חשוב מאד. הרבה סטודנטים הגיעו, אפילו רק כדי לבכות וכדי לא להרגיש לבד. הייתה גם סטודנטית מכפר עזה, שקרובים שלה נרצחו. הייתה ממש הרגשה של שבעה."

אולי יעניין אותך גם:

שנה לשבעה באוקטובר – לכל כתבות המגזין
איך מתחילים שנה?
הצטרף לרשימת התפוצה של דאצ'טאון

ביטחון פיזי מול תחושת ביטחון

העובדה שהיה לסטודנטים מקום שבו הרגישו בטוחים ואפשר להם לא להרגיש לבד התבררה כחשובה מאד בימים הראשונים. אבל הרב יאקובס, או פשוט 'ינקי' כפי שהסטודנטים קוראים לו, הבין מהר מאד שזה לא מספיק. "זה לא היה פתרון מלא. לא מספיק שהם הרגישו יותר בטוחים ביחד ובהיותם אצלנו. הם באו ללמוד, וחשוב היה שהם ירגישו בטוחים באוניברסיטה ויוכלו לחזור לשגרה ולהצליח ללמוד. לכן חיזקנו את הקשר שלנו עם הנהלת האוניברסיטאות, שנמשך עד היום. בהתחלה התמקדנו בביטחון הפיזי כלומר לוודא שלא יהיו ולא יתאפשרו אירועים של פגיעה בסטודנטים, למזלנו האירועים האלה לא היו רבים. אבל מהר מאד הבנו שעיקר הבעיה היא תחושת הביטחון אשר נפגעה באופן אנוש. האוניברסיטה היא זו שצריכה לדאוג לתחושת הביטחון וזו משימה מורכבת יותר. התחלנו לרכז תלונות ודיווחים ולחשוב על פתרונות. הבקשות שלנו היו לגבי ההפגנות, לגבי דברים שקורים ברשתות החברתיות, בשיעורים ובכנסים, וכד'.

לדוגמה, סטודנטים שחוששים להיכנס לבניין כיוון שיש בו הפגנה ובה קריאות לאינתיפאדה. אי אפשר לקבל את זה. העמדה שלי היא שהאוניברסיטאות הן באופן כללי לא מקום להפגנות – אלא מקום שבאים אליו כדי ללמוד. הנהלת האוניברסיטה ברוב המקרים קיבלה את דעתנו, אבל לפעמים קשה ליישם גם דברים שמסכימים איתם. אחת הבעיות היא שהסמכות של ראשי האוניברסיטה היא מוגבלת, גם בתוך הקמפוסים. כאשר מדובר בענייני ביטחון ובהפרת חוק, זה עניינה של העירייה והמשטרה. לאוניברסיטה אין שום סמכות להפעיל כוח.

לא להיות הצפרדע המתבשלת לאיטה

מצד אחד חשוב מאד שהסטודנטים יוכלו להמשיך ללמוד ולהגיע לכל מקום בו הם צריכים להיות ויש דברים שצריך ללמוד להכיל. אך מצד שני חשוב מאד לא להיות כמו הצפרדע שמתבשלת לאיטה במים שהופכים לאט לחמים יותר ויותר. חייבים להתריע ולא לנרמל אירועים ואמירות בעייתיות. אסור שנתרגל למצב הזה. זה בדיוק מה שמשפיע על תחושת הביטחון.

בחודשים הראשונים התעסקנו בעיקר בבקשות של סטודנטים, אך אחרי שהתחילו ההפגנות בקמפוסים התחילו לפנות אלינו גם מרצים ועובדים שתחושת הבטחון שלהם נפגעה.

הגענו למי שצריך – לראשי האוניברסיטאות, ראשת העיר, ואפילו למלך. בסך הכול, היחס לבקשות שלנו היה טוב מאד והתחושה שלי היא שהם רוצים באמת לעזור ולוודא שסטודנטים לא ייפגעו. מדובר לפעמים בבעיות מורכבות ולא תמיד יש פתרון מושלם. בתקשורת רואים בדרך כלל את התגובות הבעייתיות – כמו הפגישה של הנהלת של אוניברסיטת אמסטרדם עם מפגינים רעולי פנים )היה על זה רעש גדול גם במערכת הפוליטית ולדעתי האוניברסיטה גם הודתה בסוף שזו הייתה טעות(. אולם בתשעה מתוך עשרה מקרים הדברים מסתדרים ויש שיתוף פעולה והבנה לבקשות שלנו. אבל אנחנו צריכים להבין שלא נקבל כל מה שאנחנו רוצים.

נושא נוסף שאנחנו מטפלים בו, הוא קישור של מרצים ומומחים למפגשים או כנסים כאשר אנו מרגישים שהקול הישראלי לא מיוצג. ישנם מפגשים ודיונים ועימותים רבים בנושאים שונים. אם זה טענות של ג'נוסייד,  קולוניאליזם, אפרטהייד, היסטוריה של הסכסוך, וכדומה. חשוב, עד כמה שאפשר שבכל מקום כזה יהיו דוברים ומומחים מהתחום כדי שיוכלו להשתתף ולמנוע חד צדדיות של הדיון. אם מגיעות אלינו בקשות כאלו, אנחנו מנסים לחבר אותם בעזרת הקשרים שלנו עם האנשים הנכונים.

להישאר רגועים, להיות גאים ולפנות לגורמים המקומיים

כרגע נראה שהעניינים נרגעו מעט אבל צריך לראות איך המצב יתפתח עם תחילת שנת הלימודים החדשה, עם הממשלה החדשה שנכנסה לתפקידה לא מזמן, וכמובן גם עם התפתחות האירועים בישראל. אנחנו עוקבים ומרכזים את כל הדיווחים והבקשות שמגיעים אלינו ומנסים לטפל בהם מיד.

הרב יאקובס מבקש מכל סטודנט או עובד אוניברסיטה אשר נתקל באירוע מאיים או שתחושת הבטחון שלו נפגעת לדווח ולפנות למוסדות המקומיים או אליו בכתובת [email protected] ולא מיד לתקשורת. "הנסיון שלנו מראה שפניות לתקשורת מיד מנפחות את האירועים ולאו דווקא נותנות את המענה הנכון. חשוב בעיקר להישאר רגועים. לא לחשוש ללכת עם מגן דוד או להסתיר את הישראליות או היהדות, לדבר עברית ולהיות גאים במי שאתם. אבל לא צריך לחפש ריב או ויכוח."

הופתעתי מהתמיכה המועטה שקיבלתי מחברים לעבודה

דפנה ברגר, עובדת כבר שמונה שנים באוניברסיטת אוטרכט כיועצת בעייני שיווק ותקשורת בינלאומית. היא נולדה בישראל לאב ישראלי ואם הולנדית והגיעה להולנד בגיל חמש. עם אביה דיברה תמיד עברית, למדה עברית ויהדות בכל יום ראשון בקהילה היהודית של רוטרדם וביקרה בכל קיץ את המשפחה בישראל. הקשר שלה לישראל, היא אומרת, היה תמיד ברור וחזק וישראל והיהדות היו תמיד נוכחים בחייה.

את בוקר השבעה באוקטובר היא זוכרת כאילו היה אתמול. כבר בשעה מוקדמת החלו לזרום הודעות מקרובי המשפחה מקיבוץ רוחמה שבנגב, שבו היא נולדה. הקיבוץ אינו רחוק מעזה והפחד ואי הוודאות היו ברורים. במזל גדול האירועים הנוראיים לא הגיעו לשם בסופו של דבר.

"ככל שהיום התקדם התוודענו יותר ויותר לגודל הזוועה. גם בהולנד אלה היו חדשות היום, אך אני זוכרת שהופתעתי כבר אז מהתמיכה המועטה שקיבלתי מחברים הולנדים.

בתשעה באוקטובר טסנו לחופשה ברודוס. פגשתי שם אימהות ישראליות רבות שהבעלים שלהם חזרו לארץ או נשארו בארץ כיוון שגויסו או שעסקו במקצועות חיוניים. דיברתי איתם הרבה והרגשתי שאני ממש נמצאת בתוך האירועים וחווה אותם איתן. בשבועות לאחר מכן קיבלנו דיווחיים קשים רבים על חברים של ההורים שלי מקיבוצים באזור, וגם אנשים שהכרתי, שנרצחו. היעדר התמיכה מחברים בהולנד הפך עבורי באופן אישי לקשה עוד יותר. רבים מהחברים לא אמרו דבר או שחיכו כמה שבועות עד שאמרו משהו, וחמור מזה, חלקם החלו גם לפרסם פוסטים פרו-פלסטיניים ברשתות, בזמן שעדיין לא שאלו אותי איך אני מרגישה.

גם באוניברסיטה, השבועות ואף החודשים ראשונים היו קשים מהבחינה הזו. רבים מהקולגות שלי יודעים שאני מישראל אך עדיין מעטים התעניינו בשלומי. לראשונה בחיי הרגשתי סוג של משבר זהות. מצד אחד לחץ נוראי ועצב גדול ומצד שני הרגשתי שאני לא אמורה להרגיש כך – כי אחרי הכל אני בטוחה כאן בהולנד.

גישה לא הוגנת לכל מה שקשור לישראל

לאחר שבועיים בערך פרסמה הנהלת האוניברסיטה הודעה ראשונה לעובדים בנושא. הם ניסו להישאר ניטרליים וביקשו מכולם להיות רגועים ולא מתלהמים וגם נתנו עצות למרצים ועובדי אוניברסיטה כיצד לנהל שיחה בעניין בצורה יעילה. למרות שאחת העצות הייתה להשתדל להקשיב ולא להיכנס לוויכוחים והטחת האשמות, היו מקרים רבים של חוסר הקשבה ונסיונות השתקה. התחושה שלי היא שברגע שנושא הוויכוח הוא ישראל, הרבה אנשים מאבדים את היכולת לניואנסים ומפזרים הצהרות ודעות לא מבוססות. בוודאי אם משווים את זה לנושאים אחרים.

לדוגמה, יש עמוד אינטרנט באתר של האוניברסיטה בנושא של "המצב בעזה ובישראל". יש שם מידע נכון וחשוב אך מופיעה שם גם רשימה של כל שיתופי הפעולה של האוניברסיטה עם מוסדות ישראלים. בשום עמוד מידע בנושאים דומים של קונפליקטים ומלחמות בין מדינות לא מופיע מידע כזה. זו דוגמה מובהקת של איפה ואיפה שלצערנו אנחנו עדים לו פעמים רבות כאשר מדובר בישראל.

פתחנו קבוצת תמיכה בווטסאפ תוך כדי צפייה באירוויזיון

כאשר ההפגנות הגדולות בקמפוסים בארה"ב החלו, תהיתי מיד מתי זה יגיע גם אלינו. לפני ההפגנה הראשונה באוניברסיטת אוטרכט בחודש מאי, המנהלת שלי יידעה אותי ואמרה שאני יכולה לעבוד מהבית אם אני מעדיפה. כמו כן, היא סיפרה לי שהגיעו דרישות לניתוק הקשרים עם ישראל, ושהן נבחנות כרגע על ידי הנהלת האוניברסיטה. בשבועות שלאחר מכן עבדתי הרבה מהבית ולשמחתי לא חוויתי הפגנות או אירועים אלימים באופן אישי. אולם הסרטונים שראיתי ברשתות החברתיות, של הפגנות כאלה הכניסו אותי ללחץ ועוררו חששות רבים. מפגינים רבים היו רעולי פנים – ללא ספק לא עונים להגדרה של הפגנות שקטות ושוחרות שלום. לכן אני מרוצה מהאופן שהנהלת האוניברסיטה טיפלה ועצרה את הפגנות האלה.

אחרי שראינו שקבוצת פעילים יהודים וישראלים פתחו קבוצת ווטסאפ באוניברסיטת אמסטרדם שנחלה הצלחה והועילה מאד לסטודנטים וחברי סגל, החלטנו לפתוח קבוצה כזו גם באוטרכט. תוך כדי צפייה בעדן גולן באירוויזיון, שכבר גרמה לתנועה רבה בקבוצות הווטסאפ, חברי סגל יהודים נוספים ואני הפצנו את התוכנית וביחד הקמנו קבוצה שחברים בה 75 סטודנטים וחברי סגל בעבר ובהווה. ההיענות הייתה רבה וקיבלנו גם פניות מבית הספר לאומנויות של אוטרכט ומ- Hogeschool Utrecht , שביקשו להצטרף גם הם. היה צורך ברור של רבים לחלוק את התחושות, לשתף באירועים וגם לפעול ביחד.

כבר בשבוע הראשון עבדנו קשה על ניסוח מכתב להנהלת האוניברסיטה שחברי הקבוצה אישרו וחתמו עליו. שבועיים לאחר מכן כבר נפגשנו עם הרקטור כדי להעביר את הסיפורים האישיים שלנו ולמצוא ביחד דרכים לשיתוף פעולה ולהגביר את תחושת הביטחון של הסטודנטים ואנשי הסגל באוניברסיטה. מאז האוניברסיטה הודיעה באופן רשמי על החלטתה כי לא יהיה שום ניתוק של קשרים או של שיתוף פעולה עם מוסדות ישראלים.

משפחה מורחבת

קיבלנו פידבק חיובי מאד מחברי קבוצת הווטסאפ. רבים אמרו לנו שהם שאבו עידוד רב ממנה ושהיא תרמה מאד להעלאת תחושת הביטחון שלהם. החברים בקבוצה משתפים חוויות ומחשבות מכל הסוגים. רבים שמחו לגלות שהרבה אחרים עוברים דברים דומים ושהתחושות והחששות משותפים. עבורי זוהי סוג של 'משפחה מורחבת שמבינה אותי. כמובן שיש דעות שונות ומגוונות בקבוצה, גם בנושא המלחמה וגם בנושא התגובות לאירועים בהולנד, אך ההרגשה הכללית היא שאנשים מבינים זה את זה. בזכות הקבוצה נוצרו גם קשרים אישיים רבים בין אנשים שונים וזה מחמם את הלב. תמיד ידעתי שאני לא הישראלית או היהודייה היחידה באוניברסיטה, אך זו הרגשה נפלאה להכיר יותר לעומק ובאופן אישי חברים נוספים. כעת אנחנו יכולים ליצור קשר באופן מהיר ויעיל יותר אם עולה הצורך, או סתם אם רוצים להפגש לקפה או לשוחח.

בזמן האחרון האירועים נרגעו קצת וכך גם הפעילות בקבוצה, אבל אנחנו מחכים מעט בחשש לתחילת שנת הלימודים ומקווים שלא תהיה שוב עליה באירועים, גם בעקבות ההחלטה הרשמית של ההנהלה לא להיענות לדרישות של ניתוק קשרים עם ישראל. אם יש סטודנטים או חברי סגל אשר זקוקים למידע או תמיכה, או שרוצים להצטרף לקבוצה הם מוזמנים לכתוב לנו, אפשר גם דרך הכתובת הרשמית של האוניברסיטה.

מה הלאה?

התשובה לשאלה שבכותרת היא כן. האוניברסיטאות בהולנד בטוחות. אין ספק שמאז השבעה באוקטובר חלה עליה דרמטית בהיקף ובאופי האירועים האנטי ישראליים באוניברסיטאות, ותחושת הביטחון הדרדרה מאד. ייקח עוד זמן עד שנוכל לומר האם השינויים האלה הם גל חולף והאם האווירה הפתוחה כלפי ישראל תחזור לקדמותה. מה שברור הוא שהקשרים, ותחושת שותפות הגורל שנוצרו בתוך הקבוצות השונות של סטודנטים וחברי סגל ישראלים ויהודים, לא יתפוגגו במהרה. קבוצות הפעילות השונות, גם אם יהפכו לשקטות יותר, ישמרו על קשר ויאפשרו בעתיד להתארגן במהירות וביעילות רבה יותר. גם הניסיון והקשרים שנוצרו עם הנהלת האוניברסיטה
ומקבלי ההחלטות יוכלו לשמש את הארגונים השונים בעתיד במקרה שהעניינים יתחממו שוב. נקווה שלא יהיה בכך צורך״

אני מקדיש כתבה זו לאיציק אלגרט, החטוף בעזה, ולאחיו דני אלגרט אשר יחד עם שאר בני משפחות החטופים, עושים ימים כלילות כדי להשפיע על מקבלי ההחלטות בארץ ובעולם לקדם את שובם של כל החטופים לביתם.
שלום