מאיירת את הבית

עושים קונצים – מורן אביב דביר פוגשת אמנים ישראלים פעילים שחיים בהולנד. והפעם היא פוגשת את כרמל בן עמי.

"גם באיורים לסיפורים שלא קורים בהכרח איפה שאני גרה, אני שותלת תמיד דברים מהחיים שלי. בסוף זה מה שאני תמיד מאיירת, את הבית."

את כרמל בן עמי, המאיירת שנולדה באמסטרדם, גדלה בטבעון וחזרה לגדל את הבנות שלה בעיר הולדתה, פגשתי בשלהי הקיץ, בחיים שלפני השבעה באוקטובר, בפארק מוריק ורענן בעיר הגדולה.

אני זוכרת שבפגישה שלנו הזלתי דמעה. דיברנו על ישראל, על האפשרות לחזור אליה ולגדל בה ילדים וילדות. בקיץ שלפני השבעה באוקטובר, הדברים בישראל היו נראים סמיכים ומעורפלים, עננה של מועקה לצד רחובות ערים וצמאים לשינוי. היום הסמיכות והערפל הפכו למסך שחור, אפלה ושברון לב. מאז השבעה באוקטובר, נוספו כל כך הרבה דמעות לסיפור שלנו, גם ממרחק. בשבועות האחרונים, כחלק מהניסיון לשוב ולנוע ברחובות הולנד במקביל למציאות מזרח תיכונית בלתי נתפסת, כרמל ואני חזרנו לשוחח ושזרנו את השיחה שלפניכם. בתוך כל החושך שמסביב, יצא לפני שבועיים ספר חדש באיורה של כרמל – ״אורי ומלך החושך״ – ספר מלא אור, צבע, יופי ואומץ בדיוק בזמן לחג החנוכה. אתן מוזמנות ומוזמנים לצלול איתנו לעולם האיור שלה, אני בטוחה שזה יעשה לכם חשק לחבק ילד או ילדה ולהקריא להם סיפור. הכתבה הזו מוקדשת לכל החטופים, שלא ישנים במיטותיהם כבר יותר מחודשיים. הלוואי שבראש ובלב מתרוצצים לכם סיפורים טובים ודימויים מעוררי תקווה. אמן שתחזרו כבר הביתה.

אולי יעניין אותך גם:

חנוכה באמסטרדם: שרת המשפטים הדליקה נר ראשון בדאם
הולנד מהגובה: מגדלי תצפית
אירועי חג המולד בהולנד 2023

"שמי כרמל בן עמי, אני אנימטורית ומאיירת (בעיקר ספרי ילדים). למדתי במחלקה לאמנויות המסך באקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים. אני בת לאמא הולנדית ולאבא ישראלי. נולדתי בהולנד אבל גדלתי בטבעון הירוקה שבגליל התחתון. היום אני חיה באמסטרדם (עיר הולדתי) עם אמיר ועם שתי הבנות שלנו נעמי ויערה."

מתי ולמה הגעת להולנד?

"עברתי להולנד לפני תשע שנים, סיימתי לימודי תואר ראשון ולראשונה מזה הרבה שנים אני ובן זוגי אמיר לא היינו מחויבים לשום מסגרת. התחתנו ועברנו לגור בברלין, כמו הרבה אנשים באותה התקופה. רצינו לחוות תרבות אחרת. לאחר כחצי שנה אמיר התקבל ללימודים בהולנד ואני שמחתי לעבור למדינה בה אני דוברת את השפה, מכירה קצת את התרבות ובאופן כללי מרגישה בה בבית."

האם פעלת בישראל כאמנית? 

"למרות שאני חיה בהולנד אני עובדת הרבה עם הארץ, הקשר שנוצר במהלך הלימודים עם מרצים וקולגות מהתחום איפשר מעבר ישיר לעבודה בתעשייה. לאורך השנים עבדתי בעיקר בהפקות של סרטי אנימציה כאנימטורית קלאסית ועם הוצאות ספרים בארץ באיור ספרי ילדים. 

לפני כמה שנים עבדתי בסטודיו לאנימציה פה באמסטרדם, Submarine  במקרה היה זה אותו הסטודיו שהחל לשתף פעולה עם צוות האנימטורים שעבד מהארץ על ״איפה אנה פרנק״ בבימויו של ארי פולמן – סרט אנימציה באורך מלא אשר הביא זווית חדשה לסיפורה של אנה פרנק. כך יצא במקרה שגם בעודי עובדת בסטודיו אמסטרדמי, עבדתי בהפקה ישראלית."

"בהחלט, החיבור שלי לארץ מתבטא בחיבור לטבע ולנוף הישראלי. למשל בספר ״תקופת האבן של נורי״ מאת גלית ראב״ד הנפלאה. זהו סיפור אהבה לאדמה ולנוף הישראלי על כל השכבות ההיסטוריות שבו. הרגשתי שבאמצעות הציור אני יכולה לטייל בנוף ילדותי שבגליל, שאני יכולה לחוות מחדש את חדוות הגילוי שיש בטיול בשבילי הוואדי. לאסוף אבנים מיוחדות שמסתתרות בין הצמחייה של הוואדי ומספרות לנו סיפור על המקום, על תקופות אחרות, על מה ומי שחי פה פעם."

"לפני מספר חודשים סיימתי לעבוד על הספר האחרון שלי: ״אורי ומלך החושך״ שכתב נתי בית, (ערכה נרי אלומה ויצא בהוצאת ספרית פועלים). זהו סיפור לחנוכה שבו אורי מתמודד עם הפחד והדאגה לאבא שמאחר לחזור הביתה. הוא מדמיין את אבא שלו נלחם במלך החושך שבא להשתלט על העיר. הספר היה אמור להיות מופץ לחנויות באמצע אוקטובר, מספיק זמן לפני חנוכה ואז פרצה המלחמה. הסיפור נהיה לפתע רלוונטי באופן מצמרר. לבסוף הספר יצא לאור לפני כשבועיים ולשמחתנו הוא התקבל בהרבה התלהבות והביקורות מאוד טובות. הסיפור נותן מרחב ולגיטימציה לפחדים של הילדים וגם כמובן נותן להם סוף טוב, בו האור גובר על החושך והאומץ גובר על הפחד. הגדילה לעשות הסופרת מאירה ברנע גולדברג שיזמה תרומות לרכישת כמה מאות עותקים של הספר וחילקה לילדים המפונים מעוטף עזה. מאוד התרגשתי לראות את התמונות שהיא שיתפה."

"אני מתגעגעת בעיקר לתחושת הבטחון שיש כשאת יוצרת בתוך מרחב תרבותי שאת מרגישה לגמרי חלק ממנו. אני מתגעגעת להבנה והיכרות עם דקויות, סמלים וניואנסים של התרבות הישראלית שיכולים להופיע ולהדהד ביצירה. בתור מהגרת בהולנד אני חושבת שזה פער שאני לעולם לא אוכל להשלים, מעצם העובדה שלא גדלתי והתבגרתי פה. אני חושבת שבארץ באופן טבעי, בגלל שהיא סוערת ומורכבת, התרבות והאמנות מאוד מושפעות ומתעסקות במורכבות הזו. המורכבות הישראלית מולידה עושר יצירתי ,ומחקר פנימי וזהותי. המורכבות של המציאות, יוצרת מורכבות יצירתית, זה בא ביחד. בהולנד הקשר הזה גם קיים כמובן, אבל בצורה הרבה פחות דומיננטית."

"במהלך תקופת הקורונה איירתי עבור העיתון "אדם צעיר" את הגליון בנושא ״בית״. כשהעורכת הגרפית מיכל מגן אמרה שזה הנושא של הגליון אמרתי מיד כן! באיור של גליון השער ציירתי את הבית בטבעון שבה גדלתי. בשביל האיור הזה לא היתי צריכה לעשות תחקיר, אני חיה אותו. אני מכירה את סוג הבתים, את העצים הגדלים בכניסות לבתים. את אופני ההרים שתמיד שעונות על הקיר, את סוג הנעליים שנועלים שם בחורף . אני יכולה אפילו לשחזר את ריח הגשם הירוק שיש שם. גם בסיפורים שלא קורים בהכרח איפה שאני גרה אני שותלת שם תמיד דברים מהחיים שלי. אני חושבת שבאיזשהו מקום בסוף זה מה שאני תמיד מאיירת, את הבית. ואצלי זה תמיד כרוך באיזשהו געגוע, כי יש לי שני בתים. ותמיד אני מתגעגעת לאחד מהם."

"מאז שהכל התחיל נכנסתי להלם, כבר כמה שבועות אני לא מצליחה לצייר או ליצור משהו, הרגשתי שהעולם עצר מלכת. הייתי צריכה לסיים סקיצות לספר חדש, עבודה של יומיים בזמנים שפויים, ובקושי רב סיימתי את זה אחרי שבועיים. הכל נראה לי תפל וחסר משמעות וזה שיתק אותי. במקביל ראיתי מסביבי הרבה מאיירים שיצרו עבודות והצליחו להביע כל כך יפה את התחושות הקיצוניות של התקופה הזאת. כל אחת מגיבה אחרת כנראה. 

במקרה, בשבת שאחרי השביעי לאוקטובר הייתי רשומה לסדנת תחריט שחיכיתי לה כבר חצי שנה. בשבילה התבקשנו להכין סקיצה קטנה, אז ציירתי את מה שהרגשתי, לא יכולתי לצייר שום דבר שלא קשור למלחמה. תחריט זו טכניקה מאוד סיזיפית, שדורשת הרבה עבודה של הידיים והרבה תכנון,

כך יצא ששבוע לתוך המלחמה היו לי פתאום שמונה שעות שלא הייתי בחדשות ולא דיברתי על המלחמה. רק שייפתי, מרחתי דיו וניקיתי דיו וחרטתי במתכת, זאת הייתה חוויה מרפאת."

"ההשראה שלי זה הטבע, בכל מקום בעולם וגם פה בהולנד, אני חושבת שמה שמאוד מיוחד פה זה האור והשמיים, לא פלא שהציירים ההולנדים ציירו פה הרבה שמיים. לפעמים יש ימים ארוכים שלא מפסיק לרדת פה גשם לכן שכשהשמש יוצאת זו פשוט חגיגה, גם לעיניים וגם לנשמה. יצא לי לעבוד בפיתוח ארט לסרט על ילדותו של וינסנט ואן גוך וזו הייתה הזדמנות מצויינת לחקור את המרחבים והתאורה ההולנדית. הפרוייקט הזה עוד בפיתוח ואני מאוד נהנת לעבוד עליו."

"היחסים שלי עם ההולנדית משתפרים. אני דוברת וקוראת הולנדית שוטף (להוציא מילים קשות פה ושם) אבל כותבת צולע, בדיוק לאחרונה התחלתי שיעורי כתיבה בהולנדית, וזה מחזק מאוד את הבטחון ואת החיבור המחודש שלי למקום. בילדות אמא שלי דיברה איתי ועם האחים שלי הולנדית. בכל קיץ היינו מבקרים את סבתא שלי באמסטרדם לשבועיים שלושה, אז היינו ממש חיים בהולנדית. אומה (Oma – סבתא בהולנדית) שלי הייתה מקריאה סיפורים ואחר כך למדתי גם לקרוא לבד, הייתי תולעת ספרים רצינית. אומה הקפידה לשלוח לי כל הזמן ספרים בהולנדית לארץ ואפילו היינו כותבות אחת לשניה מכתבים. כשעברתי לחיות פה לפני תשע שנים היו הרבה ביטויים ומילות סלנג שלא הבנתי כי הייתי תקועה בהולנדית של נערה בתחילת שנות האלפיים. 

כילדה אהבתי מאוד את כל הספרים של Annie M.G Schmidt כמו Pluk van de Petteflet ובמיוחד את Floddertje. סיפור על ילדה עם הרבה כוונות טובות שתמיד מתלכלכת ועושה בלגן. הספרים של אנני מלווים באיורים נהדרים של Fiep Van Westendorp. גם היום אני נהנית להסתכל בהם וללמוד ממנה. יש בהם תמיד שובבות משובחת."

"הייתי רוצה לאייר ספר ילדים הולנדי. לעבוד עם הוצאה מקומית, ובאופן כללי לצייר יותר את החיים והמציאות שסובבים אותי ואת הבנות שלי. אנחנו פה כבר שמונה וחצי שנים ואני מבינה שכנראה נשאר פה עוד כמה שנים טובות."

אם לא היית מתעסקת באמנות, מה היית עושה? 

"כנראה שהייתי הולכת ללמוד היסטוריה או ספרות. "

אם לא הולנד, איפה היית גרה ולמה? 

"ישראל ללא ספק, שם זה הבית הראשון שלי. פה זה הבית השני שלי."

איפה תהיה בעוד עשר שנים? 

"אני עונה על השאלה הזו עם דמעות בעיניים, כי אני באמת לא יודעת. עמוק בלב תמיד חשבתי שנחזור לגור בישראל. שנינו מאוד מתגעגעים ומקווים לחיות שם בשלום ובשמחה. התחושה שיש תמיד את האפשרות הזו, של לחזור, אפשרה לי גם הרבה בטחון ושמחה לחיות פה.

אחרי אירועי השביעי באוקטובר ובעיצומה של המלחמה הרבה מהדברים האלו התערערו לחלוטין. כל הזהות שלי כישראלית והיהודית פתאום מקבלת משמעות חדשה ומאוד מרכזית. המחשבות מאוד מבולגנות והתחושות כל כך קיצוניות ומציפות שאין בי יכולת לתת להן מילים ותשובות בינתיים. אני מקווה שבעוד עשר שנים אני אהיה בעולם שהוא טוב יותר מהיום, אני מתעקשת לקוות לטוב ולהאמין בטוב של האדם, זו האפשרות היחידה."

טיפ לאמנים שרק נחתו? 

"ממליצה ללמוד הולנדית, אפילו בסיסית, למרות ההתעקשות של ההולנדים לעבור לאנגלית. הניסיון לדבר הולנדית מעורר הרבה הערכה ומראה על נכונות אמיתית להשתלב פה.  

לשלוח תיקי עבודות לכל מקום, בלי להתבייש, או להתבייש ובכל זאת לשלוח. ככה השגתי את העבודה הראשונה שלי פה."

למה את עושה קונצים? 

"שאלה טובה, כי מעולם לא הסתכלתי על זה כהחלטה שקיבלתי במודע. זו מי שאני. תמיד עשיתי קונצים. 

קודם כל אני אוהבת לצייר כי שם אני נכנסת לסוג של מצב כמעט מדיטטיבי, לא תמיד זה מצליח אבל כשזה מצליח אני מרגישה הכי חיה וערה שיש. דבר שני, אני אוהבת לצייר ספרי ילדים כי ככה אני יכולה להיות משהו או מישהו אחרֿ. פתאום אני נכנסת לראש של דמות ונהיית ילדה, או ילד, או ציפור. זה הקסם של סיפור או סרט טוב. סיפור מאפשר לצלול למשחקיות, לעולם שבו אנחנו יכולים להיות מה שאנחנו רוצים. מה שמדהים הוא שאפילו שזה רק משחק התחושות הן אמיתיות והן ממשיכות איתנו אחר כך גם לעולם האמיתי ויש בזה הרבה כוח. אני משתדלת להעביר כמה שיותר את התחושה הנהדרת והממכרת הזו לקוראים בספרים שאני מאיירת."

לצפיה ביצירות נוספות של כרמל:

• כתובת אתר
• חשבון אינסטגרם