להשאיר את השחור מאחור – פיטים בכל הצבעים

For the English version

ביום שבת צפיתי עם בני הצעיר בהגעתו של סינטרקלאס להולנד, הפעם בטלוויזיה. זו הייתה חוויה שונה לגמרי מהעמידה הנרגשת ברחוב בהמתנה לסינטרקלאס במצעד באמסטלווין ואיסוף ממתקים מהפיטים. יחד עם זאת, בשנים הקודמות, כשצפיתי במצעד, הרגשתי לא בנוח עם הפיטים שחלקם נראו לי כקריקטורה של עבדים. אך כמי שחיה פה רק שנים ספורות חשבתי שאולי אני לא מבינה מספיק לעומק את סוגיית פיט השחור, אשר מעוררת דיונים סוערים בהולנד בשנים האחרונות. כדי להבין טוב יותר את הנושא צלצלתי לרוברט פאושייה, סופר הולנדי יהודי מוערך וידוע, שפרסם מספר ספרים בנושאים של רב תרבותיות, התבטא בעבר בתקשורת בנושא פיט וגם כתב ספר ילדים בנושא.

האם אתה חוגג את סינטרקלאס?

"אני חוגג את סינטרקלאס כל חיי. למרות שסינטרקלאס לבוש כבישופ, בעיני הוא חלק מהמסורת ההולנדית שכל הולנדי יכול לחגוג. אצלינו במשפחה, אני ואבי כותבים למחייתינו וגם שני אחיו של אבי כותבים. השירים שאנחנו כותבים אחד לשני בחמישי לדצמבר היו תמיד מתוחכמים. הם היו דרך לומר למישהו מה חושבים עליהם בשנה שחלפה בדרך משעשעת וקלילה. המבוגרים גם כותבים את השירים הללו ולפעמים במשך שנה שלמה צוחקים על מישהו שמעשה שעשה ייכנס לשיר שלו בסינטרקלאס."

מיהו פיט?

"פיט הוא העוזר של סינטרקלאס. כשגדלתי בשנות ה-70 וה-80 פניו היו שחורות, הייתה לו פאה עם תלתלים שחורים, אודם אדום, עגיל מזהב, הוא דיבר במבטא סורינמי והתנהג בצורה מטופשת. כילד לא שמתי לב למבטא, לא עשיתי את ההקשר בין זה שהוא בעל עור שחור לבין אנשים בעלי עור שחור סביבי."

אולי יעניין אותך גם:

המדריך להורה הישראלי: מסורות חורף הולנדיות
המדריך לחגיגת Pakjesavond כמיטב המסורת
על סינטרקלאס, לחם שטן ואיזו משחה ביתית

מה הבעיה סביב פיט?

"בהולנד חיים כחצי מיליון עד מיליון אנשים שאבותיהם היו עבדים ששועבדו על ידי הולנד והובאו מאפריקה לקולוניות כמו סורינם והאנטילים ההולנדים. הם אמנם מיעוט אבל עדיין הרבה אנשים עם היסטוריה קשה של עבדות וכואב להם, גם כמה מאות שנים אחר כך שיש אנשים שצובעים את פניהם בשחור ומתחפשים לפיט, העוזר של סינטרקלאס שהוא לבן והם מגיעים יחד להולנד בספינה. אשתי היא הולנדית ממוצא סורינמי, צאצאית למשפחת עבדים. בדרך כלל היא לא נוטה להתייחס לגזענות, אך בנושא הזה היא סיפרה לי, כששוחננו על כך לראשונה, שכילדה היא תמיד הרגישה לא נעים כשהפיטים נכנסו לכיתה בבית הספר, הם התנהגו באופן מטופש, דיברו כמו הוריה (במבטא סורינמי) והיו העוזרים של איש זקן לבן. היא הרגישה שהם צוחקים עליה. כילד גדלתי באמסטרדם זאוד (Zuid) ובבית הספר היסודי ישב לידי במשך שנים ילד שחור (היחיד בכיתה של לבנים). לאחר השיחה עם אשתי צלצלתי לשאול אותו איך הוא חווה כילד את סינטרקלאס ופיט והוא אמר שחש כמו אשתי. אני ישבתי לידו שנים וחוויתי את החג אחרת לגמרי ממנו, בלי לדעת על החוויה השלילית שלו.

מבחינתי הדיון הוא לא החוויה של הלבנים ההולנדים בחג, זה לא נוגע לחוויה שלי, כי לא צוחקים עלי. זה נוגע לאנשים שכל חייהם, מדי שנה למשך מספר שבועות בנובמבר ובדצמבר מרגישים שצוחקים עליהם, שמתעלמים מרגשותיהם. הדיון סביב פיט השחור לא קשור בעיני לחג בכללותו אלא הוא פרט אחד בחג שניתן לשנות מבלי לפגוע בחג עצמו. פרט שלא מתאים לתקופתינו, צריך לעדכן את הפרט הזה. אם מטרת הצבע היא שהילדים לא יזהו את המבוגר שהתחפש לפיט אז אפשר פשוט להסתתר מאחורי צבע אחר, צבע שלא נקשר להיסטוריה כזו פוגענית ושיאפשר לכל מי שחי פה ליהנות מהחג ללא פגיעה. מה שנראה לי כפרט קטן אחד בחג, הפך פה למלחמת תרבות בה אנשים מגינים בלהט על זכותם לצבוע את פניהם בשחור ואומרים שזו הארץ שלנו ולא יגידו לנו מה לעשות פה. זה נושא ילדותי שהפך לנושא של מבוגרים. לדיון למי שייך העבר של המדינה הזו. בעיני זו מטאפורה לדיון בשנים האחרונות לגבי ילדי מהגרים שנולדו בהולנד, שהם הולנדים ועדיין מתייחסים אליהם כמהגרים שאין להם זכות להביע דעה."

אחת הסיבות שבגללה בחרתי לפנות לרוברט, היא שלפני מספר שנים, הוא כתב  ספר ילדים בשם Alleen maar stoute kinderen ובו הילדים מתחפשים לפיטים וצובעים את פניהם בהרבה צבעים צבעוניים ירוק, כחול, אדום וצהוב ומקשטים בנקודות צבעוניות.

״אני סופר שכותב בעיקר ספרי מבוגרים וזו אחת הפעמים הראשונות שפונים אלי בגלל ספר הילדים שכתבתי.״

למה פיטים צבעוניים ולא פיטים מרוחים בפחמים?

״הפיטים המרוחים בפחם יכולים להיות פשרה אבל לטעמי, הצבעים השונים זו ממש התרחקות מהפרצוף השחור ובעיני צריך להשאיר מאחור את השחור, אני חושב שלילדים לא יהיה אכפת. למי שמתעקש על פיט מרוח בפחם כדי להיצמד לסיפור שפיט יורד בארובה ומתלכלך, הכל מומצא אז מה זה משנה? הרי לרב הבתים אין ארובה וגם אם יש זה לא אמין שאדם מבוגר יכול לרדת בה ולתת מתנות. כל הסיפור מלא בפרטים מומצאים אז מה הבעיה לשנות את הצבע של פיט?״

איך הגעת לרעיון של פיטים צבעוניים?

״חשבתי שזה יהיה כיף, זה חג של ילדים ואם ילדים בתקופה הזו של השנה יצבעו אחד לשני את הפנים בצבעים שונים זה יהיה כיף ולגמרי יתנתק מכל הדיון על הצבע השחור.״

האם אתה מרגיש שההולנדים נוטים לסטראוטיפים ולגזענות?

״אני גדלתי בהולנד 25 שנים אחרי שמלחמת העולם השניה הסתיימה. אמא שלי אמריקאית ואבא שלי יהודי הולנדי, שמשפחתו חוותה כאן את השואה, וחלק מבני משפחתו לא שרדו את השואה. בשבילי זה לא סיפור מספרי ההיסטוריה. בני משפחתי סיפרו שהם התחבאו ועברו בין מקומות מחבוא, שהאוכלוסייה ההולנדית והרשויות ההולנדית עזרו לגרמנים למצוא יהודים. אני גדלתי במדינה בה הממשלה שיתפה פעולה עם הגרמנים ולא הרבה אנשים התנגדו לזה. תמיד חשבתי על זה, שמתייחסים אלינו אחרת. שמונים אחוז מיהודי הולנד נרצחו בשואה וההרגשה שזה יכול לקרות לא נעלמה. גם פיט השחור והיסטוריית העבדות היא היסטוריה אלימה וברוטאלית. התחושה שלי היא שזה מובנה פה בתרבות להסתכל על חלק מהאנשים אחרת. הדיון על הפיט, הוא דיון על מי הבוס פה, מי יעצב את התרבות. אי אפשר לומר למשפחה שחיה פה כבר כמה דורות "זו הארץ שלנו וככה אנחנו עושים את זה פה, אתם רק אורחים". נושא העבדות אולי נשמע כהיסטוריה עתיקה וחלק מהאנשים אומרים, למה אתם עוד מדברים על זה, זה היה מזמן. אבל זה חלק חשוב וכואב מההיסטוריה. בשנים האחרונות עצם הדיון בסוגיית פיט מהווה שיפור. כשהתחיל הדיון רב האנשים לא היו מוכנים לחשוב על שינוי במנהג של פיט. רוב המדינה לא הייתה מודעת לרגשות שיש לחלק מהאנשים לגבי פיט. רוב ההולנדים לא גרים בערים גדולות, אלא ביישובים קטנים בהם רוב האנשים הולנדים לבנים שלא שמעו על הנושא ולא דנו בו. הפתיע אותם שחיים פה אנשים שמרגישים ככה. כיום, במיוחד בחצי השנה האחרונה, אין כבר אנשים שלא מודעים לרגשות השליליים לגבי פיט, לפחות יש מודעות ודיון בנושא. זה כבר שיפור."

לבסוף, כדי לעזור לנו הישראלים החיים פה להבין טוב יותר את תחושות היהודים והמיעוטים החיים בהולנד, על אילו ספרים אתה ממליץ לנו?

"יש ספר שלי שיצא לאחרונה ועוסק בכך Salomons oordeel (זהו המשך לספרו המצליח שגם הוא עוסק באותם נושאים:  Alleen maar nette mensen שגם הופק כסרט).
ספר מעניין נוסף הוא Wees onzichtbaar (הֵיֵה בלתי נראה) שנכתב על ידי Murat Isik ומספר את סיפורו של מהגר מטורקיה שגדל בביילמר, בקרב ה״שחורים״, הוא היה הטורקי היחיד בקרב השחורים וגם סבל מאפליה על ידם.
הסופרת Cynthia Mcloed כתבה מספר ספרים על העבדות בסורינם, אחד מהם שמומלץ (וגם הופק כסרט) הוא Hoe duur was de suiker."

הדפסה