אני ממתינה בכניסה לוונדלפארק באמסטרדם ומרחוק אני מבחינה בקבוצה של כחמישים איש צועדים לכיווני, לבושים חולצות שחורות שעליהן הלוגו של קרן המשאלות של גילה אלמגור. אלו הם 45 בני נוער מחויכים, צוחקים, נראים משוחררים, במבט חטוף כמעט שקשה להבחין כי אלו ילדים חולים. הנערים והנערות, בני 11 ומעלה, יהודים וערבים, חולים בסרטן או בתלסמיה. הם מלווים בצוות שכולל רופא, שתי אחיות, ועוד מספר מבוגרים, והגיעו לטיול עמוס אטרקציות ופעילות בהולנד. אני תוהה היכן האישה שאחראית לארגון האירוע הנפלא הזה, ובמהרה אני מבחינה בה צועדת לאיטה עם מדריך נוסף, השחקנית עטורת הפרסים, מחזיקה בקופסת האוכל שלה כמו כל שאר הילדים, מצליחה להשיג את הקבוצה ולא פוסחת על אף ילד, בודקת אם אכל ושתה, אם יש לו מפית, כמו אמא ל-45 ילדים… משפחה אחת גדולה.
מגשימה חלומות לילדים
המשפחה הזאת היא קרן המשאלות, קרן צדקה שגילה הקימה והיא מפעל חייה ומה שהיא רוצה שיזכרו ממנה. הקרן עוסקת בהגשמת חלומות לילדים חולים במצב קשה. "אני תמיד מעורבת. אין מפגש של הקרן למשאלות שאיני נוכחת בו. אנו חוגגים כל חודש ימי הולדת לילדים במחלקה, מגשימים משאלות לילדים, אני מפגישה ילדים עם אמנים, אני תמיד שם למלא את המשאלה", מספרת גילה. "אנו נוסעים פעם בשנה לאילת ופעם בשנתיים ליעד בחו"ל. השנה בחרנו בהולנד".
"הילדים האלו קמים כל בוקר למלחמה על חייהם. הם מתמודדים עם דברים נוראיים, קשים. וגם המשפחות. הטיול הזה לחו"ל מיועד לילדים בלבד, למעט מקרים חריגים באמת. ההורים נשארים בארץ, וגם זה מאוד חשוב. הם צריכים לנוח, הימים האלו מחזקים ונותנים המון כוח", מסבירה גילה.
הילדים מרתקים את גילה, אולי בגלל ילדותה הקשה, שמוכרת לכל מי שהתוודע לספר ולסרט "הקיץ של אביה". אביה של גילה נורה על ידי צלף ערבי בעודה בבטן אימה, והאם סבלה ממחלת נפש, כך שבשלב מסוים גילה עברה להתגורר בפנימייה. כילדה היא גדלה במצוקת עוני, ומתוקף נסיבות חייה, גדלה גילה להיות אישה חזקה מאוד שיודעת מה היא רוצה ולאן פניה מועדות. היא עבדה קשה כדי להשיג את הכתר שקטפה במרוצת השנים כאשת תיאטרון וקולנוע מוערכת, "מלכת הקולנוע הישראלי". למרות הדימוי האליטיסטי, אני פגשתי אישה נפלאה, רכה וחמה, עם נשמה רחבה וכוח עצום לתת מעצמה ללא תנאים, להגשים לילד עוד משאלה, שלפעמים עלולה להיות המשאלה האחרונה.
"יש לנו צוות סגור של מתנדבים שעובדים קבוע איתנו, מעלים הצעות ומקבלים יחד את ההחלטות. הקרן הזו פועלת כבר כמעט 50 שנה, ב-16 השנים הראשונות היא הייתה קרן שלי כאדם פרטי, לאחר מכן הפכה לעמותה, ועד היום פועלת ללא רווח, אין איש שמקבל שכר על עבודתו, הכל הכל נעשה בהתנדבות ותמיד עבר מפה לאוזן".
ואכן נראה שהקרן התברכה בכוח אדם מסור. גילה מפארת בגאווה את מיכל סתיו, יד ימינה, שנמצאת איתה מיום הקמת הארגון, מארגנת את הטיולים ומכירה את כל הילדים באופן אישי. למעשה, גילה נאלצת לדחות חלק מבקשות ההתנדבות. מי שרוצה להצטרף צריך להבין לאן הוא נכנס, צריך להיות מוכן לכך נפשית. זו עבודה קשה ולגילה חשוב מאוד לבדוק היטב למי יש את כוחות הנפש האלו.
"היום תורי לתת בחזרה"
בין חברי הצוות אני פוגשת את עודד גרובר, המלווה את הקבוצה. עודד חי במאסטריכט, וכילד קטן היה חלק מאותה קבוצה שטיילה עם גילה בעולם, עודד הבריא וכיום הוא נרתם לעזרתה של גילה ומתנדב בקרן. הפעם הראשונה שלו בטיול לחו"ל מסוג זה הייתה ב-1989. הוא מסביר לי שרוב הילדים נמצאים בטיפולים יומיים, אינם ישנים במחלקה, ולכן לא מכירים זה את זה היטב. בטיולים האלה נוצרות חברויות בין הילדים. "זה מאוד מיוחד", מספר עודד, "הילדים באים כבויים ולראות אותם פורחים, נהנים, זה משהו שיכול להיות כל כך טבעי לילדים רגילים אבל עבורם זה לא מובן מאליו. האושר הזה בעיניים, זה משהו בלתי נתפס. כמה עומק הילדים מקבלים וכמה כוח ושמחה יש בטיול כזה".
"אני מרגיש שאני מחזיר משהו ממני", מספר עודד, שמתנדב גם בעמותת חיים בישראל, "יש בזה ערך גדול עבורי". עודד נזכר באירוע משמעותי מילדותו ומספר כי באחת מחגיגות ימי ההולדת המשותפים הוא היה מרותק למיטה ללא יכולת לקום ולהשתתף במסיבה. גילה התייצבה בחדרו וביקשה להכיר לו שני חברים שלה: דני רובס וזאב רווח. "אלו דברים שלא שוכחים, היום תורי לתת בחזרה".
עודד מסביר כמה חשוב לייצר חוויות שיוצרות זיכרונות טובים לילדים האלו. "המפגשים, החגיגות, הטיולים, הם לא רק לעשות טוב רגעי. הזיכרון הטוב נשאר ומלווה את החולים הלאה. זו תקופה מצלקת, חשוב מאוד שגם יישאר ממנה משהו טוב. ואני יכול לומר מתוך ניסיוני האישי שזה מצליח".
הקבוצה ביקרה בבית אנה פרנק באמסטרדם. למרות הנושא המורכב לילדים בגילאים הללו, ולמרות הסבלנות המוגבלת של הילדים, גילה תיארה את הביקור הפרטי כמיוחד ומרגש עבור הילדים. הקבוצה ביקרה גם בבית השגריר בהאג, שם קיבלו את פניהם בחמימות מר אביב שיר און ונספחת התרבות נירה סטרז, שסיפרה על האירוע מבחינת השגרירות: "הדיפלומטיה בכלל והדיפלומטיה הציבורית בפרט מזמנות לנו רגעים מיוחדים, מרגשים. בשבוע שעבר כמו כולם עסקנו בעזה, בהתבטאויות בתקשורת ההולנדית וכו'. חוץ מזה נדרשנו להתעסק והרבה בפארודיה על השיר Toy. ובין לבין גם עסקנו בתיאומים והכנות למפגש של היום. הייתה לנו הזכות לארח את המשלחת של קרן המשאלות של גילה אלמגור. לא יודעת מי התרגש יותר המארחים או האורחים. מאחלת לילדים הרבה בריאות והחלמה מלאה ומהירה. מאחלת להם שייהנו והמון בהולנד. מאחלת לכולנו שנלמד להעריך דברים קטנים כגדולים ושרק נהיה בריאים. ושנזכה לקיים עוד הרבה מצוות כאלו לצד העבודה הדיפלומטית שלנו ובמסגרתה".
ימין לשמאל: אביב שיר און, שגריר ישראל ונירה סטרז, נספחת תרבות 
