להתאבל מרחוק. על פרידה מחבר.

שנה לאחר השבת השחורה והטבח הנורא, מספרת נויה קדר ברינברג, חברת מערכת דאצ'טאון, על חבר ילדות מתן ליאור ז"ל, שנרצח במסיבת ה"נובה". על הכאב, הגעגוע, הימים הראשונים שעוד הייתה תקווה שהוא ניצל ועל ההתמודדות עם האבל, רחוק מהחברים והמשפחה.

Voor het artikel in het Nederlands

ספרי לנו על שבעה באוקטובר שלך

"כמו בכל סוף שבוע, גם בשבת של שבעה באוקטובר התעוררנו לשבת משפחתית פה בהולנד. הייתי חודש אחרי הלידה של דניאלה, התארגנו ויצאנו לטיול, אלא שכבר בדרך לשם הבנתי שמשהו לא טוב קורה בארץ. במהלך הנסיעה הצצתי כל פעם בסלולרי ונשימתי נעתקה. השתדלתי להתנהג באיפוק, כי תמרה ואמליה שלנו היו איתנו ברכב.

כשראיתי שהדיווחים ממשיכים לזרום ומדברים על זה שכבשו קיבוץ, מיד סימסתי למאיה, חברה מקיבוץ ניר עם. הבנתי שהיא ומשפחתה בסדר, נרגעתי לרגע. אבל אחרי שעתיים התחילו לזרום ידיעות על מסיבה שהייתה באיזור ומיד מתן קפץ לי לראש. לא חלפו שתי דקות ועלתה התמונה שלו בקבוצה של החברים מהמושב. הלב החסיר פעימה. סימסתי לנמרוד, אחד מהחבר'ה שלנו, רק לשאול "מה לעזאזל" והוא ענה לי "כן. הוא לא עונה'".

איך ניגשים לכתוב סיפור כזה?

"כבר שבועיים שאני דוחה את המפגש הזה", אומרת נויה, "בכל פעם כשאני מתחילה לנבור בזיכרונות, לגעת בפצע הפתוח הזה, אני נסגרת. לספר על ההתמודדות עם האבל שלי מרחוק, בזמן שבארץ משתוללת תופת, זה ממש כמו לגרד בפצע מדמם.

מתן, שהחברים קוראים לו נתן-נתי, היה בחבורה שלי במושב שדי חמד. אנחנו מכירים מכיתה ג'. אחותו הילה בשכבת הגיל שלי, אבל במושב שכבות הגיל מתערבבות וכשהייתי בת ,19 התחלתי להתקרב לחבר׳ה בשכבת הגיל של מתן, שנתיים מעליי. זו התחילה כחבורה של הרבה בנים ואני. עם השנים התווספו גם בנות הזוג (ובן בעלי, כמובן). אני קראתי לו נת והוא היה צוחק עלי שאני עצלנית כי אני אפילו לא מתאמצת לסיים את שם החיבה שלו".

מתן, מספרת נויה, הקים והיה הבעלים של חברת סאונד והגברה ואהב מאוד את מה שהוא עשה. לרוע מזלו, הוא היה איש הסאונד במסיבת ה'נובה'. "הוא ממש גמע את החיים, אהב מוזיקה בצורה מטורפת וחי אותה עד הסוף, תכננו שהוא יבוא לבקר אותי בזמן פסטיבל הטראנס באוקטובר באמסטרדם, וכל פעם צילמתי לו תמונות באמסטרדס-בוס בדרך הביתה. קרה שצילמתי אומנים שמסתבר שהם שם דבר והוא היה מתלהב. דיברנו על זה שהוא יגיע לפה אבל זה כבר לא יקרה", היא מוסיפה בדמעות.

אולי יעניין אותך גם:

שנה לשבעה באוקטובר – לכל כתבות המגזין
איך מתחילים שנה?
להצטרפות לרשימת התפוצה של דאצ'טאון

מתי הבנת שהנורא מכל קרה?

"ברגע שאמרו לי שהוא לא עונה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. התחילו שמועות שעולים סרטונים עם תמונות קשות, והסרטון של אבינתן אור ונועה ארגמני התפשט כאש בשדה קוצים. התחלתי לעבור על סרטונים, עברתי סרטון סרטון, ולא יכולתי להפסיק, העיניים שלי חיפשו את מתן. צפיתי במראות קשים, אבל הייתי כמו רובוט. בכל אותה עת הייתי בקשר רצוף עם החברים במושב, הפצתי את השם שלו בכל קבוצה אפשרית, בכל מקום שמחפשים ניצולים ומידע. כל מי שהכיר אותו היה בטוח במיליון אחוז שתוך יום יומיים הוא יגיע עם עוד איזה סיפור משוגע שקרה לו ואף אחד לא יאמין".

בינתיים בבית משפחת ליאור בשדי חמד פתחו חמ"ל דרכו נויה התעדכנה, עם החברים במושב, מכרים, עם כל מי שרק יכול היה לעזור. בימים האלה נויה לא ידעה את נפשה מצער. בבית, עם תינוקת בת חודש, רחוק מכולם היא הרגישה תסכול אדיר, שהיא חסרת אונים. באיזה יום אמרתי לבעלי בן שאני פוחדת שקרה משהו לאידיוט הזה "הוא תמיד יחשוב על אחרים ולא על עצמו – ולא טעיתי", היא אומרת בכאב.

לאחר כמה ימים של חיפושים הגיעה הבשורה המרה. ״תום, אחד מהחבר'ה התקשר אלי ואמר לי שמתן לא איתנו, אמרתי אוקי וניתקתי". הלב געש. דניאלה הייתה על הידיים שלי, הייתי איתה לבד בבית. הנחתי אותה בלול וצלצלתי אל בן בעלי, ואמרתי לו שאני צריכה אותו, הוא הגיע מיד. עליתי לחדר התפרקתי. זה היה בלתי נתפס. בשישה באוקטובר עוד דיברנו. ניסיתי לדבר עם החברים במושב, אבל הם היו מוכי צער."

הדיסוננס היה קשה מנשוא

"הימים הבאים היו הקשים ביותר שהיו לי מאז שהגעתי להולנד. לא ליוויתי את מתן בדרכו האחרונה, לא לקחתי חלק בהלוויה שלו, כל המשפחה שלי הייתה שם אבל אני לא. כל יום שמעתי ממישהו אחר על השבעה, שמעתי עדכונים על מה שידעו לספר בינתיים, על איך שהוא חילץ אנשים מהמסיבה ובכיתי בלי סוף. הייתי בבית והמשכתי לתפקד ולדאוג לבנות שלי. בהולנד לא היה שום פסק זמן, סדר היום של הבנות ושל הבית המשיך כרגיל והדיסוננס היה קשה מנשוא. ישבתי שבעה עם עצמי, על הספה בסלון, שוכבת, יושבת, בוכה, כואבת, עצובה, כועסת, לבד.

החברות הישראליות שלי פה הגיעו להביא אוכל ופינוקים וניסו לעזור ולהקל, חיבקו חזק, והציעו עזרה עם דניאלה הקטנה. מעולם לא היה לי כל כך קשה. אין לי פה אמא או דודה שאני יכולה להשאיר איתה את הבנות ולאפשר לי להתאבל על מתן, הכל היה תוך כדי תנועה. אבל האבל מופיע במקומות לא צפויים כמו שאלה תמימה בג'ימבורי שגרמה לכל הכאב להתפרץ. אחת החברות שאלה אותי איך אני ולא עניתי. ואז היא אמרה לי "ספרי לי על מתן" ואני פרצתי בבכי, ולא הצלחתי להפסיק. בכיתי כי הרגשתי שאני לא במקום בו אני צריכה להיות, שאני לא בסביבה הנכונה ואני צריכה לספר מי היה מתן, במקום שיבינו אותי בלי מילים, זה הרגיש כמו חץ בלב."

הנסיעה לישראל

כמה חודשים לאחר מכן, נסעה נויה עם המשפחה לביקור ראשון בארץ אחרי שבעה באוקטובר ולתוך המלחמה. "כשהגעתי נמנעתי מלעלות לקבר של מתן עד שתומר, מהחבורה, התקשר אליי מחוץ לבית של אמא שלי ואמר לי בואי. הלכנו לקבר והתיישבנו שם לשעתיים ופשוט בכיתי. יומיים אחרי כן פגשתי את אמא של מתן בשבילים של המושב. ניסיתי לתפוס אותה כמה פעמים מהרגע שהגעתי ללא הצלחה, אלה היו הימים לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה הראשון מאז השבעה באוקטובר. הייתי עם שלושת הבנות שלי והיא מאד שמחה לראותן, דיברנו על הולנד ועל הילדות, ותוך כדי שהיא דיברה שוב פרצתי בבכי. היא חיבקה אותי חזק ואמרה שגם היא מתגעגעת אליו מאוד.

בערב יום הזיכרון השתתפנו כל החברים במושב בטקס השנתי. הכל הפך למאוד מוחשי. זה היה אישי וקרוב לבית ואחרי שבהולנד קצת התרגלתי להדחקה, זה היכה בי. זו הייתה הפעם הראשונה שלקחתי חלק באיזשהו טקס זיכרון ביחד עם כולם ולא הצלחתי לנשום מרוב כאב. אחר כך הלכנו לבית העלמין, אמרתי לעומרי, אחד מהחבר'ה, שאני כועסת על מתן שהיה חייב להציל את כולם חוץ מעצמו ועומרי אמר שגם הוא כועס עליו. עמדנו שם יחד כאובים כי ידענו שלא הייתה שום דרך אחרת שמתן יכול היה להתנהל, זה בדיוק מתן. חשבתי שעם החבר'ה נדבר על הכל, אבל זה היה אחרת כשנפגשנו.

חלק מהחבר'ה חיים את זה יום יום בארץ, חלק בהכחשה, חלק בתהליך השלמה, כל אחד במקום שלו. עם כולם דיברתי בטלפון כשהייתי בהולנד אבל זה שונה מלפתוח את הדברים פנים אל פנים, הפגישה עם כולם היתה פחות דיבורים ויותר חיבוקים. ניסיון להתנחם ביחד. עברנו המון יחד ואני יכולה לומר בפה מלא שמאז מה שקרה, כלום לא אותו הדבר".

שנה אחרי, הגעגוע

בתום שנה, נויה עדיין מתגעגעת: "אני מתגעגעת אליו כשאני נוסעת ביער אמסטרדם ורוצה לצלם לו הפקות שמתחלפות שם של פסטיבלי מוזיקה למיניהם, אני מתגעגעת לשיחות איתו ולתגובות שלו. עם הזמן הבנתי שאף אחד לא מצליח להצחיק אותי כמוהו – היה לו הומור משובח. הוא היה אדם מיוחד, אין עוד אנשים כמוהו. הוא חסר לי ברמה היומיומית, בא לי לשלוח לו צילום מסך של משהו מצחיק בידיעה שהוא מבין אותי.

הוא היה איש טוב לב ותמיד ראה את האחר. אני בעיקר שמחה שביום של הלידה של דניאלה התקשרתי אליו בטעות והוא ענה לי מופתע (בכל זאת ילדתי כמה שעות לפני) אמרתי לו שלא יתלהב ושזה היה בטעות אבל הספקנו לשוחח קצת. ואני שמחה על חיים שלמים של חברות שהספקנו לייצר, עם שיחות עומק ושטות וראיית עולם רחבה שלמדתי ממנו. נת שלי, כמה אהבה וגעגוע".

אחרית דבר, מתן ליאור

מקור: אתר מועצה אזורית דרום השרון

מתן מרדכי ליאור בן מושב שדי חמד, נרצח במסיבת הטבע נובה, בכ"ב בתשרי התשפ"ד, שבעה באוקטובר ,2023 בן 35 במותו. מתן עבד במסיבה כאיש הגברה ונשאר עד אחרון האנשים כדי לקרוא לכולם להתפנות מהמקום ולהציל את עצמם. מתן היה איש הגברה מחונן, מהנדס סאונד, בעל תואר ראשון בחקר המוח. כשהתחילו המחבלים להגיע למסיבת הנובה, מתן הבין מהר מאוד מה קורה ודאג לפנות את כל העובדים שלו, חברים וגם אנשים רבים שלא הכיר באופן אישי. הוא לא הסכים לפנות את עצמו והמשיך לחלץ עוד ועוד אנשים מהמסיבה. כל מי שמתן חילץ, ניצל, עד שלבסוף השיגו כדורי המחבלים את מתן כשסוף סוף החליט להתפנות מאזור המסיבה ועלה על רכב של ארגון "אנשים טובים" (ארגון שעוזר למבלים
במסיבות טבע). כשהמחבלים החלו לירות על הרכב, גונן בגופו על מתנדבת מהארגון. מתן נרצח כשהוא מנסה להציל בגבורה ובאומץ כמה שיותר אנשים מהמסיבה.

הכתבה שלי מוקדשת לשרה'לה, עופר וללי – האבא אמא והאחות של מתן. ולחבר'ה שלנו שמאז שהלך מרגישים בעצמות שאם אחד מאיתנו הולך משהו מת בנו.

נויה.