שלום ממשיך בשיעור ההסטוריה המקוצר, שהזניח בתקופה שבנותיו גדלו כאן מתוך מחשבה נאיבית שלא יהיה בכך צורך יותר. אירועי השבעה באוקטובר והשיח המוטה ברשתות החברתיות, הבהירו לרבים מאיתנו, ישראלים החיים בחו"ל שיש צורך לספר ולהסביר. גם אם זה רק כדי להראות כיצד אבא רואה את הדברים. בפרק הנוכחי אנחנו מתחילים בנכבה ומסיימים בפתרון היחיד האפשרי לסכסוך.
מהי ה"הנכבה"?
הנכבה – שפירושה בערבית הוא "האסון" הוא השם שבו מכנים הפלסטינים את התקופה במלחמת העצמאות שבה עזבו כ-700 אלף פלסטינים את בתיהם בישראל והפכו לפליטים. הנכבה היא למעשה האירוע החשוב ביותר מבין הגורמים לקונפליקט הישראלי -פלסטיני. התאריך שבו הפלסטינים מציינים את יום הנכבה, שהוא יום אבל עבורם, הוא אותו יום שבו ישראל מציינת את יום העצמאות שלה.
רוב הפלסטינים שעזבו במשך המלחמה, התיישבו בשטחי יהודה ושומרון ובעזה או בירדן, סוריה ולבנון. אחרי ניצחונה של ישראל במלחמה הם לא הורשו לחזור יותר לבתיהם. רבים מהפליטים האלה עדיין שומרים את מפתחות הבתים שלהם בישראל ותולים אותם על הקיר לאות זיכרון. עם זאת, פלסטינים רבים שלא ברחו ונשארו בבתיהם, חיים שם עד היום והם תושבי מדינת ישראל. אלה הם הערים והכפרים הערבים הרבים שאנו עוברים בהם בטיולים בישראל.
ישנו ויכוח גדול בין הצדדים לגבי הסיבה לעזיבה של פלסטינים כה רבים את בתיהם. ישראל אומרת שהם ברחו כאשר ראו שהם מפסידים במלחמה, ובגלל שמנהיגי מדינות ערב הבטיחו להם שכאשר הם ינצחו במלחמה הם יוכלו לחזור לבתיהם שעזבו. הפלסטינים טוענים שהם גורשו בכח מבתיהם על ידי הצבא הישראלי. האמת היא שהיו דוגמאות רבות לכל הסיבות האלה ולא ניתן לקבוע מהי הסיבה המרכזית לעזיבה.
לדעתי, צריך לזכור ולהכיר באסון של הפלסטינים שעזבו את בתיהם. אך חשוב יותר לזכור כי אם ישראל היתה מפסידה במלחמה, אין ספק שהפלסטינים היו הורגים ומגרשים את כל יהודי האיזור. בכך אין ספק – כי זו היתה מטרתם המוצהרת.
אולי יעניין אותך גם:
מאיירת את הבית
חנוכה באמסטרדם: שרת המשפטים הדליקה נר ראשון בדאם
הולנד מהגובה: מגדלי תצפית
כמה מלחמות היו בין ישראל למדינות ערב השכנות?
לישראל היו שלוש מלחמות 'גדולות' נגד מדינות ערב השכנות – בעיקר מצרים, סוריה וירדן, ושלוש מלחמות 'קטנות' נגד ארגוני הטרור אש"ף, חיזבאללה וחמאס. חוץ מאלה היו עוד הרבה מבצעים או אירועי לחימה קטנים יותר.
המלחמה הראשונה היא מלחמת העצמאות שהחלה מיד אחרי הצבעת האו"ם על תכנית החלוקה בשנת 1947 והתגברה אחרי הכרזת העצמאות של ישראל בשנת 1948. הפלסטינים שחיו בישראל וגם המדינות – מצרים, סוריה, ירדן, עיראק, ערב הסעודית ולבנון תקפו את ישראל אחרי שהכריזה על עצמאותה. המלחמה נמשכה שנה וחצי ובסופה ישראל ניצחה והרחיבה מעט את גבולותיה.
המלחמה השניה היא מלחמת ששת הימים. במשך הרבה שנים מדינות ערב איימו על ישראל ותקפו אותה בתקיפות 'קטנות'. בשנת 1965 נוסד ארגון השחרור הפלסטיני -אש"ף שתקף את ישראל מסוריה. בשנת 1967 ישראל תקפה את סוריה ירדן ומצרים ותוך שישה ימים ניצחה במלחמה. בסוף המלחמה הזאת ישראל השתלטה על ירושלים העתיקה ועל שטחים מירדן (השטחים שאמורים היו להיות של הפלסטינים על פי תכנית החלוקה) וגם שטחים מסוריה ומצרים.
המלחמה השלישית היא מלחמת יום כיפור. בשנת 1973 סוריה ומצרים הפתיעו את ישראל ותקפו מצפון ומדרום. בשבוע הראשון הן השתלטו על שטחים והרגו חיילים רבים. אך לאחר מכן ישראל הצליחה לבלום את ההתקפה ולנצח במלחמה.
שלושת המלחמות ה'קטנות' יותר הן מלחמת לבנון הראשונה (1982) והשניה (2006) והמלחמה הנוכחית בעזה. המלחמות האלה לא היו נגד מדינות אלא נגד ארגוני טרור שתקפו את ישראל. במלחמות האלה אין מנצחים – ישראל פגעה במחבלים רבים (וגם באזרחים רבים), אך הצליחה בכל פעם רק למנוע התקפות נוספות לתקופה מוגבלת.
ישראלים אומרים שמדינות ערב תמיד התחילו במלחמות – זה נכון?
כן, באופן כללי ישראל לא תקפה את מדינות ערב באופן יזום אלא רק כתגובה. במלחמת ששת הימים ישראל תקפה ראשונה, כאשר הייתה בטוחה שמדינות ערב מתכננות לתקוף אותה בקרוב מאד. המלחמות נגד ארגוני הטרור היו תמיד תגובה להתקפות טרור על ישראל.
עד להסכמי השלום, מדינות ערב לא הכירו בזכותה של ישראל להתקיים. ארגוני הטרור לא מכירים בישראל עד היום ותמיד הצהירו שהמטרה שלהם היא להשמיד את ישראל. ישראל טענה תמיד שהיא מעוניינת לחיות בשלום (אך גם בביטחון) לצד מדינות ערב ושהיא מוכנה לדון על הגבולות הסופיים (אך יש ויכוח בתוך ישראל מה הגבולות האלה צריכים להיות). אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל הציעה למצריים וסוריה להיכנס למשא ומתן על הסכם שלום תמורת הכרה בישראל והחזרת שטחים שנכבשו. אך מדינות ערב סרבו להצעה. הן התכנסו בועידת ח'רטום (Khartoum Resolution). בועידה נקבעו "שלושת הלאוים": לא להכרה במדינת ישראל, לא למשא ומתן עם ישראל ולא להסכם שלום עם ישראל.
עם אילו מדינות שכנות יש לישראל עכשיו הסכם שלום?
בשנת 1979 חתמו ישראל ומצרים על הסכם שלום. בשנת 1994 נחתם הסכם שלום עם ירדן. מאז ההסכמים לא היתה עוד מלחמה עם מדינות אלה. בשנת 2020 נחתמו הסכמי אברהם בין ישראל למספר מדינות מוסלמיות (איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן). היחסים בין ישראל למדינות אלה עדיין בעיתיים ונחשבים ל'שלום קר'. אולם הם עובדים היטב וישנם קשרים מספקים בין המדינות שנותנים תקווה שיחסים חמים יותר יוכלו להתפתח בהמשך.
בשנת 1993 נחתם הסכם אוסלו בין ישראל לפלסטינים שהיה אמור להיות חלק ראשון מהסכם שלום מלא. הסכם אוסלו לא התפתח ולא עבר לשלב הבא. זאת בגלל שארגוני טרור כמו חמאס שהתנגדו להסכם צברו כח בצד הפלסטינית, והימין הישראלי שהתנגד גם הוא להסכם צבר כח בישראל. החמאס וארגונים פלסטינים אחרים ביצעו פיגועים רבים בישראל (בעיקר פיגועי התאבדות בערים ישראליות שגבו חיים של ישראלים רבים) כדי לפגוע בהסכם, ואילו הימין הישראלי המשיך להקים התנחלויות באזורים שעל פי ההסכם אמורים היו בעתיד לעבור לפלסטינים.
מהו "הכיבוש" ומי הם "המתנחלים"?
כאשר מדברים על "הכיבוש" מתכוונים בדרך כלל על ההשתלטות של ישראל במלחמת ששת הימים (1967) על השטחים ביהודה ושומרון, במזרח ירושלים ובעזה בהם חיים הפלסטינים. במשך השנים אחרי המלחמה, הקימו אזרחים ישראלים ישובים בשטחים הפלסטיניים האלה. יישובים אלה נקראים התנחלויות והם נחשבים לא חוקיים מבחינת החוק הבין לאומי. היהודים החיים בהם נקראים מתנחלים. ממשלת ישראל עודדה את הקמת הישובים האלה – לפעמים באופן ישיר ולפעמים בהעלמת עין.
אולם, עבור פלסטינים רבים "הכיבוש" הוא ההתיישבות של יהודים בכל האיזור של מדינת ישראל / פלסטין החל מ"הנכבה" בשנת 1948. ההבדל הזה הוא חשוב מאד כאשר קוראים לסיום הכיבוש. לכן ישראלים רבים (ואני ביניהם) אשר מתנגדים לכיבוש של 1967 ותומכים בהקמת מדינה פלסטינית, מתנגדים לקריאות כמו free Palestine או "מהנהר עד הים פלסטין תהיה חופשית" שמתייחסות לחיים של יהודים בכל שטח ישראל כ"כיבוש" שצריך להסתיים. מי שקורא לכן ל"שחרור כל פלסטין" אינו מכיר למעשה בזכותם של היהודים למדינה באזור וקורא לסלק אותם משם, או להרוג אותם.
מה ההבדל בין הכיבוש לבין הקולוניאליזם כמו למשל של הולנד באינדונזיה?
הרבה אנשים משווים בין המצב בישראל ופלסטין לבין הקולוניאליזם שבו מדינות כמו הולנד, בלגיה, בריטניה וצרפת, כבשו אזורים רבים בעולם והקימו בהם קולוניות. זוהי השוואה מופרכת לחלוטין. ישראל אינה מדינה אירופית ששלחה את אנשיה להתיישב בארץ אחרת ולנצל את תושביה. היהודים אינם יכולים "לסיים את הכיבוש ולחזור לארצם" – כי ישראל היא ארצם ואין להם מקום בטוח אחר בעולם.
אנשים רבים (גם מוסלמים וגם חלק מהשמאל הליברלי) מציגים את היהודים ככובשים ה"לבנים" ואת הפלסטינים כילידים. הם טוענים שהכיבוש של פלסטין צריך להסתיים כפי שהכיבוש של אינדונזיה, הודו, אפריקה וכו' הסתיים. אך ההבדל בין המקרים האלה גדול מאד. למדינות אירופה לא היה דבר עם האזורים שכבשו פרט לכך שהם ניצלו אותם מסיבות כלכליות. לעומת זאת, תמיד היו יהודים בישראל והיא נחשבה לארצם. כמו כן, היהודים שהגיעו לישראל נאלצו לעזוב את ארצותיהם שבהם הם נרדפו. נם ממדינות ערב הגיעו כמיליון יהודים לישראל כיוון שלא היו בטוחים בהם.
מה ההבדל בין הימין והשמאל בישראל לגבי הקונפליקט עם הפלסטינים?
השמאל בישראל (שגם אני חלק ממנו) טוען שצריך לחיות לצד הפלסטינים ולהתחלק בשטח בצורה מוסכמת. הימין בישראל אינו סומך על הצד הפלסטיני וטוען לכן שישראל צריכה לשלוט בכח בכל השטח.
השמאל שואף לחתום על הסכם שלום שיאפשר לשני העמים לחיות במדינה משלהם, אך עם זאת לוודא שישראל תהיה חזקה ומוגנת מספיק כך שלא תותקף יותר על ידי שכנותיה. הימין בישראל טוען שזוהי עמדה נאיבית – שהפלסטינים ומדינות ערב תמיד ישאפו לחסל את ישראל, שאינה שייכת לאזור. הימין אומר שרק אם ישראל תשלוט בכל השטח ותהיה חזקה ותקיפה, הפלסטינים יוותרו על שאיפותיהם למדינה משלהם ולחיסול ישראל – וכך ישרור שקט באזור. מה שהופך את העניין למסובך יותר, הוא שרבים מאנשי הימין בישראל הם גם דתיים אשר מאמינים שליהודים זכות על הארץ כולה, שניתנה לעם ישראל על ידי אלוהים. הטיעון הדתי והטיעון הבטחוני מתערבבים לכן זה בזה ומקשים על הויכוח.
מה צריך להיות הפתרון לקונפליקט?
הפתרון היחיד האפשרי בעיני הוא "פתרון שתי המדינות". ברור לגמרי שגם הפלסטינים וגם היהודים לא יוותרו על שאיפתם למדינה עצמאית משלהם. החלוקה צריכה להיות מבוססת על הסכמי אוסלו.
גורמים שונים במשך השנים הציעו פתרונות לחלוקה של השטח פחות או יותר על פי הגבול של סוף מלחמת ששת הימים (שנקרא הקו הירוק). באופן כללי האזורים שחיים בהם רוב הפלסטינים יהיו חלק מפלסטין והאזורים שחיים בהם רוב היהודים יהיו חלק מישראל. החלק החשוב ביותר בפתרון הזה הוא שהגבולות יהיו ברורים ושישראל תדע בוודאות שהיא תוכל לחיות בביטחון ולא תותקף יותר. כלומר שלמדינה הפלסטינית לא יהיה צבא, והיא לא תאפשר לארגוני טרור לצמוח שם ולהתקיף את ישראל, כפי שקורה עכשיו מעזה ומלבנון. הקהילה הבינלאומית צריכה ללחוץ על הצדדים לקבל את הפתרון הזה.
בחלק הבא: המלחמה הנוכחית בעזה ואיך רואים אותה בהולנד
