עכשיו, אחרי שעברו מאה ימים אפשר להתחיל לנסות להבין מה קרה. שלום כותב לנו על מחשבותיו בשבועות שעברו מאז מתקפת הפתע הנוראית. איך נראים הדברים מהולנד? האם אנחנו מפחדים? מה אפשר לעשות? ואיך יראה הפתרון?
בשבעה באוקטובר יצאתי לטיול עם הכלבה שלי, כמו בכל בוקר, באוסטרפארק באמסטרדם. היה קר ואפור אבל לא ירד גשם. באוזניות כרגיל גלי צה"ל. די מהר היה ברור שמשהו קורה. מישהו כתב באחת הקבוצות "לא רוצה לבאס לכם את הבוקר, אבל תקשיבו מה קורה בארץ". אחרי ששמעתי את רינו צרור מדבר עם תושבת בארי שמחזיקה את דלת הממ"ד ואומרת בלחש שהיא שומעת קולות בערבית, חזרתי הביתה. שמתי N12 באפליקציה וראיתי את תמיר סטיינמן נואש בשידור חי – "למה אף אחד לא מגיע? מה קורה?". בקבוצות התחילו דיווחים וספקולציות ואני כתבתי "אני מפחד שזאת התחלה של משהו גדול יותר". חשבתי על טילים על מרכז הארץ מלבנון וכאלה דברים. בלי ששמתי לב, הלכתי ונעלתי גם את כל הדלתות בבית.
דגל פלסטין על הלחי
ב-12 באוקטובר יצאנו להפגין בכיכר הדאם. אמרו שהיינו כמה אלפים. ההרגשה היתה טובה ועצובה. לאחר שלושה ימים התארגנה הפגנה גדולה של תמיכה בפלסטין. במקרה הייתי באיזור התחנה המרכזית וראיתי אותם מגיעים. אנשים רבים מאד עם כאפיות, דגלים ושלטי תמיכה. משפחות עם ילדים שדגל פלסטין מצויר להם על הלחי. מגיעים עם המעבורת מצפון אמסטרדם וממלאים את הרחובות. אמרו שהיו בהפגנה שלהם 15 אלף משתתפים. האווירה שהרגשתי אצלם העלתה אצלי את האסוציאציה של המפגינים בקפלן שמתאספים עם הדגלים. זה לא היה אלים, אבל זה היה מפחיד מסיבה אחרת. ההרגשה היתה שהצלחת התקפת החמאס, יותר מאשר ההרס וההרג בעזה – מאחדים אותם ומפיחים בחזם את ההרגשה שאפשר לנצח, שזה הזמן שלהם.
סַאפֵד
שבוע לאחר מכן העברתי שיעור באוניברסיטה של אוטרכט. בהפסקה ניגשה אלי סטודנטית מוסלמית עם כאפיה לצווארה. צעירה מאד ושברירית. היא ירדה מהספסלים העליונים מלווה בשתי חברות. היא הראתה לי פוסטר שקורא להפגנה בעקבות המצב בעזה, ושאלה אם אסכים להראות אותו בסוף השיעור ולהגיד כמה מילים. "את יודעת שאני מישראל?" שאלתי בחיוך. היא אמרה שכן, אבל לא חייכה בחזרה. אמרתי שאני כעקרון בעד אקטיביזם ושמח לתת במה לפעמים בסוף השיעור לסטודנטים שרוצים לקרוא לפעילות, אבל שאני רוצה קודם לבדוק את הפוסטר. היה דרוש לי רק מבט אחד לראות את המילים רצח, ג'נוסייד, הפצצת בית החולים, וכדומה. ניגשתי אליה ואמרתי שאני מצטער אבל אני לא יכול לשתף את זה. שאלתי אותה אם היא יודעת שכבר ברור שזו לא היתה ישראל שהפציצה את בית החולים, אבל היא לא ממש ענתה והביטה במבט מאוכזב.
שאלתי אותה אם היא פלסטינית והיא אמרה שכן. שאלתי מאיפה והיא אמרה "סַאפֵד". ניסיתי להריץ במהירות את כל הערים והכפרים הפלסטיניים שאני מכיר אבל שום דבר לא התאים. פתאום הבנתי – "אה, צפת" אמרתי. "נולדת שם?" שאלתי. היא אמרה שלא, אבל סבתא שלה נולדה שם, ובשנת 1948 ברחה לסוריה, שם נולדו הוריה וגם היא. לפני מספר שנים בעקבות מלחמת האזרחים שם, הם הגיעו להולנד כפליטים. אמרתי לה שאני אשמח להשתתף ולשתף אם תתארגן הפגנה משותפת עם המסר של שתי מדינות לשני עמים. "באמת?" עיניה אורו, אבל מיד שוב כבו, "שתי מדינות זה אומר שלא אוכל לשוב לסאפד. למה שלא כולם יגורו איפה שהם רוצים?". "אני לא חושב שזה יעבוד", אמרתי, וחשבתי על השבעה באוקטובר.
היא הסתובבה ועלתה בחזרה לספסלים העליונים עם שתי המלוות שלה. הרגשתי קצת כמו מרצה שלא מאשר לסטודנטית לגשת למועד ב, ומסביר לה שזה המצב. אבל לרגע, הרגשתי גם קצת כמו מרצה יהודי בגרמניה של שנות השלושים – שלא מבין שהוא לא יהיה זה שקובע בעוד כמה שנים.
ממה אנחנו מפחדים?
משהו השתנה אצלנו, ישראלים ויהודים שחיים בהולנד ובחו"ל באופן כללי. התחושה שלי היא שהשינוי דומה מאד אצל כולנו, חוצה גבולות והשקפות עולם. מהפך מיידי בתחושת הביטחון. ההרגשה היא שדברים יכולים להתדרדר באופן מהיר מאד כך שלא ניתן יהיה לעצור אותם. אבל האם זה באמת כך? אין באמת סימנים לעליה באלימות פיזית או בכוונה אמיתית של מוסלמים לפגוע בישראלים או יהודים מקומיים. והתגובות של העירייה והממשלה היו בסך הכל בסדר. האם זה בראש שלנו? תוצאה של תחושת שותפות הגורל שלנו עם ההפתעה הנוראית של השבעה באוקטובר? אחרי ההפגנות כאן והתגובות של חלק מההולנדים, אני חושב שמה שאני מפחד ממנו הוא תסריט של 'גל של התעוררות' בקהילה המוסלמית. משהו שמתחיל באירוע קיצוני, מלווה בקריאה לפגיעה ביהודים בכל מקום. כמו בהתפרעויות של שחורים באמריקה, של מהגרים בצרפת, או ערבים ישראלים בזמן מבצע שומר חומות.
האירוע הקיצוני הזה יכול להיות הפצצה של בית חולים או משהו בסגנון הזה או פיגוע יהודי בקנה מידה גדול. אבל מה שהבנתי בשבעה באוקטובר הוא שזה יכול להיות גם אירוע הפוך – שבו ישראל נוחלת תבוסה מקומית כלשהי, ומוסלמים בעולם חשים שהענק פגיע ושזה הזמן. כמו בסרט של ספייק לי 'עשה את הדבר הנכון' כאשר הגיבור השחור נאלץ לקבל החלטה בזמן המהומות. הוא מחליט להצטרף להמון הזועם ופוגע בפיצרייה שבה הוא עובד. האם יכול להיות מצב כזה בהולנד, שבו מוסלמים נורמטיביים לחלוטין מחליטים ברגע של זעם אותנטי להצטרף ל'גיהאד העולמי'? טוב, עכשיו אני ממש מגזים.
זה לא כל-כך פשוט
כשהבנות שלי היו בבית הספר היסודי – היו להן שתי חברות מסוריה. הייתי מדבר לפעמים עם האמא שלהן – גם היא ילידת סוריה. כאשר התחילה מלחמת האזרחים שם, לכולנו היה ברור מי הרע (אסד) ומי הטוב (ה'מורדים'). היא לא היתה אוהדת של אסד, אבל ניסתה להסביר בתסכול רב לכל מי שרצה לשמוע – שזה לא כל-כך פשוט. ה'מורדים' האלה, שאנחנו קישרנו לשואפי הדמוקרטיה של האביב הערבי בלוב ובמצרים, הם לא לוחמי צדק! הם קיצוניים עוד יותר מאסד וממררים את חייהם של אנשים תמימים בעיר אלפו כבר שנים. את השם דעאש עוד לא הכרנו. אבל להורים ברחבת בית הספר, ואני בינהם, לא היתה סבלנות להקשיב. רצינו תמונה של טובים ורעים. ומי שמפציץ אזרחים והורג עשרות אלפים לא יכול להיות הטובים. עכשיו כשאני נאלץ להסביר לשמאלנים הולנדים תומכי פלסטין ש'זה לא כל-כך פשוט' – אני חושב עליה לפעמים. אנחנו לא אסד ולא פוטין, אבל לך תסביר את זה למישהו שרוצה לבחור צד – ואין לו זמן לדקויות.
לדבר אל האמסטרדמים בשפה שהם מבינים
כמו כל ישראלי, בארץ ובחו"ל, אנחנו בעיקר רוצים להרגיש שאנחנו עושים משהו. לקרב את שובם של החטופים, להסביר, להבהיר, להביא לידיעתם של תושבי הולנד ואולי אפילו לשנות את דעתם של אלה שלא רואים את התמונה המלאה. כמו בארץ, הלב התרחב מהיזמות וההירתמות של הישראלים והיהודים בהולנד. מכל ההפגנות והמיצגים, האירוע שמילא את לבי תקווה בצורה הייחודית ביותר היה המשט שעשינו בתעלות אמסטרדם. עם סירות רבות, קטנות וגדולות, שטנו בגשם וקראנו Bring them home Now. גם על גדות התעלות ליוו אותנו מפגינים רבים וסיימנו את המסלול בהפגנה גדולה מול בית העירייה. הרגשתי שדיברנו לאמסטרדמים בשפה שלהם.
הפתרון
מה יקרה כשערפל הקרב יתפזר? אי הוודאות הגדולה ביותר מבחינתי היא איך השפיעו אירועי השבעה באוקטובר על דעת הקהל בארץ ובעולם. מי התפכח לאיזה כיוון ובאיזו מידה. מצד אחד ברור שמשהו בתקווה לשלום נשבר – הרעיון של שתי מדינות שלוות זו לצד זו נראה רחוק מתמיד. הטענה שלעולם נחיה על חרבנו נראית עכשיו בהירה וכואבת – גם למישהו כמוני שחשב עד לא מזמן שזוהי גוזמה פסימיסטית. אך מצד שני התלות שלנו בלגיטימציה בין לאומית וההבנה שהצד השני לא יוותר לעולם הוארה גם היא בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. הצורך במציאת פתרון צודק נשאר חשוב כתמיד.
אני מקווה שכמו אחרי מלחמת יום כיפור, כשערפל הקרב יתפזר, נגלה שלא רק אנשי השלום אוחזים בחרבם חזק יותר מבעבר – אלא גם שאנשי החרב יבינו שיש לכוחנו מגבלות ושאנו חייבים להישאר חלק ממשפחת העמים המערביים. פתרון שתי המדינות הוא עדיין לכן הפתרון האמיתי היחיד. אנחנו צריכים להיות גם צודקים וגם חכמים, גם חזקים וגם נדיבים. אני אעשה ככל יכולתי לתרום מהולנד לקידומו של הפתרון הזה.
